בא נתחיל עם הגן עדן ונסיים עם הגהינום

רבים מאיתנו חושבים על ניו זילנד כ- גן עדן על האדמות. זה בידיוק מה שחשבתי כאשר תיכננתי את ההגירה שלי לניו זילנד עוד ב2008 שההיתי כולה נער צעיר, בדרך לעשות שירות לאומי במגן דוד אדום. ההיתי צריך תוכנית מה אעשה לאחר סיום השירות. הרי בישראל עם יוקר המחיה, לא ראיתי שום דרך אפשרית לחיות בכבוד. לחיות בכבוד ההגדרה מבחינתי – אפשרות לקנות בית ללא משכנתא שתאכל 50 אחוז מההכנסה שלך ל30 שנה. וכן בית, לא דירה, בית מרווח, קריר/חמים (תלוי בעונה), עם שטח אדמה שאוכל לגדל מזון, ומרחק משכנים (לפחות לא לשתף קיר או תקרה). וכמובן להתעסק במקצוע שאני אוהב ויחד עם זאת שיספיק לצרכים בסיסיים וגידול משפחה קטנה (2 ילדים ואשה). וכמובן חשוב שיהיה לי את הזמן להיות עם המשפחה ולא לתת את רוב זמני למעסיק.

כל הבדיקות האפשריות לגבי ניו זילנד נעשו, כולל סקרים, מאמרים, גרפים, מחירי מחיה, משכורות וגם אחד המקצועות הנדשים היה עבודה סוציאלית. הכל התאים לי והתחלתי לעבוד על פי התוכנית להגיע לגן עדן המדובר. וכפי שאתם רואים מהפוסטים הקודמים שלי בבלוג, הצלחתי ברוב המשימות שהצבתי לעצמי שלשמם באתי לניו זילנד. שהמקום יהפוך לגהינום אפילו לא היה בסיוט הכי נוראי שלי.

בניו זילנד נהנתי משפע של תעסוקה. התמחתי בעבודה בבריאות נפש קלינית עם תואר בעבודה סוציאלית ותואר בהתמכרויות. אני בספק שבישראל יכולתי לעבוד במשרות כאלה ללא תואר שני (אולי אני טועה). אך בניו זילנד עבדתי לצד אחיות, פסיכיאטרים, מרפאים בעיסוק ונהנתי מעבודה דינמית, מאתגרת, משלמת טוב. את העבודה הקלינית הראשונה שלי, התחלתי בבית חולים בצפון ניו זילנד בצוות שמומחה במניעת פסיכוזה אצל צעירים. הצוות שעבדתי איתו היה מאוד מנוסה עם 10 פלוס שנים ניסיון בתחום בעוד שלי היה ניסיון קליני קטן יותר פי 10. ההיתי צריך לעבוד מאוד קשה כדי שהם יקבלו את דרך העבודה שלי, הרעיונות שלי ואת ה10 אגורות המקצועיות שלי. את הרגשת הנחיתות הזאת הרגשתי מצידם לכיווני ובזכות הדרכה מקצועית קבועה שקיבלתי מ2 מדריכים מנוסים כדי לשמור על הרישיון שלי של העבודה סוציאלית וגם של ההתמכרויות, צמחתי התפתחתי ולמדתי לעבוד עם זה. אך בפוסט הזה ארצה להתקדם מספר שנים קדימה לשנת 2020, לאחר שכבר קיבלתי ניסיון עשיר, הרגשתי מנוסה ויודע את העבודה מצויין והבטחון עצמי שלי בתחום עלה וכמובן הפכתי לתושב ניו זילנד. (במידה ותרצו שארחיב על הניסיון המקצועי ומה קרא בין 2018-2020 אעשה זאת בפוסט נפרד)

דברים החלו להשתנות

מאז קבלת התושבות (ב2018) התחלתי להרגיש שניו זילנד פחות הגן עדן שהיה בפנטזיות שלי. לפחות בהשוואה לישראל חשבתי שהמקום בהחלט מציע חיים טובים יותר. ובאלמנטים מסויימים זה בהחלט נכון, אך באחרים הדמיון מאוד רחוק מהמציאות. מחירי הבתים בניו זילנד פשוט הרחיקו שחקים (קרא כאן), (עדכון שלי ביוטיוב ב2019). המצב התחיל להזכיר לי את ישראל. ב2018 עדיין אפשר היה לקנות בית בערים קטנות יותר שהם לא אוקלנד או וולינגטון, אך בגלל הניסיון מגורים שלי בעיר קטנה יותר לא היה נחמד, לא הרגשתי בטוח לקנות בית ולקחת משכנתא גם אם הסיכון הרגיש בינוני באותה תקופה. הוצאות דיור הם בין ההוצאות הכי גדולות שיש למשקי הבית כאן בניו זילנד. ומאז שהגעתי לניו זילנד זה היה אחד הקשיים הגדולים שלי, סיקור מלא של אותם קשיים ניתן לראות בוידאו הבא.

