Sign In

Remember Me

לאהובתי

[stextbox id="download"]גולש שביקש להישאר אנונימי שלח לי מאמר שכתב לבחירת ליבו:[/stextbox]

לאהובתי / מילים: xxx

אני אוהב אותך.

כן, אני לא מתבייש להצהיר את זה.

אני אוהב אותך מאז שהייתי ילד, אהבתי אותך בגליל, ואהבתי אותך בגולן, אהבתי אותך בחוף הים, ואהבתי אותך בנגב, אהבתי אותך בקיץ ואהבתי אותך בסתיו .
אהבתי אותך כנר ג' של חנוכה בהצגה בגן, אהבתי אותך דרך ההגדה של פסח, ועל ערימות החציר של חג השבועות, אהבתי אותך גם באופן פרוורטי במיוחד בימי הזיכרון ובימי השואה, ואהבתי אותך עם כל המשפחה, באמצע הלילה, בחדר צפוף ואטום עם מסכת אב"כ על הפנים.

ותמיד חיכיתי שגם את תאהבי אותי קצת בחזרה.

כילד במושב, אמרו לי שתאהבי אותי אם אני אהיה חקלאי, אז בערך מגיל 12 , מהרגע שהגעתי עם הרגליים לדוושות, נהגתי בטרקטור : העברתי מיכלים של תפוזים, של אבוקדו, של אשכוליות ושל לימונים, כיסחתי, ריססתי, דסקסתי, תיחחתי, קצרתי, וחרשתי.
גירזתי ותדלקתי, שימנתי והחלפתי.
למדתי לעשות רוורס עם עגלה הרבה לפני שהיה לי רישיון .
למדתי לתקן ממטרה סתומה עם חוט ברזל, ולהרוג צפע עם טוריה, פירקתי שיברים נוזלים, עזרתי להילחם במזיקים, התפללתי שלא תהיה קרה בחורף ושריפה בקיץ , וזה אף פעם לא עזר.

אח"כ אמרו לי שחקלאות זה פאסה, ושבין כה-וכה יש מחסור במים, ושאת תאהבי אותי יותר אם אני אחשוב קדימה, לעתיד.

אז הלכתי ללמוד אלקטרוניקה ומחשבים.
למדתי כמו שלא למדתי מעולם : תנאי פנימייה, משמעת צבאית, מדים, הולכים בשמאל-ימין ובשלשות לחדר האוכל, נשארים שישי כעונש על נעליים לא מצוחצחות . הייתי אז בן 15 .
למדתי כל יום מ- 07:30 עד 16:45, את התפוזים והאבוקדו החלפתי בנגדים, טרנזיסטורים וקבלים .
ברצון למדתי – בשקיקה.
שוחרים קראו לנו, שוחרי-ידע כנראה .
ויתרתי במודע על חדוות הנעורים, מעולם לא לקחתי אופנוע לסיבוב, מעולם לא ברחתי לים באמצע יום לימודים, האור ליד השולחן דלק עד מאוחר בלילה .
ואהבתי אותך לפני הרצח ואחריו, ובכיתי איתך .
ואהבתי אותך גם בחורף הארור ההוא של שנת 95 – 96, כשאיבדנו חבר לשכבה ואחר הפך לחירש .
בסופי שבוע הייתי חוזר למשק, לעזור קצת עם מה שנשאר מהפרדסים, לראות איך השקעה של 50 שנה מתייבשת והופכת לשקי פחמים .
סיימתי בגרות טכנולוגית מלאה, ומלאה בציונים גבוהים .

אמרו לי שאת אוהבת אותם משכילים אז המשכתי גם ללמוד י"ג ו-י"ד.
נאנחתי אנחת רווחה כשעזבנו את לבנון, וחשבנו ביחד שעכשיו חייב לבוא שלום .

ואהבתי אותך .

והייתי חייל. את אוהבת חיילים, נכון ?

והתגייסתי בסוף ספטמבר 2000 , בדיוק בזמן הנכון מבחינתך.
ושמרתי, ואיבטחתי, והוקפצתי, ופרקתי מכלי-רכב, ופרט-חולייה, ומטבחים ומטווחים,
וכלי נשק וקטרים וטווחים ומקרים ותגובות, והסוואות וציוד קשר, וציוד הצפנה, וחסימות תדרים, ויחס גלים-עומדים, ותדר בבואה, ושמות-קוד ומפות-קוד, ונדב"ר, ולילות בלי שינה, ושינה של 17 שעות רצוף, וקילומטרים של ח-10, ומצלמות אבטחה, וגדר אלקטרונית, ו"תעשה שזה יעבוד", ותחרויות בין הצוותים, ובוץ וקור וחום וזיעה ודם, וחוסמי עורקים ותחבושת אישית, ונפגעים מדומים ולא מדומים, ושבצ"ק, ומחסניות בהכנס, ונשק פרוק-ובדוק-ונצור, וטוסטים עם שוקולד, ולוף עם רסק עגבניות, והתראות על חטיפה, והתראות על פיגועים בטווח הזמן המיידי, וסיור מקדים וחוליית חלוץ, ומדבר ושטח סבוך.
והייתי חייל טוב.
ואהבתי אותך לפני הדולפינריום ומלון פארק וגם אחריהם, וניגבתי דמעה והמשכתי הלאה.
והייתי מועמד  ללחוץ לנשיא המדינה את היד כמצטיין נשיא, וטוב שזה לא קרה, כי לכי תדעי איפה היד שלו הייתה קודם.
והייתי בסדיר, והייתי בקבע והשתחררתי .

