לא אחת יוצא לי לתהות על עצמי. מה מניע אותי, למה אני פועל כפי שאני פועל, מה מנגנון קבלת ההחלטות שלי, וכיוצא בכך. אני מנסה ללמוד על מערכת השיקולים שלי כדי להבין למה בכל כך הרבה נושאים אני חושב כל כך שונה מכל כך הרבה אנשים? למה אני לא הולך בתלם? למה אני מפקפק בעניינים שלאחרים נראים כמובנים מאליהם. למה, למשל, אני חפץ כל כך לעזוב את הארץ המכוערת הזו ולהגר למקום אחר – בעוד מרבית קרוביי וחבריי הם פטריוטים, אוהבי הארץ ומגיני המולדת.

לאורך שנים מסתמנת אצלי ההפנמה שהכל נובע מהיותי אינדיבידואליסט.

אינדיבידואליסט הוא מי שרואה עצמו ריבון על חייו באופן מוחלט ומלא. הוא לא מאפשר לשום דבר חיצוני להגדיר אותו, לסווג אותו, או לשייך אותו. אינדיבידואליסט הוא ההיפך מקולקטיביסט, כאשר האחרון מוגדר כמי שמשתייך לקהילה, לקבוצה מוגדרת, והיא זו שמגדירה את זהות כל אחד מיחידיה.

למה אני אינדיבידואליסט?

משום שאני כופר בצורה מוחלטת בהשתייכות שלי לאיזשהו קולקטיב. אני בז, בכל מובן של המילה, לשיוך קבוצתי כלשהו. זה נובע בין היתר מכך שאני לא מאמין בערך הסגולי של קבוצה על פני הערך שלי כיחיד ביחס לעצמי. אני לא חושב שאף אחד אחר רשאי להגדיר אותי או לסווג אותי בצורה כלשהי ואני מתנגד לכל סוג של שיוך כלפיי, בוודאי לא שיוך חיצוני.

למשל, אני לא רואה עצמי כ"יהודי" או כ"ישראלי". אני לא מרגיש חלק משום קולקטיב שנשען לא על הרקע שלי או המוצא שלי, ובוודאי לא על המקום האקראי שבו נולדתי.

אני מוכן להסכים אך ורק לעובדות היבשות הבאות:

– אני חלק משושלת של אנשים שהגדירו את עצמם כיהודים (מסיבותיהם המטומטמות שלהם, שאין להם שום השלכה עליי).

– אני נולדתי וגדלתי פיזית בישראל (טעות היסטורית שאני מצר עליה וחבל שלא יכולתי להיוולד ולגדול במקום אחר).

לבד משתי העובדות האלה אין שום דבר שגוזר מכך חובה עליי להשתייך ל"עם" כלשהו, למוצא כלשהו, לזהות כלשהי או לאומה כלשהי. שום דבר.

כאינדיבידואליסט, אני לא מגדיר את עצמי כנגזרת של איזשהו קולקטיב. אני פשוט אדם כלשהו שעומד בפני עצמו, שנמצא פיזית על הכדור הזה כרגע בישראל, אבל לא שייך לשום מקום. אין לי "שייכות" במובן הזה שאין מקום שיכול לכפות עליי או לצפות ממני למשהו יותר מאשר מקום שאני אבחר, כאקט נקודתי תועלתני, לשלם לו מיסים. [גם על תועלתנות מתישהו אכתוב].

בגדול, ובלי להעליב, קולקטיביסטים – אתם די מטומטמים, או לכל הפחות שטופי מוח

סורי. לא מתכוון להעליב אף אחד, אבל חשבו על זה רגע בהגיון.

מה בחיווט המוחי שלכם לא עבד כדי להוביל אתכם ללכת עיוור כמו עדר?

מה גורם לכם לאמץ בצורה מוחלטת וטוטאלית פעולות מטומטמות שאנשים אחרים לימדו אתכם שצריך לעשות?

מה הניע אתכם לקבל כמובן מאליו שיש לחבק דגל כחול לבן או לשיר שירי הלל למקום מסוים במקום לעשות משהו אחר מועיל בזמנכם הפנוי?

איזו אונה נלקחה לכם מהמוח כשהחלטתם לצום 24 שעות ביום כיפור או להפסיק לאכול קמח בפסח?

קשה לתת על זה תשובות רציניות. רוב התשובות הן מעגליות – "אני שייך לכאן כי כאן נולדתי" או: "אני ממשיך את המסורת של הסבא והסבתא רבה" (מבלי לזכור שאולי הם גם היו עושים מין אנאלי עם סוסים, אבל דווקא את המסורת הזאת לא אימצתם). כל אלה הסברים שהקשר בינם לבין הגיון מקרי בהחלט. וזו לא טעות: קולקטיביסטים הם אנשים מטומטמים, או לכל הפחות שטופי מוח.

ושלא במפתיע, רוב מוחלט, אולי 80%-75% מהאנשים הם יותר קולקטיביסטיים מאינדיבידואליסטים (מתיישב כהלכה עם התפלגות האייקיו באוכלוסיה).

ההסבר החצי-לוגי היחיד כאן, וגם הוא לוקה בטמטום עמוק, הוא ההסבר ש"טובים השניים מן האחד". כלומר, שאם אהיה חלק מקבוצה אהיה מוגן ובטוח יותר. ובכן, ההסבר הזה מניח שקיים קשר בין בריתות לבין קולקטיביזם – ואין שום קשר כזה. אתם יכולים לעשות בריתות עם מי שתרצו – ברית הגנה, ברית שמירה וכו', אבל אתם ממש לא חייבים לנשק את המזוזה ב-OCD מטורלל בכניסה לדירה שלכם לשם כך. תעשו בכאילו כשהם מסתכלים אליכם…

בקיצור – אין נימוק טוב. קולקטיביסטים הם כסילים. מ.ש.ל.

