איך ולמה רימו אותנו הפוליטקאים והטילו סגר לא נחוץ 😷

מגיפה עולמית – מי היה מאמין, כמו מלחמת עולם, אירוע היסטורי שיחרט בספרי ההיסטוריה וילווה את הדורות הבאים עם מבול של סרטי אימה הוליוודים על וירוסים וחיידקים מפלצתיים שמשמידים חצי מהאנושות לפחות.

יש סיכוי שבגלל וירוס הקורונה, הרפואה בכלל והטיפול במחלות נגיפיות השתפרו דרמטית. זו תיהיה קפיצת מדרגה מדעית-רפואית של עשור קדימה. אם עד לא מזמן צעירים רצו להיות שפים או להופיע בכוכב נולד, אז ברגע זה חולמים מיליוני צעירים (לפחות במזרח אסיה) להיות מדענים וחוקרים, לפתח תרופות ולהציל את עתיד האנושות. משאבים אדירים מופנים לטובת מחקר מדעי ופיתוח רפואי שזה שלעצמו נהדר!

אבל בנתיים בשיאה של המגפה, אף אחד לא חושב על העתיד ואנשים פוחדים, האנושות בפאניקה, הממשלות הטילו עוצר, סגרנו לנו את העסקים, כלאו אותנו בבית, אסרו עלינו להיפגש והם אומרים שהסיבה לכך היא משהו כזה:

"ללא הסגר, אנשים ידביקו אחד את השני ויהיו מלא חולים שימותו כי יש מחסור במכונות הנשמה, לכן צריך סגר".

הבנתי. הנימוק הזה היה משכנע אותי בגיל שמונה, ועדיין הייתי שואל:
"למה אנחנו לא מפסיקים לנוסע במכונית בגלל מאות הרוגים מתאונות דרכים?"

אני מניח שהתשובה היתה משהו בסגנון: "זה מגיפה! לא תאונות דרכים".
"אבל שנה שעברה נפטרו מממגיפת השפעת 650,000 איש ברחבי העולם, אז מה ההבדל?" הייתי מקשה.

והתגובה: "קורונה זה לא שפעת, אלא הרבה יותר רציני".

נכון שנגיף הקורונה מסוכן יותר מנגיף השפעת, אבל זה לא סיבה לסגור את המדינה, לעצור את החיים.

יש שתי סיבות להטלת הסגר. ואף אחת מהן אינה וירוס בגודל 0.000125 מילימטר.

1. הפוליטקאים רוצים לשמור על הכיסא שלהם.

הפיתוי גדול – המשכורת מנופחת, הלשכה והמזכירה, העוזרים הפלמטרים, הרכב והנהג הצמוד, ההוצאות הנלוות, הטיסות, הלינה במלונות, הקומבינות וכמובן היוקרה שמלווה את הפוליטקאי במסגרת תפקידו.

נתחיל בהנחת היסוד – לפוליטקאים, ככלל, לא ממש מזיז אם אנשים מתים כל עוד מותם לא מיוחס להם. אנשים מתו לפני הקורנה והם לא פעלו לשיפור המצב כי הם לא נתפסו "אשמים" במותם.

שרידותו של הפוליטקאי תלויה בגורמים שאינם קשורים בהכרח למצבו האוביקטיבי של האזרח. מאות הרוגים בשנה מתאונות דרכים לא מיוחס לפוליטקאי ולכן הוא לא נוקף אצבע לשנות זאת. מצד שני אם אסירה ישראלית בכלא הרוסי נאשמה, באופן חריג ולא הוגן, באחזקה לא חוקית של סם, הפוליטיקאי עשוי להבחין ששיחרורה יניב לו יתרון פוליטי – הוא ילחם למענה שמה שיקבע בעינייו הוא אהדת הציבור למעשיו, לא חירותה כמובן, אחרת, מצידו שתירקב בכלא גם על לא עוול בכפה.

