פוסט אורח מאת ירוא
“!L'Etat c'est moi”
dit le roi de France Louis XIV
האמרה המפורסמת, שלא לומר ידועה לשמצה, "המדינה זה אני" מיוחסת למלך לואי ה-14, שליטה האבסולוטי של צרפת. מעניין לראות כמה הרבה מהישראלים היום מזדהים עם האמירה הזאת אפילו שרובם המוחלט ודאי לא יודו בכך אפילו בינם לבין עצמם.
תכונה אחת שמיוחסת לישראלים רבים היא הוכחונות. ישראלים אוהבים להתווכח. אני הולך להתייחס לכך כאל עובדה. אף על פי שאפשר להתווכח על כך 🙂 ישראלים שאוהבים להתווכח אוהבים להתווכח על נושאים מדיניים. ישראלים אוהבים להתווכח על ישראל. ישראלים אוהבים להגן על ישראל ולעשות לה הסברה. לא משנה אם מדובר בישראלים סמולנים או ישראלים ימנים. ישראלים אוהבים להתחרות ביניהם מי יותר פטריוט ומי יותר ציוני. ישראלים אוהבים את מדינת ישראל.
זה נדיר מאוד לראות ישראלי שלא מזדהה עם הנרטיב הציוני או שמעיד על עצמו שהוא לא ציוני/פטריוט/אוהב את המדינה/עשה צבא/בשירות קרבי/ג'ובניק אבל בתפקיד משמעותי ועדיין הולך למילואים. "אם אתה משתמט אז איזו זכות יש לך לדבר בכלל? מי אתה שתגיד משהו, יא אוכל חינם? אני נתתי שלוש שנים למדינה ועוד חתמתי קבע (כי לא ידעתי מה אעשה כשאשתחרר) ומה אתה עשית? למדת? עבדת? כלכלת את עצמך במקום שההורים יעשו זאת בשבילך? גרת קצת לבד? אז מה? עשית צבא? לא! אז סתום ת'פה ושב בשקט! תן לנו, שמבינים משהו, לדבר".
ישראלים אוהבים לזהות את עצמם עם המדינה. ואם המדינה היא ציונית סימן שגם הם צריכים להיות. ומי שלא ציוני הוא כנראה אנטישמי חולה נפש ששונא את עצמו. "אתה לא ציוני? מאמין בזכות של יהודים למדינה כמו כל העמים אבל לא על חשבון עם אחר? יא חתיכת יהודי אוטו-אנטישמי! מי אמר לך שזה על חשבון עם אחר? אתה בכלל חולה נפש לחשוב ככה. לך תבדוק 'תסמונת שטוקהולם' בויקיפדיה… נתת לגויים-אנטישמים-שונאי-ישראל-שבכלל-לא-חיים-כאן לשטוף לך ת'מוח". כי מי ששונא את הציונות בהכרח שונא גם את המדינה הציונית ומי ששונא את המדינה הציוניות, שהוא במקרה גם חי בה, שונא את עצמו (כי הרי ברור שאם המדינה ציונית אז גם אנחנו ציונים) ומי ששונא את עצמו הוא בודאי חולה נפש ואין מה לדבר עם בן אדם כזה.
ישראלים לעולם לא יכירו בנכבה, האסון הלאומי של הפלסטינים, כי אם המדינה לא מכירה בנכבה אז למה שאנחנו נכיר בה… "ובכלל מי אמר לך שהייתה נכבה? מה אתה לא יודע? הם בעצמם קמו וברחו! חשבו שכשהם ינצחו וכולנו נמות אז הם יוכלו לחזור לכאן. לבתים שלנו! כן, תאר לעצמך… אבל מה? הם הפסידו. אנחנו ניצחנו והם הפסידו… זובשלם. הם היו צריכים לקבל את תוכנית החלוקה כשעוד הייתה להם הזדמנות".
ישראלים לא מכירים בחוק הבין לאומי. כי אם המדינה מפרה את החוק הבין לאומי אז סימן שזה מותר. "אז מה אם אנחנו בונים בהתנחלויות. מותר לנו לבנות איפה שאנחנו רוצים! חוק בין לאומי? אמנת ג'נבה? שטויות!המצאות שהמציאו סמולנים-ארורים, אנטישמים-שונאי-ישראל, כמוך. אנחנו לא רוצים שלום? והם רוצים? אז מה אם כבר 5 שנים אוטובוסים לא מתפוצצים? זה הכל השב"כ. עמוק בלב הם רוצים לזרוק אותנו לים. הים זה אותו ים".