מציאת זוגיות לרווק בניו זילנד

והקושי הנוסף הוא למצוא זוגיות, שלהפתעתי להיות בניו זילנד מהגר מישראל עם חזות אוקראינית והתנהגות תרבותית משולבת לא היווה קלף חזק בלמשוך את בנות המין השני. שני החסרונות האלה גרמו לי לפזול לקראת הגירה נוספת למדינה אחרת שבה אוכל לענות על שני הצרכים המהותיים האלה שלצערי ניו זילנד לא ענתה עליהם. כמה שרציתי להאמין שהמקום גן עדן, ויפה, עדיין בניו זילנד במהלך 3 שנים הראשונות לא היתה הצלחה בנושא הזוגי ולא בנושא של קניית בית. אך מה שכן, היתה הצלחה בקריירה שנתנה לי הכנסה טובה לחיים טובים ומאוד נהנתי מהעבודה וההתפתחות המקצועית בבריאות הנפש. הצורך הפיזי להשאר כדי לקבל תושבות קבע גם השאיר אותי כאן ואמר לי להיות סבלני.

הגן עדן מתחמם

ונחשו מה, גם הזוגיות הגיעה. ומה קרה מאז? במרץ 2020 כולם יודעים מה קרה בעולם. איני מאז לקרוא לדבר בשם בגלל הצנזורה הכבדה ברשת בנושא הזה. כאשר כתבתי או דיברתי על הנושא בפייסבוק או ביוטיוב צונזרתי מייד. ההיתי בשוק ממה שהתרחש במדינה, שלפתע אנשים היו צריכים להיות נעולים בבתיהם. אנשים עמדו במרחק של 2 מטר אחד מהשני, בקור, בגשם כדי להכנס לסופרמארקט לקנות מזון ולא הכניסו את כולם ישר כי היתה הגבלה במספר האנשים שיכלו להכנס למתחם. באותו זמן נחשבתי עובד חיוני (עבדתי בצוות חירום שמונע התאבדות), אז אני יכולתי להכנס חופשי (ללא כיסוי פנים וללא תור) לקנות מה שרציתי. בזמן שכולם ישבו בבתים יכולתי לנסוע חופשי, כי העבודה שלי היתה "חיונית". (למה גרשיים? כי כמעט כל עבודה היא חיונית). לא האמנתי לנרטיב המדובר והמפורסם בחדשות ובסביבה מלחתחילה. ראיתי בבירור את המשחק הפסיכולוגי שמנהלים הלא אורגניים. ראיתי כיצד זרעו פחד באוכלוסיה, הפרדה בין אדם לחברו, דרשו ציות עיוור, מנעו לחייך אחד לשני ומגע אחד בשני. והחלק הכי מעניין שהרוב האמינו ועדיין מאמינים. הסימפוניה המשווקת "תשאר בטוח, תשמור על אחרים", "שמור מרחק 2 מטר כדי להגן על אחרים", "שים כיסוי פנים כדי לשמור על עצמך ואחרים". ומה שאני ראיתי "תתרחק ותפרד מאחרים כדי שתיהיה בודד ולבד", "תחסום את אייברי הנשימה שלך כדי שתיהיה יותר חולה", "תשאר מפוחד ותקשיב רק להוראות שלנו", "אנחנו יודעים יותר טוב מה בטוח ונכון בשבילך, אל תשתמש בשכל שלך", "אסור שיהיה לך דיעה משלך, אנחנו נדאג להחליט בשבילך". יחד עם זאת, הגבולות בניו זילנד נסגרו. לא אזרחים ולא מהגרים בעלי ויזות זמניות יכולו לחזור לניו זילנד. מי היה מאמין שאת הזכות הבסיסית שיש לאזרח לחזור לארצו, נלקחה ממנו. חשבתי מה זה אומר על המדינה שהגרתי אלייה? כאשר נגמר הסגר, וההגבלות מעט ירדו לרמה 2, שאפשר היה להתנהל פחות או יותר נורמלי (לנסוע מאזור לאזור, להכנס למסעדות ולשבת בפנים, קולנוע פתוח וכו') בניו זילנד פתחו מה שנקרא מלון בידוד. אזרחים או תושבים בלבד יכולו לשריין מקום במלון הזה (שבפועל התנאים היו של כלא לכל דבר עם שמירה צבאית כבדה והגבלות גדולות על המרחב האישי). הבעיה היתה שגם לאזרחים ותושבים היה כמעט בלתי אפשרי לשריין מקום בגלל שהמערכת תמיד היתה מלאה. עובדה שהמשיכה למנוע מאזרחים רבים לחזור למדינה והם נתקעו בחו'ל.