חזרה למגיפה – באופן מצער למדיי, מגיפת הקורונה מאפשרת לפוליטיקאים לנצל אותה כדי לחזק את שליטתם. סין היא דוגמא מצויינת אך גם ישראל שגייסה את שירותי הביטחון שלה נגד אזרחיה – מעקב אחר אנשים, הגבלת חירותם, עידוד הלשנה בקרב הציבור, בקיצור – ארץ אוכלת יושביה. החלום הרטוב של הרבה פוליטיקאים. כוח לא מרוסן שמגביר את שליטתם (ואולי גם ידחה את משפטם) – במצב זה, כמה מאות מתים ממגיפה (או בפיגועי טרור מתמשכים) היא ברכה לשלטון ולמערכת הביטחון שמקבלת היתר להשתלט על תחומים אזרחיים שהיו מחוץ לסמכותה ולדרוש תוספת תקציבים על חשבון טובת האזרחים במווסה של ביטחון הציבור ודאגה לשלומו.

אבל מצד שני, אם יותר מדיי אנשים ימותו במגיפה אז האחריות עשוייה ליפול על הפוליטיקאי המכהן והוא יפסיד בבחירות הבאות – מזה הוא חרד וזה המניע העיקרי לפעולתו.

לכן האינטרס העיקרי של הפוליטיקאי הוא לקבל החלטה מאוזנת שתשמור על כיסאו (ולא בהכרח על בריאות ושלום הציבור). וכך היה: הפוליטיקאים ברחבי העולם, פנו ליועצים המקצועיים במשרדם (רופאים, מדענים) ואלו בחנו לעומק את הנתונים באופן רציונלי. מסתבר באופן לא מפתיע שהוירוס הזה פועל במסגרת חוקי הביולוגיה הקיימים וגם לו יש אופי פעולה מוגדר, מגבלות ונקודות תורפה שניתן לנצל לטובתנו. הסטטסטיקה מראה שוירוס הקורונה מסכן שתי קבוצות אוכלוסיה:

1. מבוגרים מעל גיל 60 (שמערכת החיסון אצלם עשויה להגיב באופן מוגזם ולתקוף את הריאות)
2. אנשים בעלי רקע בריאותי בעייתי (מכל הגילאים).

וירוס הקורונה מסוכן לאנשים מעל גיל 60
האם 85% מהאוכלוסיה (עד גיל 60) צריכה להיענש ולהיכלא בבית בגללם?

התוכנית המקצועית

מניתוח הנתונים מסקנת הדרג המקצועי היתה להפריד פיסית בין האוכלוסיות בסיכון לבין האוכלוסיות שלא בסיכון. ההפרדה הזאת תאפשר לקיים חיים כמעט נורמלים לרוב המכריע של הציבור ובמקביל הוא יפתח את חסינות העדר.
מסקנתם השניה היתה לבצע בדיקות מאסיביות לגילוי הקורונה באופן ממוקד (לקשישים ולאוכלוסיות בסיכון) וגורף (לכלל האוכלוסיה), במטרה לאתר במהירות מקורות הדבקה חדשים ולבודד אותם אם צריך (אין בהכרח צורך לבודד מי שלא בקבוצת הסיכון, מספיק שינוח בבית).

התוכנית הזאת יישומה בתחילת המגיפה בבריטניה ואז נזנחה מסיבות שאסביר בהמשך.

ביצוע התוכנית הרציונלית
כדי ליישם את הפתרון המקצועי הממשלה אמורה:

1. לתקצב עסקים פרטיים בביצוע ההפרדה (למשל, תשלום למלונות, מקומות הארחה וכדומה) ולאכוף את ביצועה על ידי המשטרה.

2. לבצע בדיקות מאסיביות לאוכלוסיה בקבוצת הסיכון ולכלל האוכלוסיה כדי לשלוט בהתפשטות המגיפה.

3. לבטל את ריכוזיות משרד הבריאות. לאפשר לשוק הפרטי למצוא פתרונות רפואיים ללא הרגולוציה הקיימת. למשל, בדיקות קורונה פרטיות ללא אישור משרד הבריאות, מתן היתר קופות ובתי החולים חופש פעולה מלא, ייבוא חופשי של מוצרים רפואיים כמו מסיכות, מכונות הנשמה, ובדיקות ללא רישיון של מכון התקנים וכדומה.

