בין שכירים לעצמאים

כשאנחנו עוברים למדינה בלי עבודה מובטחת, זה מבאס. אנחנו יודעים שאנחנו רוצים ללמוד, לעבוד, להתחיל חיים חדשים – אבל מה לעשות, בישראל היינו שכירים, ועכשיו, מה נעשה?

אז בישראל הייתי שכירה כל חיי. מגיל 16, כשעבדתי בפעוטון בהחלפת חיתולים, ועד שלושה חודשים לפני שעברתי לברלין, הייתי שכירה. גם לשירות הצבאי אפשר לקרוא שכירה, כי קיבלתי שכר (זעום של 300 שקל, אבל דיטיילז). לברלין הגעתי בכוונה לעשות דוקטורט, עד שהבנתי, כמה חודשים אחרי, שבתחום המחקר שלי אין לי מה לחפש במדינה שאינה שוחרת מלחמה בבית. אז מה עושים כשתכנית א' לא עובדת? עוברים לתכנית ב', ועשיתי את מה שאני יודעת לעשות מצוין – מצאתי עבודה כשכירה בחברה של ישראלים (טעות ענקית), שעזבתי אחרי חודשיים, מסיבות שונות, ובין היתר שהם לא שילמו לי את השכר שהגיע לי.

מה עושים כשגם תכנית ב' לא עובדת? וואלה. מה אני באמת יכולה לעשות? אין לי גרמנית ברמה מי יודע מה (באותם הימים… היום הגרמנית שלי הרבה יותר טובה!), הניסיון התעסוקתי שלי מישראל שווה לטוסיק בגרמניה, ואני לא רוצה אפילו להתקרב לישראלים שיעסיקו אותי. אז פתחתי עסק. הייתי פרילנסרית כמדריכת סיורים, לא משהו מרקיע שחקים, אבל זה היה משהו שאני יצרתי, ומשהו שנהניתי לעשות. פיתחתי את הסיורים לבד, העברתי אותם לבד, וכן- היו לי לקוחות ישראלים. אבל היה נחמד.

ואז נמאס לי, ולקח קצת זמן עד שמצאתי משהו חדש לעשות, והקמתי הפעם חברה משלי. לא כפרילנסרית, אלא ממש חברה. התחום לא רלוונטי כרגע, אבל זו הייתה אחריות מאוד כבדה, שהחלטתי לקחת על עצמי, וחלקתי עם שותפה עסקית, שעזבה אחרי לא הרבה זמן. אני המשכתי וכבר יותר משנה וחצי העסק פועל טפו טפו טפו.

כשהייתי ילדה קטנה, אמא שלי הייתה עוסק זעיר. אחותי הגדולה הייתה בשלב כלשהו עצמאית. אנשים מסביבי היו עצמאיים, וכמו שמיטל סיפרה מניסיונה כעצמאית בישראל, כולם סובלים מהמיסים, וגם מהלקוחות. השוטף פלוס שנהוג בישראל הוא רעה חולה שצריכה לעבור מהעולם, אבל משום מה ישראלים חושבים שזה בסדר לעבוד ככה.

כשהחלטתי להיות פרילנסרית, קיבלתי המון אזהרות מהמשפחה ומהישראלים – "תיזהרי שהלקוחות לא ישלמו לך", "תראי שישחטו אותך במיסים", "הבירוקרטיה נוראית ואת לא תוכלי לעמוד בזה" ועוד כהנה וכהנה. כל אחד ואחת הביאו מהשריטות העמוקות שלהם בישראל, והטעינו אותי בחששות, כשאף אחד מאיתנו לא יודע כלום על מה שקורה בברלין, מבחינת מיסים, חוקים, רישום וכו'. אתם יודעים מה קרה מהחששות האלו – נאדה, גורניכט, ניקס. כלום.

גרמניה היא מדינת חוק וסדר, והחוקים מאוד ברורים בדרך כלל, למי שצולל לתוך המערכת ובאמת מנסה להבין איך עושים את זה. כך, למשל, בשביל לפתוח תיק פרילנס הולכים לפיננצאמט (רשות המיסים המקומית), מצהירים על הכנסה עתידית, ממלאים כמה טפסים, ויאללה הביתה. שולחים מספר מס לצרכי חשבוניות הביתה, ובזאת הסתיים הסיפור. כמובן שהאמור לעיל לא קשור לויזת פרילנס, שהתהליך עבורה הוא שונה ואי אפשר לפתוח תיק פרילנס בלי ויזה. במקרה שלי, לא הייתה בעיה עם הויזה.