ואהבתי אותך .

והייתי בחו"ל וחזרתי.
והתלבטתי מה לעשות עכשיו, ואמרו לי שהנדסאי זה נחמד, אבל בעלי תואר ראשון את אוהבת יותר .

וחזרתי ללמוד.
והלכתי למילואים באמצע אם היה צריך .
והתנדבתי למען ניצולי שואה, כי לא היה שם אף-אחד אחר בשבילם.
וראיתי בעיניים שלהם שגם הם אוהבים אותך.

ואהבתי אותך באזעקות של קיץ 2006 , וגם באלו של חורף 2008-2009, ולא עזבתי את העיר גם כשהלימודים הופסקו, כי ככה את ביקשת.
והשקעתי וסיימתי תואר ראשון בהנדסה, מהנדסים את בטוח אוהבת, נכון ?
וחיפשתי עבודה והיה משבר כלכלי, אז התחלתי תואר-שני ואפילו מצאתי עבודה.
גם משכיל וגם משתכר לא רע, מה יש בי לא לאהוב ?

ואהבתי אותך בכיכרות המחאה הגדולות של קיץ 2011, וזעקתי את אהבתי בגרון ניחר עם עוד אלפים .
ואת כנראה לא שמעת .

ועכשיו אני לקראת סיום התואר השני, השיער כבר מלבין, ואת עדיין לא אוהבת אותי.
ואני מסתכל על אבא שלי, עוד רגע בן 80, הוא מכיר אותך מאז שהיית קטנה.
אוהב אותך עוד לפני שנולדת .
כשהיית בת 8 ורצית להיות גדולה קראת לו, והוא בא בריצה, אחר-כך התחרטת והחלטת שאולי להיות קטנה זה דווקא בסדר .
כשהיה לך רע, או שמישהו בשכונה הציק לך, לא היססת לקרוא לו, והוא תמיד בא בריצה.
כי צריך, וזו זכות, וזו חובה .
בגיל 19 שוב רצית להיות גדולה, ושוב הוא בא בריצה למלא את תפקידו.
כשכולם התנפלו עלייך כמה שנים אח"כ, הוא שוב בא, קצת יותר מבוגר, עוזב משק ומשפחה, אבל מה לא עושים בשביל אהובה .

והיום ?
היום הוא יושב בבית, בלי פרדסים ובלי משק כי שנים שהם כבר לא, עם עיניים כבויות
וגוף דואב מעשרות שנים של עבודה קשה, וחי על חסכונות .
איכשהו, היה לו את השכל לחסוך כשעוד היה ממה, ולא לסמוך על אף-אחד, כולל עלייך. אהובתי, אהובתנו .

ואנחנו רואים את עדר הבהמות מזילי הריר, הגוערים עלייך, שולחים ידיים בלי בושה למקומות מוצנעים, טיפוסים חלקלקים וערמומיים שתמיד הזהרת אותנו מפניהם : סוחרי נשק בעבר ובהווה, גנבים מורשעים וכאלה שזוכו מחמת עורך-דין מוכשר, מעבירי מעטפות דולרים מתחת ומעל לשולחן, גנבי אדמות בקריצה וכאלה שגם בלי, זייפני תעודת בגרות דיפלומה ותואר, עברייני מין וסמים, מועלי כספים ואגרות חוב, אנשי עולם תחתון הון-ושלטון, ראשי ערים ו-וועדים ועמותות.
ואת נעתרת להם בשמחה, פותחת לפניהם את גופך, נפשך וארנקך.

דווקא אותם את אוהבת ?!?

ואני הקטן, עומד ומביט בך מחוללת, עם כובע טמבל, מימייה על הצד, פרח מטולל ביד, ולא יודע את נפשי מרוב צער .

"… מָה עוֹד תְּבַקְּשִׁי מֵאִתָּנוּ מְכוֹרָה ואֵין, וְאֵין עֲדַיִן ? …"

תודה! 🙂

אני מקווה שהפוסטים שלי יעודדו אותכם ויעניקו לכם השראה להגר וגם למצוא את האושר האישי שלכם :) קריאה נעימה.

הגב

10 תגובות ב "לאהובתי"

  Subscribe  
החדש ביותר הישן ביותר לפי מספר הצבעות
הודע אל