אני רק מזכיר שהמדיניות בניו זילנד היתה – 0 מאומתים! ומכאן כל הנחיות הדרקוניות בשביל להגיע למטרה הזאת. (שכולם יודעים שהיא אינה אפשרית וכמובן במבחן התוצאה נכשלה לגמרי)

היחס למהגרים שאינם תושבים

מה לגבי אלפי המהגרים על ויזות זמניות (שחלקם כבר חיו 10 שנים בסטטוס של עובד זמני), שהיו להם בתים מושכרים, רכוש, חברים, עבודות ומעסיקים שמחכים לחזרה שלהם. אלה אנשים שסך הכל טסו לחופשה או לבקר את משפחתם כדי לברוח מהבדידות/השעמום/חוסר התאמה תרבתותית שהרגישו כאן כמהגרים. אז להם הדלת נתרקה בפנים. במשך שנתיים הם לא יכלו לחזור לניו זילנד אפילו כדי לסגור את העיניינים שלהם כאן. הם שילמו שכירות כפולה, במדינת המוצא וגם בניו זילנד. המעסיקים לא יכלו יותר לחכות להם והם פוטרו, ויחד עם זאת, הויזות שלהם התבטלו או פגו תוקף ולא חודשו. אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם כיצד המהגרים הרגישו? ליבי היה איתם. באותה שנה המהות של להיות "מנטור הגירה" ולמשוך ישראלים לניו זילנד כבר איבדה את משמעותה. אני כבר לא זיהיתי את המקום שאליו הגרתי. עזרתי לעשרות ישראלים בהליך ההגירה לניו זילנד, אך באותה שנה הפסקתי לעשות זאת כי כבר לא מצאתי שהמקום מציע חיים טובים יותר מאשר ישראל.

נוסיף לכך שב2020-2021  היו עשרות אלפי עובדים מיומנים בתוך ניו זילנד שהגישו לתושבות לויזת עובד מיומן שחיכו שנה ולפעמים שנתיים לאישור הויזת תושבות שלהם, ועדיין רבים מהם מחכים. (היו פתחו ויזת אחרת 2021, שבהחלט אפשר לראות בקרב מתנה גדולה מההגירה של ניו זילנד למהגרים האלה, ויזת קלה, פשוטה שמאפשרת קבלת תושבות בהשוואה לויזת מהגר מיומן שיותר מסובכת ודורשת קריטריונים נוקשים מהמהגר לקבלה, שאותה אני קיבלתי).