ביישום התוכנית המקצועית, אין צורך בסגר. המשק היה ממשיך לתפקד כמעט במלואו, הרי מרבית המבוגרים מעל גילאי שישים כבר יצאו ממעגל העבודה והשפעתם מחוץ למשק היתה זניחה. בנוסף, הם היו מקבלים הגנה ושירות טוב יותר באותם מרכזים סגורים ומבוזרים עם צוות וציוד רפואי זמין בקרבתם.

בפועל כלאו אותם בבתי אבות בתוך הערים ונתנו להם להידבק ולמות.

אז מדוע ההחלטה המקצועית נזנחה בסוף על ידי הממשלה הבריטית ובכלל על ידי כל הממשלות בעולם?

הסיבה היא לא "ימותו עשרות ומאות אלפי אנשים ללא הסגר" אלא…
התוכנית הזאת דורשת אומץ לב, פעולה נחושה מאוד ויש לצידה סיכון. היא דורשת מהפוליטקאים מאמץ אדיר, לקיחת אחריות מלאה וביצוע לוגסטי מורכב.

אם הממשלה תיכשל בביצוע ההפרדה הפוליטיקאים ישלחו הביתה, כשלונם יהיה פומבי והם יצטרכו לשלם בכיסא שלהם (גם בסין).

סין, כמדינת משטרה, לא העלתה על הדעת את ההתוכנית המקצועית. על הרופא הראשון שדיווח על הוירוס המסתורי הם אימו והשתיקו (בסוף הוא נפטר). בעיניי השלטון שם (כמו גם בארץ) שרידותם חשובה יותר מחיי אדם.

התוכנית הפוליטית

וכאן אנחנו מגיעים לתוכנית השניה שהגו היועצים הפוליטים – הטלת סגר, שיתוק חברתי וכלכלי, פגיעה בזכויות האדם וכאוס שסין וכל המדינות האחרות אימצו ללא שיקול דעת.

ביצוע התוכנית הפוליטית

בניגוד לתוכנית המקצועית, בהטלת הסגר –

אחריות ההצלחה מוטלת על האזרחים (ולא על הפוליטקאים) אם המגיפה תימשך – תמיד אפשר להאשים את האזרחים שלא צייתו להוראות, יצאו מהבית והדביקו.

מה שהשלטון והמשטרה צריכים לעשות הוא פשוט יחסית – לנתק את נתיבי התחבורה בין הערים, לשלוח שוטרים (וחיילים, כן, הרי אזרחים הם איום לשרידות השלטון) למרכזי הערים, לקנוס אנשים שטיילו לבדם ברחוב, לגרוע באלו שטיילו מעל למאה מטר כאילו היו אחרוני העבריינים או לא חבשו מסיכה שייעלותה מוטלת בספק. לפעולות אלו לא היתה תרומה רבה למיגור המגיפה, אלא תכליתם הטלת אשמה ופחד על האזרחים.

הממשלה הבריטית קיבלה את הצעת הדרש המקצועי, אבל הבינה בהמשך שביצוע הפרדה תיהיה משימה מאתגרת בעלת סיכון פוליטי גדול למדיי ולכן נסוגה בהמשך לפתרון הקל של הטלת סגר, הגרוע מבחינת הציבור, אך בעל סיכויי הנזק הפוליטים הנמוכים ביותר מבחינת הממשלה.

הרעיון שעמד בבסיסו של הסגר הוא שאנשים לא יצאו מהבית ולא ידביקו אחד את השני. אך היתרון של מניעת הדבקה המונית בסגר, מתגמד לעומת שיתוק הכלכלה וכליאת כל האנשים בבתיהם. במצב הזה השאירו את האנשים בסיכון יחד עם האנשים ללא סיכון שהדביקו אותם! אך ככל שיותר ממשלות השתמשו בשיטה הברוטלית והלא יעילה של הטלת סגר ועוצר, כך היה יותר קל לממשלות אחרות ליישם את אותה המדיניות, הפוליטקאים לא ישלמו את המחיר, אלא אנחנו האנשים ואותם משפחות שאיבדו את יקירהם.

השיקול העיקרי שעמד בפני הפוליטקאים הוא שרידותם בשלטון, ולכן התוכנית הפוליטית נבחרה, כי סיכויי הנזק שלה עבורם נמוך משמעותית מהתוכנית הרציונלית שאילו היתה נכשלת, היתה מטילה את האחריות על הפוליטיקאי ולא על הציבור.