מע"מ, למשל, פרילנס משלם רק אם הוא עולה על הכנסה שנתית של 17,500 אירו בשנה, וגם אז אפשר להגיש הצהרה רבעונית (או חודשית, תלוי כמה בא לכם להיות בקשר עם רואה החשבון שלכם). המע"מ הוא 19% וכמו שהוא נכנס, כך הוא גם יוצא למדינה. אין שום רווח לפרילנס במע"מ, כמו בכל מקום.

כמדריכת סיורים, הלקוחות שילמו לי במזומן במקום, ומי שביקש הייתי שולחת קבלה באימייל. אם לא רצו קבלה, רשמתי ברשימה שלי, והמשכתי הלאה. בסוף שנת המס הלכתי למומחית שמכירה את המערכת הממוחשבת של רשות המיסים (אלסטר), והיא עשתה לי את הצהרת המס תוך פחות משעה. כן, בברלין אפשר להגיש דו"ח מס כפרילנס באינטרנט. פשוט אדיר. אפילו קיבלתי החזר מס של איזה 70 אירו!

כשפתחתי את העסק הנוכחי, לשם השוואה, לא היה לי באמת מושג בניהול חברה. מאחר שכמדריכת סיורים שילמו לי תמיד בסוף העבודה, השותפה שלי ואני אמרנו שהגיוני שישלמו לנו כשנסיים את המשימה. בסוף החודש נשלח חשבונית ודו"ח חודשי, ויהיו להם שבועיים לשלם, ואין בעיה. סומכים על הלקוחות שלנו – הרי פגשנו כל אחד אישית, לא?

בנקודה זו אפסיק לרגע את הסיפור, ואני רוצה להבהיר משהו חשוב – בגרמניה אין שוטף פלוס 30 או 60 או 90. על פי חוק משלמים מקסימום חודש מתאריך הוצאת החשבונית. אם שלחו לך את החשבונית בדואר ולא קיבלת, ולכן לא שילמת, ספק השירות יכול לגשת לאמטסגריכט (סוג של זרוע של בית המשפט ומיועד רק לגביית חובות מסוג זה), ששולח התראה לתשלום. במקרה שלא שילמת אחרי ההתראה, מתחיל תהליך הוצאה לפועל. כך, לדוגמה, אם נתקעה בטעות העברת קבע לחברת אינטרנט בסך של 9.99 אירו, לא קיבלתם מכתב התראה כי הדואר דפוק ולא עובד, החשבון תפח ל-200 אירו בלי שמישהו ימצמץ בכלל. השלב שאחרי הוא שליחת הוצאה לפועל, ואם גם זה לא עובד, בית המשפט בפתח. תהליך לא נעים בכלל.

ולמרות כל התהליכים האלו, המאוד יעילים (לאחרים) היו לנו שני לקוחות שהיו חייבים לנו כמה מאות אירו, ואחד פשוט נעלם, והשנייה (ישראלית) טענה שלא מגיע לנו כסף כי לא עשינו את העבודה (לא נכון בעליל, אבל זה סיפור ליום אחר), ואז נעלמה. מאז למדתי את הלקח – וכל לקוח משלם מראש על העבודה. עם רוב הלקוחות לא היו ויכוחים, אבל אתם רוצים לנחש עם מי כן היו בעיות? יפ, ישראלים.

כמובן שלא מכלילה את כולם, והיו הרבה שאינם בעייתיים, אבל היו כאלו שרצו לשלם בתשלומים, או כשהעבודה תסתיים. אני, למודת ניסיון כבר, אמרתי שלא. אין התחלת עבודה עד שלא שילמת ואני רואה את כל הכסף בחשבון, או לפחות אישור העברה בנקאית. אין תשלום במזומן, אין בפייפאל, וכל העברה שנעשית מחוץ לאיחוד האירופי תכסה גם את העמלות, כדי שלא אני אצטרך לכסות את זה. התווכחו, התווכחו, אבל בסוף שילמו כמו טאטל'ה – כאן זה לא ישראל, כאן משלמים על עבודה של מישהו, ולפני שהתחילו לעבוד. אין קונצים פה.

יש כמובן את הצדדים הפחות טובים של ניהול חברה משלך. ההטבות שמגיעות לשכירים ועצמאים לא תקפים לבעלי חברה. הדוגמא המובהקת והכואבת ביותר הוא חוסר האפשרות להיות מבוטח בפנסיה ממשלתית. ההטבה הזו שמורה רק לשכירים, פרילנסרים ועצמאים. כל השאר – מוזמנים לחסוך לפנסיה בקרן פרטית. מעבר לזה, ההתעסקות הפיננסית משגעת את השכל, ויש לי קשר עם רואה החשבון שלי יותר ממה שאי פעם רציתי. למזלי, החברה עדיין לא חצתה בשנתה הראשונה את גבול המע"מ (לחברה מהסוג שלי הגבול הוא הכנסה שנתית של 50,000 אירו, ורק אח"כ מתחילים לשלם מע"מ), ואני לא מדברת עם רואה החשבון שלי כל הזמן.