המחאות נגד ההגבלות ב2021 בקרייסצירצ

את אוקלנד עזבתי כי הבנתי שהעיר כבר יקרה מדי לקניית בית בשבילי, לבת זוג שלי היו צדדים חזקים אחרים מאשר הפאן הכלכלי וגם רציתי אשה שתתן זמן ליחסים, להתפתחות אישית ולמשפחה מאשר שתיהיה אשת עסקים מצליחה ותעבוד מהבוקר על הלילה. לכן החלטנו לנסוע למקום הכי זול בניו זילנד לרכישת בית וגם להיות רחוקים מהמשטר הדיקטטורי שהתנהל בעיר הגדולה. חשבנו שבמקום קטן, לא יהיה נוקשות בכזאת רמה כמו שהיתה באוקלנד. קיבלתי חוזה זמני בבית חולים שיאפשר לי לגלות את המקום, החוף המערבי של האי הדרומי בניו זילנד. קיבלתי בית נהדר על חשבון הבית חולים להתחלה. במהלך הזמן שלנו שם, ראיתי בתים רבים, והרגשתי שבקלות יכולתי לבחור בית איכותי וסוף סוף להפסיק להשכיר ולחיות בבתים של זרים. המחירים נעו מ100 אלף עד ל300 אלף לבתים שמאוד רציתי שבעיקר היו מעל 200 עד 300 אלף (בעוד שבאוקלד המחיר היה כפול לבית שהיה זקוק לשיפוץ). השכר שלי היה נמוך יותר משל אוקלד אך יחסית למקום היה גבוה. כמעט קניתי כאן בית אך בסוף ביטלתי את הקניה ולאחר שנה של מגורים, החלטנו שהמקום לא בשבילנו, כמעט שחכתי מהסגרים וההפחדות ועזבנו לעיר הגדולה של האי הדרומי קרייסצירצ (וידאו למה עזבו לחצו כאן).

במעבר שלי לקרייסצירצ, מצאתי עבודה מצויינת במקצוע שלי עם שכר נהדר, עיניין ותנאים מעולים. תכננו לקנות בית בעיר כי המחירים היו טובים והעיר ענתה על הרבה קריטריונים שרצינו. לשנינו היו עבודות טובות, נסענו לעבודה באופניים וחיי החבר'ה והפנאי הפכו לעשירים משמעותית ממה שהיה בחוף המערבי. באותה עת ביוני 2021, בניו זילנד לא היו הגבלות או סגרים במשך כשנה וחצי בזמן בשאר העולם שרר תוהו ובוהו כולל בישראל. בעבודה החלו לקדם אותי, לשלוח אותי לקורסים מתקדמים ואני הגעתי לעבודה בכיף. אהבתי את הקולגות, את המקצועיות שלהם ואת היחס שלהם אלי. המנהלים מאוד העריכו אותי. והלקוחות החיים שלהם היו משתנים לטובה, ממצב שאדם לא רצה לחיות יותר, לעמדה שאולי דווקא יש בשביל מה לחיות. נשמע הרי נהדר לא?

התפנית החדה בחיים בניו זילנד ובחיי

ואז הגיע אוגוסט 2021, נכנס לתוקף סגר נוקשה נוסף כמו שהיה במרץ 2020. הכל בגלל מאומת אחד ויחיד! כבר שהתעוררתי באותו בוקר, הבנתי שהחגיגה נגמרה. הסיכוי שלי לחיים טובים כמו שרציתי כנראה גם התמוסס כמו סוכר במים רותחים. עשיתי את הוידאו הבא ואלה היו מחשבותי ממש לפני שהתחלתי את המשמרת.

כאשר סיימתי את הוידאו, עליתי למשרד, וראיתי את כולם עם כיסוי פנים. הגעתי מוכן להראות את הפטור החוקי שלי מכיסוי נשימה. התיישבתי בשולחן שלי, והקולגות התחילו להעיר לי לשים כיסוי נשימה. ואז המנהלת הישירה שלי התחילה להעיר לי לשים כיסוי נשימה, הודעתי לכולם שיש לי פטור. חשבתי שבזה זה יגמר כי את החוק אני מכיר אך משהו בהחלט השתנה. כאשר עשינו ישיבות צוות גדולות, אני ההיתי היחיד ללא כיסוי נשימה, כל השאר היו עם כיסוי. מחשבות שעלו בראש שלי "מה אני עושה פה" "האם אני שייך לכאן" "איך האנשים מצייתים בכזאת קלות". המשכתי לעבוד כרגיל במשך כשבוע, אך הבנתי שרגיל כנראה זה לא היה, ודברים התרחשו מאחורי גבי. הקולגות שלי התלוננו עלי למנהלים כי הפריע להם שאני לא שם כיסוי נשימה. הכבוד שהיה לפני, כבר לא הרגיש כזה. בהתערבויות מול המטופלים שהקולגות שלי שמו את כיסוי נשימה הם התקשו להבין את דבריהם והיה קשה ליצור ראפור – אי אפשר היה לחייך או לראות הבעות פנים שזה הכלי המרכזי בתקשורת בין בני אדם. ההתנהלות היתה בלתי מקצועית לחלוטין. לעשות טיפול נפשי לאדם תוך כדי כיסוי הפנים, סליחה אבל פשוט מגוחך.