בצפון איטליה המגיפה התפשטה במהירות כה רבה שלממשלה היה יחסית מעט זמן להתכונן. במצב קיצוני כפי שהיה, היה יתרון לסגר אזורי מיידי, פינוי האוכלוסיות בסיכון ופיזורים במרכזים שונים. דבר שלא נעשה מתוך חוסר מקצועיות וחוסר איכפתיות של שלטון המקומי הביוקרטי.

2. אנשים מפחדים, לא חושבים.

מרבית האנשים, לא נעים לומר, מונעים מפחד, לא הגיון אלא הרגש מניע אותם לנקוט פעולה. אם הם מרגישים זה מעיד בעיניהם שהם צודקים. הרגש מתגבר עוד יותר במצבי קיצון כמו המגיפה. הפחד משתק.

כשאנשים מפחדים הם מתעלמים מהעבודות. הרגש גובר על ההגיון וטענתם תיהיה "היה בחור צעיר שמת מקורונה!". אמנם מדובר על סיכוי סטטיסטי מזערי, וייתכן שהיתה לו בעיה רפואית כלשהי אבל העובדות לא מעניינות כי לתפיסתם הרגש הוא הוכחה לצדקתם – "אם אני מרגיש, סימן שאני צודק" (ככה גם חתול חושב).

כשאנשים מפחדים – הם מצייתים. הם מפנימים את המסר שהם "לא ממושמעים" ולכן על המדינה למשמע אותם. להישאר בבית! לחבוש מסיכה!

הפוליטקאים היו שאננים שהמגיפה החלה וחסרי אונים שהתקדמה אז הם שיקרו גם שהמערכת התמוטטה להם מול העיניים "אנחנו המדינה המתקדמת ביותר בעולם במיגור הקורונה" – בסופו של דבר, אנשים בוחרים במי להצביע על פי הרגש, לא ההגיון. ימין או שמאל – כולם בוחרים על פי הרגש או ההרגל.

כך נוצר מצב הזוי שבו האנשים מוותרים מרצונם על חירותם, ומפקירים את חיי יקיריהם בידי מערכת ממשלתית מושחתת ולא יעילה שהאינטרנס שלה מנוגד פעמים רבות משל אזרחיה. האינדיבידואליזם מת – יחי הקולקטיביזם!

הקורבן מצדיק את התליין.

השילוב בין האינטרס השרידותי של הפוליטיקאי לבין הפחד של אנשים מפני המפלצת קורונה בעלת הכתר האדום גרם לטרגיה הזאת להתרחש.

תוצאות הסגר – כאוס ונזק אדיר שאי אפשר לאמוד

הפוליטקאים שיכורי הכוח מהמגבלות שהוסרו מידיהם מחפשים דרכים לניצול המצב לגזור רווחים פוליטים. הקורונה עשויה לסייע להם להיבחר שנית. הציבור זועק לעזרה וכמהה לסיוע חירום מהשליט החכם יודע הכל, התקשורת מגוייסת ומשווה בין הסיוע הניתן בין מדינות שונות. הפוליטיקאי מריח הזדמנות לשוחד המונים ומציע 500 ₪ לכל ילד. ככל שהוא יחלק יותר כסף והטבות, כך אהדת הציבור בו תגדל "מנהיג חזק, חכם ואיכפתי" – תקוותו שאת השוחד יזכור האזרח ביום הבחירות. ככה עובדות הדמוקרטיות בעולם – קוראים לזה "הבאג הדמוקרטי".

הממשלה נכנסת לגירעון עצום ומדפיסה כסף כדי לפצות את כולם על נזקי הקיפאון הכלכלי שיצרה במו ידיה. עושר לא נוצר בהדפסת כסף, אלא אך ורק מיצירת ערך ממשי. הדפסת כסף יוצרת אינפלציה, ירידת ערך, בסופו של דבר הנזק יהיה כה גדול שאני אומר שאילו היו משקיעים בתבונה את כל הסיוע שהמדינה מציעה בבנייה של בתי חולים, למשל; היינו מצילים הרבה יותר אנשים מאשר מתו או ימותו מהמגיפה.

