מאמר אורח מאת אלמוני
שלום רב לך,
שמי תומר ותוך כדי חיפוש בגוגל על ויתור על אזרחות ישראלית הגעתי לאתר שלך. מצאתי את עצמי מרותק למאמרים שפירסמת ולדעות שאתה משתף. הרגשתי שבתור ישראלי שעזב את הארץ בגיל צעיר וחי בארצות הברית מעל שלושים שנה אולי יעניין אותך לשמוע קצת מסיפורי האישי ואת ההשקפה שלי בנושא.
את ישראל עזבתי בגיל 15 כשהורי החליטו לקפל את החיים ולעבור לניו-יורק יחד עם אחי בן ה-11 ואחרי הצעיר בן 3. אם תשאל אותי למה הם החליטו לעזוב הייתי מפנה אותך לכתבה שפירסמתה ״סיכום לבעיות ישראל בפוסט אחד״ ושם תראה את רוב הסיבות. אבל הסיבה העיקרית בעצם היתה מלחמת לבנון וזה שאני התקרבתי לגיל גיוס. הורי לא היו מוכנים לקרב את בנייהם למדינה או להיות חשופים לאפשרות שאולי אני או אחיי ילחמו באיזו מלחמה. יש לי זכרון על אמא שלי, שיושבת ובוכה מול הטלוויזיה כש״מבט״ לחדשות מראה את הסיכום היומי של הרוגי היום בלבנון, יושבת ובוכה ונשבעת שלילדים שלה זה לא יקרה.
הורי עשו צעד אמיץ ביותר. אבי, בן 43 ואימי בת 37 עבדו קשה כל חייהם והגיעו להשגים מרשימים. את המשכנתה הם שילמו במלואה, אבי היה בכיר בחברה ממשלתית, גרנו בדירת פנטהאוז מול הים וכל קיץ היינו מבקרים בארצות הברית. אבל הם הגיעו למצב נפשי שאני מתאר לעצמי שאתה מכיר היטב ובו הם לא יכלו לעמוד בחיים בארץ יותר. הם עזבו הכל. אבי פרש אחרי 25 שנות ותק, מכרנו את כל הרכוש שלנו ועזבנו, משפחה צעירה, לעבר חיים חדשים באמריקה. עד היום אני מודה להורי על ההחלטה הזו. הם עשו צעד ששינה את חיי רק לטובה.
אני זוכר את הרגע שהמטוס המריא מנתב״ג בקיץ 1983 כי ברגע זה נשמתי עמוק לרווחה. שמחתי לעזוב את ישראל. אף פעם לא הרגשתי שזה המקום שלי. אולי בגלל שטעמתי ״חוץ לארץ״ כל קייץ בטיולים שלנו לאמריקה ידעתי שיש חיים אחרים, יותר טובים, במקום אחר. או אולי שרוב ילדותי סבלתי מהקנטות, מכות, ושמות גנאי על זה שאני ילד שונה מהרגיל (כמה שנים קדימה יצאתי מהארון והבנתי שישראל היא מדינה של ״bullies") אף פעם בעצם לא הרגשתי ״שייך״. סבלתי שם וההזדמנות לעזוב היתה הגלגל הצלה שקיבלתי.
משפחתי נחשבה למשפחה ״יורדת״. תמיד מצאתי את המונח הזה אבסורד. ״לרדת״. כאילו שלחיות בישראל זה דבר גבוה. יש במילה הזו כל כך הרבה שיפוט. לרדת ממה בדיוק אני עדיין שואל? מי בדיוק החליט שהמעשה הזה לעזוב את ישראל נחשב למעשה נחות? הדביקו לנו שם של ״יורדים״, כמו מיתוג שתמיד יהיה חלק מהזהות שלנו. אני לא רואה את עצמי כיורד. להיפך. המעבר שלי לאמריקה היה שידרגו ועלייה בחיים. רק טוב יצא מזה.
לישראל חזרתי בפעם הראשונה לביקור שלוש עשרה שנה אחרי שעזבנו. מכיוון שעזבתי אחרי גיל 15 ולפני צו גיוס ראשון נחשבתי בתור אזרח שחייב שירות צבאי. לא יכולתי לבקר עד שממשלת ישראל שינתה את החוק ואת הסטטוס שלי ל״בן מהגרים״ שאיפשר לי לבקר בארץ עד לשלושים יום בשנה. הביקור הראשון היה מרגש כפי שאתה יכול לתאר לעצמך. היה נחמד לבוא בתור תייר ולהסתכל על החיים בישראל מנקודת מבט של אמריקאי. הפער התרבותי נראה לי עצום. ראיתי את הפחד ששורר אצל אנשים, החשיבה הקורבנית, החוסר נימוס הבסיסי בין בני אדם, האנוכיות, הלכלוך ויותר מכל, את הרגשת ההתנשאות שלכל אזרח יש. את ה״מה אכפת לי״, ״קודם כל אני״ ו״מגיע לי״ שכולם מדקלמים. כולם מתעסקים באיך אפשר לרמות את המערכת, לנצל ולקבל יותר.