באותה עת הבנתי כבר שזה עיניין של זמן עד שאמצע את עצמי מחוץ לעבודה. על מנת להתרגל לעיניין הזה פסיכולוגית החלטתי לעשות טיול הכרה במציאות הקשה הזאת. את התהליך שעשיתי פסיכולוגית כדי לקבל את המציאות הזאת אני מתאר בוידאו הבא. אני באמת האמנתי שזאת תיהיה החופשה האחרונה שלי בניו זילנד כי הדברים לא נראו טוב בשבילי.

קווינסטאון 2021

הקולגה שלי, אחות כבר עם 20 שנה ניסיון, אמרה לי בשקט שהיא בעד שכל מי שלא הזרים את הקוקטייל לורידו (המבין יבין) מגיע לו שיפטרו אותו מהעבודה, איזה חוסר התחשבות ואחריות, לאנשים כאלה לא מגיע להתפרנס. היא לא ידעה שהיא מדברת על מישהו כמוני שאינו טעם משיקוי הקסמים לא פעם ולא פעמיים, בחרתי הפעם לשתוק, אבל כן חשבתי לעצמי "לא ההיתי רוצה שאשה כזאת תתן לי שירות רפואי", מי יודע מה היא תעשה לי כאשר תדע שלא שתיתי משיקוי הפלא. המנהלים החלו בנחמדות לקרוא לי לשיחות הסברה מדוע כדי שאני אציית ואפעל על פי ההנחיות. עזבו את זה שבהנחיות גם רשום שמותר לעובדים הפטורים מכיסוי נשימה לא לשים אותם. אך זה לא עיניין את ההנהלה. הקולגות המשיכו להתלונן וההנהלה לא יכלה כבר לשתוק ולעבור על סדר היום. הפוקוס בעבודה כבר השתנה מלהציל חיים ללהציל את עצמי מהתקפות הקולגות וההנהלה. זה הגיע למצב כל כך חמור שאחד המנהלים הבכירים כל כך התעצבן עליי שהיה שניה מלתקוף אותי פיזית. המאורע הזה אירע מול הקולגות ולפני לקוחות. כאשר ביקשתי עזרה מהקולגות להיות עדות למרחש הם אמרו "אנחנו לא מתערבות, זה בעיה שלך" כאשר התעקשתי הן אמרו שהם יקראו לאבטחה אם לא אלך. באותו רגע לא רק שהרגשתי בשוק, מזועזע, מפוחד, אלא גם לבד והסרטים של דיסני שאנשים דואגים לאחרים ואכפת להם שהצדק יעשה רחוק מהמציאות! השעו אותי מהעבודה ואמרו שאתה מוזמן לחזור במידה ותציית. סירבתי.

הגהינום כבר כאן בשיאו

ב15 לנובמבר 2021 נכנס מנדט חובה להזרים את שיקוי הקסמים, ולא אנשי מערך הבריאות לא יכלו להגיע לעבודה (באותה תקופה רוב הסקטורים הגדולים בניו זילנד היו תחת המנדט, כולל תיירות ומלונאות). בזמן שנשארתי בהשהייה, כמובן כתבתי תלונה מאוד חמורה להנהלה הגבוהה על ההתרחש. התעייצתי עם עורך דין, וחוץ מלהגיד לי שכל דקה וכל מייל נוסף יעלה כסף לא עניין אותו המצב הטראומי שההיתי בו. ארגון הסתדרות העובדים שההיתי חבר משלם בו, גם לא עזר. גם בגד בי. אמרו שבעיה שלי שלא צייתתי להנחיות של כיסוי הפנים. וכאשר הגיע 15 לחודש, קיבלתי מכתב פיטורין בגלל שלא שתיתי את שיקוי הפלא. ככה נגמרה הקריירה ושפע התעסוקתי שלי בניו זילנד.

עבודה והשקעה רבה שעשיתי במשך שנים רבות. תחשבו כמה היה כואב ומאכזב באותו רגע. להזרים את שיקוי הפלא לא היתה אופציה בכלל. למרות שהרבה אנשים במצבי נשברו בגלל שהיה להם התחבויות כספיות, משכנתאות וכו'. זאת גם הסיבה שלא יכולתי לקנות בית שכבר המחיר לא היווה בעיה. שההיתי עושה זאת בכיף אם יכולתי לשמור על בטחון תעסוקתי שניו זילנד אפשרה לי במשך שנים רבות. אך הדבר האחרון שהחזיק אותו בניו זילנד נגמר. לא בית, לא קריירה, לא חופש, כן זוגיות, כן חברים.