תוצאותיו ההרסניות של הסגר הן מעל ומעבר למספר הנפטרים מקורונה. מה עם כל הבדיקות, הטיפולים והניתוחים שנדחו? חרדה, דיכאון, מצוקה והתאבדויות? הריסת משפחות וגירושים? איבוד עבודה ואינסוף דברים שבוטלו או נדחו? נזק שיצלק אנשים לכל החיים, נזק שאי אפשר לאמוד את גודלו. פשעים שהמדינה מבצעת נגד אזרחיה!

המגיפה הזאת היא עוד הוכחה שאסור לנו לתת לממשלות כוח. חייבים להגביל אותם בחוקה, אחרת יכלאו אותנו בבית גם שנה הבאה. לא למדנו מההיסטוריה?

ממשלות הם לא פתרון לבעיותינו, אלא מקור בעיותינו.

כמה נקודות מעניינות:

נקודה ראשונה הבהרתית – ילדים (ונערים) נדבקו בוירוס הקרונה בהמוניהם ורובם לא פיתחו סיפטומים, אך מערכת החיסון הלא בוגרת שלהם היתה למעשה יתרונם, כי זה לא הוירוס הורג, אלא התגובה החריפה של מערכת החיסון שנקראת 'סערת ציטוקינים' בריאות Lung שיוצאת מכלל שליטה אצל קשישים והורגת תאי ריאה בריאים. כתוצאה מהצטברות דלקת ונוזלים בריאות החולה הוא אינו מסוגל לנשום לבדו ונפטר. רוצה לומר, כליאה משותפת של כל האנשים, בסיכון ולא בסיכון, הוא שגרם להדבקה ההמונית. לכן, סגר לא היה יכול להיות הפתרון, עובדה – בסין מתו אלפים והסגר הרג את מי שבתוכו.

נקודה שניה מחשבתית – נניח שהיה ניתן, תאורטית להשאיר את כל האנשים בבית ולספק את כל צרכיהם באמצעות רובטים מעופפים שהיו מובילים מזון, שתייה, תרופות ומה שצריך ישירות דרך החלון לסלון ביתם – במקרה היפוטטי זה אכן המגיפה היתה נבלמת, אבל… כמה זמן אנשים היו נשארים בבית? שנה? שנתיים? מה הצפי? עד שייצרו מספיק מכונות הנשמה ואז נשלח בהמוניהם עשרות אלפי זקנים למיטות עם מכונות הנשמה? אגב, מכונת הנשמה לא בהכרח מצילה חיים, במצבים קשים החולה נפטר מדום לב גם עם מכונת הנשמה. אולי התוכנית שנחכה לחיסון? ועד אז? חצי שנה, שנה, שנתיים בבית? שימו לב – שלא השקיעו שום מחשבה בתוכנית הזאת. כל המטרה היא להסיר מהפוליטקאים את האשמה ולהעביר אותו אל האזרחים שלא צייתו להוראות הדיקטטור הגדול שיודע הכל.

נקודה שלישית מוסרית – מדהים שפתאום כולם, כביכול דואגים לגיל הזהב 🙂 אבא שלי נפטר בגיל 87 ממחלת הסרטן, אני יודע מה זה. אבל נניח שחולה בן 82 ניצל בזכות מכונת ההנשמה המיוחלת שבגללה, כך נאמר, שיתקו לנו את החיים. אבל תוך מספר שנים ספורות הוא ימות מזיקנה, לא? אז עוצרים את כל העולם, כדי להציל קשיש בן 82, שבכל מקרה ימות בשנה הבאה??! האם מותר להפר את החירות שלי (לכלוא אותי בבית) למען זכויות של מישהו אחר? אגב, בזמן כתיבת שורות אלו, 173 נפטרו מקורונה בישראל – האם, עם כל הכבוד לנפטרים, הנתונים מצדיקים את הסגר? (חלקם היה נפטר בשנה זו גם ללא הקורונה).