תמיד נחמד לי לבקר בישראל אבל תמיד גם נעים לי לעזוב. כן, זה המקום שממנו באתי. זה הארץ אם שלי ושם יש לי עדיין שורשים. עברית היא עדיין שפת אימי ויש לי קשר רגשי לאנשים שגרים שם. אבל למקום עצמו, למדינה עצמה, אני לא מרגיש מחובר או חייב משהו. אני לא מרגיש שמדינת ישראל היא מקום בריא לחיות בו. זו מדינה חולה עם עתיד לא מבטיח. מדינה שתושביה גורמים לה לגסוס. אחרי שבועיים של ביקור בארץ אני תמיד מרגיש מורעל. שאני חייב לצאת כבר. הלחץ, הפחד, והרעש לא עושים לי טוב.
ואז, אחרי הביקור האחרון שלי,אחרי שעברו ארבע שנים מאז ביקורי האחרון, החלטתי, בפעם הראשונה, לשקול בוויתור על האזרחות הישראלית שלי ובאמת לעזוב. לשחרר.כי בביקור האחרון ראיתי בבירור כמה שאני לא ישראלי. כי אם להיות ישראלי זה להיות ציני, אנוכי וכזה שרק יודע להתלונן על מה שחסר ולחיות בעולם של צפיות אז לא תודה. לא רוצה. אני לא שייך ולא רוצה להיות שייך.
היום, בגיל 46, אני מבין ויודע שבישראל אני לא רוצה לחיות וגם לא רוצה להיות חייב. אני מבין שלחיות במדינה הזו זה לבחור בחיים קשים. אני חושב על מה זה בעצם ״להיות ישראלי״ ואני לא מוצא הרבה דברים חיוביים חוץ מהשפה העברית שנשארה איתי. ואת העברית אף אחד לא יכול לקחת לי. בשביל עברית אני לא צריך אזרחות ישראלית. ישראל היא כבר לא בית בשבילי. אני רוצה בית שבו אני מרגיש כבוד, שמחה ואהבה. אני רוצה בית שמאמין בי, שתומך בי, שעוזר לי. אני רוצה בית בריא. ישראל היא לא המקום הזה. מצער אותי לראות שמדינת ישראל הפכה למקום חולה שקשה בו לחיות. מצער אותי לדעת שהעם שממנו באתי מפגין גזענות והפליה. ומצער אותי לדעת שהמצב רק מתדרדר.
אני אזרח אמריקני היום עם חיים מלאים וטובים בארצות הברית. אני גאה להיות אמריקאי ומרגיש שהמדינה הזו היא הבית שלי. באמריקה יש לי בית בריא, עם אהבה, נימוס, אדיבות וחום. אמריקה נותנת לי הזדמנויות לעוף, להתפתח ולצמוח. אני מעריך ואוהב את זה שאני אדם מנומס שמתחשב בזולת. אדם שיודע להגיד תודה וסליחה ולתרום לסביבתי. ושאני מוקף באנשים עם ערכים דומים.
אני בטח אחזור לבקר שוב מתישהוא. בין כל הדברים השליליים עדיין קיימים פנינים טהורים, שלא התקלקלו, ששווה לבקר אותם לפעמים. פנינים של חברים קרובים, של הבישולים של סבתא, ושל שווארמה טרייה מדוכן ברחוב. יש הרבה מה לאהוב בארץ, והכי מומלץ זה להנות ממנה כתייר.
בברכה,
תומר
ניו יורק
שלום תומר,
תודה על המייל המרגש והנוגע ללב 🙂
כבר ארבע שנים שאני מקבל מכתבים מאתר ליב ישראל והמכתב שלך הוא אחד היפים שקיבלתי עד היום. אני שמח בשבילך שמצאת את מקומך, שברור לך מה היה עליך לעשות ושאתה מרוצה סה"כ.
הייתי מבקש את רשותך לפרסם את המכתב, אני סבור שהרבה מאוד גולשים ימצאו בו תקווה שהם מחפשים. אתה דוגמא ומופת לישראלי לשעבר שבנה שהצליח להגשים חלום של רבים – לעבור לאמריקה ולכן אני חושב שמכתבך יהווה השראה לאחרים.
איתן
(המכתב פורסם לאחר קבלת אישורו)