עוד דבר שבחיים לא חשבתי שאעשה זה להעסיק עובדים. עובדים חדשים צריכים למלא שאלונים בשביל ניהול החשבונות וחישוב השכר, להעביר מספיר מס וביטוח פנסיוני, ובעיקר – תשלום משכורות, שאני עושה כי החברה עדיין קטנה ומספר העובדים מועט. יש גם ימי חופש כמובן, שהם מצרך שקשה מאוד לבזבז כשאתה שכיר, ובוודאי ובוודאי כשאתה בעל חברה. בשנה האחרונה נסעתי פעם אחת לביקור משפחתי (וזה כלל סופ"ש), ליומיים למדינה שכנה (בסופ"ש) ולנופש שבעלי הכריח אותי לקחת (8 ימים, כולל סופ"ש). פשוט לא היה לי זמן. יש מינימום ימי חופש בברלין (20 אם אתה עובד חמישה ימים בשבוע, 24 אם אתה עובד שישה ימים), והמינימום הנהוג לתת לעובדים מתחילים הוא 20 יום. העובדים שלי קיבלו 23 ימים, ואני הענקתי לעצמי 28 ימים בחוזה. לא צריך להיות חזירה. בפועל, בקושי ניצלתי את ימי החופש שלי. בעלי, לשם השוואה, הוא שכיר ועובד באותה החברה כבר 6 שנים. יש לו 30 ימי חופש בשנה, והשעות הנוספות שהוא עושה מצטברות לימי חופש, ולא מתורגמות לכסף במשכורת. עד כה לא שמעתי שמישהו מהצוות שלו הצליח לבזבז את כל ימי החופש, ומה שקורה הוא, שמכיוון שהם מחויבים לנצל את כל ימי החופש עד למרץ בשנה שלאחר מכן (אחרת הם נמחקים), יש חודשים שלמים שהם יושבים בבית, בחופשה, כי כל השאר בעבודה.

בגרמניה יש חופשת לידה (משותפת, של שני ההורים) של שנה בתשלום, ועוד שנה אפשרית ללא תשלום, כשהתקן שלך בעבודה נשמר לך במהלך כל הזמן הזה. ההורים מחלקים ביניהם את הימים לפי הכדאיות הכלכלית, והקצבה שמקבלים היא בהתאם להכנסה שהיתה קודם ללידה. האואבר, כל החישובים האלו יותר קלים כשאתם שכירים, ולא כשאתם עצמאים או פרילנסרים או בעלי חברה. החישוב הופך להיות מורכב יותר. אותו הדבר עם ביטוח בריאות, אגב. הביטוח הציבורי כאן הוא תלוי הכנסה – יכול להיות 40 אירו לחודש וגם 900 אירו לחודש. אם אתה פרילנס, ההכנסה החודשית יכולה להשתנות מחודש לחודש, אז החישוב הוא לפי ממוצע שנתי מהצהרות המס. אז אם הרווחת מעפן בשנה הראשונה, יצאת בתשלום נמוך לביטוח הבריאות (פעם זה היה 170 אירו, היום זה כבר קפץ ל-250 אירו לחודש). ההצהרה הבאה צפויה להיות גבוהה יותר, וכך גם עולה הסכום אותו משלמים לביטוח הבריאות.

כמו שהישראלי הנודד אומר, ההפיכה לעצמאית ואז ליזמית הוא משהו שאני משייכת לגמרי לתרבות הישראלית, גם אם לפעמים אני לא אוהבת ומסתדרת עם הרעיונות שמגיעים איתה. אבל תושיה ויוזמה זה לא משהו שטבוע בהרבה תרבויות, וישראלים בהחלט מפתיעים בכמות היזמים. זו באמת לא חוכמה להשוות לגרמנים, שהיא מדינת השכירים (החלום הרטוב של הרבה מהגרמנים הוא למצוא עבודה טובה, עם משכורת טובה, שבה אפשר יהיה לעבוד עד ליציאה לפנסיה), אבל לישראלים יש הרבה תושייה (לטוב ולרע), שאין להרבה אחרים.

נצלו את התושייה הזו, את תחושת הבטן והיכולת ליזום – ולכו על זה. החלומות שלכם רק מחכים שתגשימו אותם!