נקודה רביעית זילותית – שהשוטר תאב הכוח משתמש בסמכות החוק כדי לבצע פגיעה בחירויות האדם, כמו תשאול מאיים אנשים ברחוב סתם ככה כדי להטיל פחד ואימה או סגירה של בתי עסק קטנים, הוא גורם לזילות בחוק. כי הרי האזרחים יודעים (גם אם במעורפל) שמשהו לא נכון בהתנהלות השוטר, העירייה והממשלה. החברה מאמצת נורמות של כוחנויות, בריונות ופגיעה בפרט במסווה של טובת הציבור. כי אם לשוטר ולמדינה מותר, אז למה שבתי הספר ומוסדות אחרים לא יטילו מגבלות ועונשים?

נקודה חמישית כלכלית – מערכת הבריאות בעולם המערבי בכל העולם היא בבעלות ממשלתית, יקרה להחריד ולא יעילה. היא אינה מסוגלת לתת מענה סביר בימים הרגלים, אז במצב קיצון של מגיפה כל מערכות הבריאות, כפי שקרה באיטליה, בספרד ובארה"ב למשל, כולם פשוט התמוטטו. כאוס.

אילו מערכות הבריאות בעולם היו פרטיות, ולא ממשלתיות כפי שהן כיום (גם בארה"ב), המצב היה שונה מהיסוד. בתי חולים פרטיים, כעסקים למטרות רווח, מתכננים לתרחישים ואירועי הקיצון הגרועים ביותר. זה לא היה משרד הבריאות שהיה קובע כמה מכונות הנשמה להקציב לכל בית חולים, אלא הדרישה של השוק והצפי כפי שהיו מעריכים אותו מנהלי בתי החולים. במצב כזה, היו בתי חולים פרטיים שהיו רוכשים יותר מכונות הנשמה למקרי חירום, דבר שהיה מניב להם רווח אסטרונוטמי במצב של מגיפה מצד אחד, אבל מספיק כדי לעמוד בביקוש גבוה להרבה מאוד חולים. צריך להבין שללא האפשרות לרווח אסטרונוטמי לא היה אינטרס לבתי החולים לקחת סיכון ברכישה מאסיבית של מכונות הנשמה שאולי לא יהיה בהם צורך.

בשוק חופשי היו בתי חולים שהיו מתמחים במגיפות, אחרים מתמחים באסונות טבע, וכאלו בניתוחים מסובכים, ואחרים בהשתלות. לכל בית חולים כעסק פרטי היה אינטרס לבדל ולמצוא לעצמו נישה ריווחית. השוק הפרטי היה מגיב מיידית להיצע והביקוש, אך גם לצפי עוד כשמגיפה החלה בסין, בתי החולים הפרטים היו נערכים בזמן לתרחיש הגרוע מכל ומשנים את הייעוד בחדרים מסויימים בבית החולים לחדרי טיפול לחולי קורונה עתידיים. לא היה מחסור במיטות ולא במכונות הנשמה, נהפוך הוא – בתי החולים הפרטיים היו מתחרים בינהם, באמצעות מסעות שיווק ופרסום, לאשפז כמה שיותר חולי קורונה אצלם (חדרי אישפוז גדולים יותר, מכונות הנשמה מתקדמות, צוות רפואי מקצועי, ארוחות מפנקות, פעילות לשעות הפנאי) ולא אצל המתחרה והרווחים מכל חולה היו משפרים את השירות הרפואי בעשרות מונים ממה שמקובל כיום ברפואה הממשלתית הלא יעילה.

בשוק חופשי מחסור מוסר במהירות עם עליית המחיר, אך בשוק רגולטורי מפוקח ומסובסד, אף לא לא יודע מהו השווי האמתית של מכונת הנשמה ואף אחד לא יודע כמה מכונות הנשמה צריך. האינטרנס של הקופה הציבורית הוא לחסוך ככל האפשר, כך שציוד רפואי תמיד חסר. הפוליטיקאים ומערכות הבריאות הציבוריות בעולם יכולים לזקוף לזכותם את מותם של עשרות אלפי אנשים עד כה.

במידה רבה נטייתם של אנשים לראות בממשלה כפתרון לכל בעיותיהם, לתמוך במערכת הרווחה הציבורית ולהתנגד למערכת בריאות פרטית, גרמה לנו לשלם מחיר גבוה ועצוב כפי שרואים בכל העולם כיום.

עידכון 25 באפריל 2020 – הסגר בישראל היה מיותר (כלכליסט)