מחוץ לעבודה היום יום לא היה טוב יותר. להכנס לעשות קניות בסופרמקט גרר התערבות מנהלים שמה והפעלת לחץ לציית לשים כיסוי פנים והזמנת משטרה. כניסה למוסך לתקן את הרכב גרר צעקות והתקפות עליי שאני ללא מסיכה. ואז שהגיע מתווה תו הירוק, גם לא יכולתי להכנס להסתפר. ביטלתי את חוזה השכירות לבית היפהפה שהשכרנו בגלל שהעבודות שלנו כבר לא קיבלו אותנו ללא הקוקטייל. ולעבור למגורים זמניים כגון מלון היה בלתי אפשרי כי גם שם היה צריך להראות תו ירוק, שכמובן לא היה לנו כי לא זרם בעורקינו שיקוי הפלא. ראיתי כיצד אם נשאר בניו זילנד אנחנו נהפוך לחסרי בית. אולי עם כסף, עם ניסיון מקצועי עשיר ונדרש אך ללא אופציה לקבל קורת גג או להתפרנס. כאשר רציתי לעשות הרצאות בנושאים של בריאות הנפש גם זה היה תוהו ובוהו. החוקים היו שההייתי צריך לשעות QR קוד בכניסה למתחם, לוודא שכולם שמו כיסויי פנים, דבר שהיה מנוגד לעקרונות הבריאות שאני מלמד, לכן המוטיבציה להרצות גם נעלמה. המצב כבר היה פשוט בלתי נסבל מבחינתי ועזבתי את ניו זילנד במטרה לא לחזור למקום הזה לעולם בתנאים האלה. אפשר לראות את מסקנותיי בוידאו הבא שצילמתי בדובאי .

כאשר הגעתי לדובאי ואז לישראל הרגשתי נהדר, הרגשתי הקלה, הרגשתי נורמלי! הרגשתי חופשי שוב. כאילו יצאתי מבור מלא נחשים ערסיים שנושכים אותך, לא הורגים אותך אך גורמים לך לכאבים פסיכיים. ואז הגעתי לישראל, וראיתי כמה ישראל בדצמבר 2021 היתה חופשית בהשוואה לניו זילנד. אומנם עדיין היו הגבלות ותו ירוק אך זה היה יותר על הנייר מאשר בפועל. אנשים שמו כיסוי פנים אבל בכאילו כאשר האף או הפה בחוץ, והרגשתי טוב עם זה. זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי שישראל כבר לא מדינה שרע לחיות בה. וגם הבנתי שעבדתי כל כך קשה לעזוב את ישראל, כי חשבתי שהגעתי לגן עדן, בפועל הגעתי לגהינום.

סיכום:
הרבה מכם ישפטו אותי ויגידו, ההית סך הכל צריך לשתות את שיקוי הקסמים כמו כולם וההית יכול לשמור על העבודה שלך, לקנות בית, לקבל הערכה וכבוד בעבודה. היתה לך הזדמנות נהדרת להמשיך את האשליה של הגן עדן שחיית בו כל השנים האלה. את כל ההשיגים האלה שהשגת ועבדת קשה, הכל לזרוק לפח בשביל לא לאפשר דקירה קטנה בכתף? מה לא בסדר איתך?

הובכן כפי שאתם מבינים, גם אם היו מציעים לי ארמון בשכונת יוקרה במתנה, לא ההיתי עושה זאת. מבחינתי זה חד משמעית לא. אדם שהוא לא חי על פי האמונה שלו, הערכים שלו והמהות שלו בחיים האלה, מה יבדיל אותו או יעשה אותו מיוחד? אם הוא ילך אחרי העדר כמו כולם, איפה היחודיות שבו? והכי חשוב אם הוא יבגוד בעצמו, איך הוא יוכל לחיות אחר כך?

מי שהחליט את ההחלטות שם למעלה, ידע מה הוא עושה, שהוא הורס את החיים למיליוני אנשים ברחבי העולם, וזהו רק עוד סיפור, כיצד הרסת את החיים לעוד מישהו.