אז מה ראינו עד כאן? ישראלים מזדהים לחלוטין עם מדינת ישראל. ישראלים רואים בעצמם שליחי הסברה של המדינה. לדעתי זאת לא תהיה הגזמה לומר שלפחות 90 אחוז מאזרחי המדינה היהודים מחזיקים בלפחות אחת מהעמדות שהבאתי כאן. רוב הישראלים יגנו בפראות על העמדות האלה ולא ישאלו את עצמם האם הן נכונות או לא, או האם הן ראויות להגנה או לא. שימו לב, שאני לא מנסה להפריך אף אחד מהטיעונים שהבאתי (בצורה מגוחכת אמנם) בעד העמדות האלה אני רק עושה את ההבחנה שישראלים נוטים להגן על העמדות האלה אוטומוטית אל מול כל סימן קל שבקלים להאשמה מצד מישהו אחר וזה לא משנה אם הוא גוי-אנטישמי גמור או יהודי-ישראלי גא. לרוב הם יעשו זאת בלי לשאול את עצמם שום שאלה ובדרך כלל בגסות רוח ובפראות של אדם שמגן על עצמו מפני האשמה. הסיבה לכך פשוטה, לדעתי, והיא ההזדהות המוחלטת שחשים ישראלים עם ישראל. שימו לב שזה הקו הרשמי של מדינת ישראל לכל אורך הדרך מאז הקמתה ועד היום: ציונות בא"י, ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, סירוב להכיר בנכבה, סירוב להכיר בחוק הבינלאומי, כולם צריכים לעשות צבא, סרבנות שלום (על שני האחרונים אפשר להתווכח על האחרים – אני חושש – ממש לא). מכיוון שלישראלים יש נטייה לזהות את עצמם לחלוטין עם מדינת ישראל, הם תופסים את עצמם כשלוחה ושליחיה של המדינה. לאור זאת ברור למה כל התקפה על המדינה נתפסת בעיניו של הישראלי כמתקפה עליו. ובן אדם שמותקף נוטה להגן על עצמו. לעתים, או אף בדרך כלל, בפראות.
"המדינה זה אנחנו!" אומרים הישראלים. "אל תתעסקו איתה! יהיה לכם גם עסק איתנו! אתם שם, שמלכלכים על המדינה, אל תלכלכו על המדינה. אתם מלכלכים גם עלינו… ואנחנו לא ניתן לכם ללכלך עליה ועלינו". ככה זה. זה קו המחשבה הנפוץ אצל הישראלים… ואני בתור ישראלי חושב שזה מאוד חבל. כן, זה חבל שישראלים, גם כאלה שהינם שוחרי שלום ואוהבי חופש בעלי תפיסת עולם אוניברסלית והומניסטית, מזדהים כל כך עם מדינה שאין לה בהכרח אותו סולם ערכים כמו להם. מדינה יהודית קודם כל ודמוקרטית רק אחר כך, מדינה שלעתים קרובות מתנכלת בלי בעיה גם לאותם בנים אוהבים שלה. הקושי הזה להפסיק להזדהות באופן מוחלט עם העם והמדינה הוא קושי שגם אני בעצמי שותף לו. הוא קושי שמחלחל לך לתוך ההוויה היומיומית, לתוך תחושת הזהות שלך. זה חבל להיצמד לקושי הזה. זה מאוד חבל. עדיף להשתחרר ולהבין שאתה והמדינה זה לא אותו דבר. שאפשר גם לשנוא את המדינה אפילו שבעצם אוהבים אותה. עדיף להבין שלהעביר ביקורת, גם ביקורת חריפה, גם ביקורת על הציונות רחמנא ליצלן, זאת לא פעולה נגד המדינה. להיפך. זאת פעולה חיובית. פעולה בונה. ומעל הכל חבל על העצבים. כי אם אנשים מזהים את עצמם עם מדינה שאינה שותפה לערכים שלהם אז איך הם יכולים לחיות בשקט עם העובדה שהמדינה מצפצפת על אותם ערכים. "שמה עליהם זין" במלים לא יפות.
כן, זה מעצבן וזה גם מבלבל ומעל הכל זה חבל. כי אפשר לחיות גם בלי הזדהות מוחלטת עם המדינה. אפשר להאמין שהמדינה עוד יכולה וצריכה להשתנות ולא לנסות להתאים את עצמך כל הזמן לפעולות הנלוזות שהיא מבצעת כביכול בשמך. אתה זה לא המדינה. ואם המדינה לא מוכנה או לא רוצה להשתנות, ואם אנחנו לא נשנה אותה, אז עדיף לנו למצוא מדינה אחרת.