מה הקשר בין אינדיבידואליזם להגירה?

אין לי שייכות לשום מקום. ולכן מכאן נגזר שמשהו אחר, לבד משייכות, צריך להנחות את המקום שבו אמצא.

איך בוחרים מקום? יש הרבה דרכים. יש כאלה שנשארים במקום מכוח האינרציה. גם אני, במובן מסוים, עד גילי המתקדם, נותרתי באינרציה המקורית. עד שקלטתי שאני אינדיבידואליסט ועד שהחלטתי לעשות משהו בעניין כבר נשאבתי לגלגל החיים שהשאיר אותי במקום המבחיל הזה שנקרא ישראל. אבל הרבה היגיון אין כאן.

אם זו אינה אינרציה, יכולה להיות סיבה אחרת, למשל, איפה אני יכול לעשות יותר כסף – זהו כבר שיקול יותר תועלתני. וזה מה שמניע הרבה אנשים. איפה אפשר לעשות יותר כסף בעולם? חלק יגידו בארה"ב, חלק יגידו בתאילנד וחלק יגידו שמזרח אירופה. לא חשוב איפה זה יהיה, בטוח שישראל הוא כמעט המקום הגרוע ביותר לעשות בו כסף. כמעט בלתי אפשרי להצליח פה.

במקרה שלי, למרבה המזל וכנגד כמעט כל הסיכויים, הצלחתי בחיי די טוב. למרות המקום המזעזע הזה והאנשים פה, הצלחתי להתגבר על המכשולים ולעשות כאן לביתי די טוב. אני אדם מבוסס אפילו ביחס לישראלים, ומכאן שאני מבוסס ברמה אוניברסלית. לא ברמת אלפיון עליון אבל בהחלט מבוסס למדי. אז כסף זה לא העניין.

השיקול הבא הוא איפה יהיה יותר נוח ונעים – וזהו בגדול המקום אליו אני מכוון. איפה אוכל לחיות את חיי בצורה השלווה, הרגועה, הבטוחה והנעימה ביותר. כל העולם פרוש לפניי.

כאינדיבידואליסט, אין לי שום מגבלה. אני לא שייך לשום מקום ולכן קל לי מאוד למצוא את עצמי בכל מקום על פני הגלובוס. לכן, מבחינתי הגירה היא לא שאלה בכלל. היא עובדה גמורה ומוחלטת. אין לי שום רגש או זיקה למקום הזה. ההיפך. פיתחתי עם השנים רגשות שנאה עזים לישראל. אני סולד מכל כך הרבה דברים, עד כדי כך שאני כמעט לא מצליח למצוא דבר אחד טוב כאן. בוודאי ובוודאי שאני לא מוצא כאן אפילו דבר אחד ייחודי שמצדיק אפילו להישאר פה עוד דקה אחת (ופעם תהיתי בקול רם באתר הזה האם יש דבר אחד(!) טוב בישראל – דוגמה למשהו אחד כזה, אגב, עדיין לא קיבלתי מאיש.)

כדי להגר לא חובה להיות אינדיבידואליסט – אבל הרבה יותר קל אם אתה כזה

כדי לקום וללכת ממקום שבו גדלת, צריך הרבה כוח ומוטיבציה. על אחת כמה וכמה נכון הדבר, כאשר אתה חלק מקולקטיב. אם אתה שטוף מוח אתה חייב ממש לסבול כדי לעזוב. דווקא אני, כאדם חופשי ומשוחרר יכול פשוט לקום וללכת. בלי להסתכל אחורה ובלי לשאול שאלות.

הסיבה היחידה שאני תקוע פה היא בגלל שאני מחויב לגרעין המשפחתי המעגלי שמקיף אותי. גם זה סוג של קולקטיביזם, אבל נסכים שהוא במעגל מצומצם יותר. ואכן, מתישהו בעתיד הקרוב כבר אוכל לצאת מפה סוף סוף.

אבל, בינתיים זה מייצר עבורנו פרדוקס מעניין:

אם אתה קולקטיביסט, אתה אמנם כסיל, אבל אתה מרגיש טוב עם הישארותך בחור הזה.

אם אתה אינדיבידואליסט, אתה חכם מאוד, אבל אם נתקעת כאן מסיבות שונות רע לך להישאר פה.

לכן, הסטטוס שלי כרגע הוא סובל. פשוט סופר לאחור את השניות עד שאוכל לברוח אל החופש. ממש כמו אסיר. אז מצד אחד טוב לי להיות אינדיבידואליסט – כי אני חופשי מכל מגבלה כופה של אחרים, אבל מצד שני רע לי מעצם ההבנה הזאת כשאני תקוע פה. הרבה יותר קל לך להגר אם אתה אינדיבידואליסט, אבל הרבה יותר קל לך להישאר אם אתה קולקטיביסט. אלו שתקועים לא פה ולא פה הם אלו שסובלים. לכן, קיים מכנה משותף ביני, לבין אנשים טיפשים שמרגישים ישראלים וחיים בחו"ל. למרות הפער באייקיו, קיים מכנה משותף בכך שכמוהם, גם אני לא יכול כבר לחכות לעשות את המעבר.

כך או אחרת, אני אינדיבידואליסט, וגאה להיות כזה.