לבד בארץ חצי זרה?

כשהגעתי חצי לבד לארץ חצי זרה, הבנתי היטב שאני בסה"כ עדיין ילדה שמשחקת בארגז החול בעולם המבוגרים. אני ילדה, שלא מתביישת להודות בזה שהיא מתלהבת עדיין מ DVD של טום וג'רי ושאוהבת לשתות שוקו. וכל הבום הזה, כל הטראומה הזאת שלפתע לא לחיות עם ההורים, ולהיות תלוייה בעצמי, בארץ חדשה, הוא מפחיד, טראומטי, מדכא אך מבגר ומחשל בו זמנית. בימים הראשונים בכיתי מגעגועים לאימא שלי, כמו חתלתול שעזב את חיק אימו. לאט לאט התחלתי להתרגל למצב החדש, ולפתע, זה נעשה קצת מהנה להיות עצמאית בלי תלונות והוראות ממישהו מעליי. אבל לעצמאות יש מחיר… כמובן. כל מקרה לגופו, זה מביך להודות שאני מכירה אנשים בגילי שהם ממש עצמאיים ואחראיים, לעומתי שאני איך לומר… ילדה מפונקת של אימא. זה גורם לי מאוד לקנא ולהרגיש רע עם עצמי.

היתרון העצום שלי זה שאני יודעת צרפתית B2 ושלסבתא שלי יש מכרים בצרפת, כך שמבחינת ההתאקלמות וכל מה שמסביב יש אנשים שעוזרים לי מהצד, מייעצים לי ומראים לי. אבל, כמובן, הכל אני עושה לבד. אני בקשר טלפוני יומי עם סבתא שלי ואימא שלי שחייבות לוודא כל שנייה שהכל בסדר איתי. ואם חשבתם שהכל ורוד… אז זהו שלא. חסרים עוד רכיבים רבים במתכון להצלחה, והתמודדות שלי במצב זהה בהחלט להתמודדותם של אנשים אחרים. אני דיי מתמודדת לבד עם הביוקרטיה כאן, עם השפה החדשה והמנטליות שמעט שונה. אני תמיד מהססת ומפחדת שלא עשיתי משהו נכון ועדיין לוקח לי זמן להבין מה הולך כאן ומי נגד מי. ביוקרטיה, הדבר הכי שנוא עליי בעולם, עוד כשהייתי בישראל לא סבלתי למלא טפסים ואפילו זה מכניס אותי להתקפי חרדה. זה החיסרון והדבר שהכי הרגיז אותי ברמה שלפני יומיים פשוט חשבתי לעצמי בייאוש "למה באתי לכאן, מדינה מטומטמת עם ביוקרטיה מסריחה!".

ברכבת בדרך הביתה

אבל למרות שלקח לי שבועיים להבין מה אומרים לי ולא לשמוע סלט מילים עם מבטאים שונים ומשונים, ושהתחלתי כבר לדבר יחסית נורמאלית, אני עדיין מרגישה חצי מבולבלת ואבודה וחצי בבית. אני כבר לא הולכת לאיבוד במטרו, אני מסתדרת מצויין! ובאוניברסיטה, אני מתחילה לאט לאט להכיר חברים. למרות ש… עדיין קשה לי להבין מה שעושים בשיעורים, אני מבינה כל מה שהמורה אומרת ושאני קוראת את הטקסט אני מבינה הכל… אבל כשזה מגיע לקטע שאני צריכה לנתח, למצוא משפטי מפתח ולרשום במילים שלי… בום.

והדבר הכי גרוע זה שיש לי מצגת על אז'ן דלקרואה להגיש לשבוע הבא, השותפה שלי לא יצרה איתי קשר, לי כרגיל האינטרנט חצי עובד חצי לא והייתי עסוקה כל השבוע בצרות של עצמי ובצרות של ביוקרטיה מסריחה… כך שהמצגת ברחה לי מהראש. אוי לא, הלך עליי. מסייה ואן אוסטיס [לא מצליחה להגות את השם שלו, סליחה מראש לכל ההולנדים] יהרוג אותי.

ומה גיליתי בצרפת בתור ישראלית עם מנטליות של עצמה ? שכל מה שחשבתי על צרפת וכל מה שסיפרו לי עלייה, בכלל לא נכון. חוץ מדבר אחד, באמת, כולם פה מסתובבים עם באגטים בכל מקום. באגטים מבצבצים מתיקי בית ספר, 5 באגטים בבת אחת, באגט חם מהמאפיה זה קדוש, באגטים נמכרים בכל חור כלחמניות חמות… היי, זה גם ככה סוג של לחמניה, ארוכה מאוד. ובעיקר באגט באורך פאקינג מטר ! באיזה יורו… ואו. למדתי לאט לאט איפה לקנות ואיפה לא. גם בפריז מצאתי חנויות בזול וכל מיני מציאות שאני רושמת לעצמי בארכיון בראשי לבוא לשם כשאצטרך משהו.

ולא משנה מה אעשה או לא אעשה, אנשים תמיד חושבים שאני מקומית ! אפילו במקום הומה תיירים במרכז פריז, מישהי ניגשה דווקא אליי ושאלה אותי : "סליחה, את גרה בפריז? את מכירה במקרה את…?" זה היה פשוט מוזר. ירדתי מהאוטובוס בעיר שכנה וכבר 3 אנשים הספיקו לשאול אותי : "סליחה את מכירה את רחוב La libération?", "תגידי מה התחנה הבאה?", "את יכולה בבקשה לעזור לי אני הלכתי לאיבוד איפה נמצאת העירייה…" וכד.

הטירה שנמצאת ליד איפה שאני גרה
[אני לא גרה בפריז, אלא בעיר ליד]

בימים הראשונים הסתובבתי בפריז ופשוט הלכתי לאיבוד בעיר הגדולה הזאת. הכל היה נראה לי חדש, מפחיד ובצרפתית. מסתבר שלא משנה כמה הייתי טובה בצרפתית בארץ, בצרפת הבנתי שאני לא באמת יודעת צרפתית. הכל בצרפתית, זה היה חלום וסיוט ביחד ! בתור תיירת לא סבלתי את פריז, היחס של האנשים היה מגעיל, אני ניסיתי לדבר בצרפתית [היה לי קשה בהתחלה, גמגמתי] והם ישר התחילו לדבר איתי באנגלית. כל כך התעצבנתי מבפנים שרציתי פשוט להעיף אותם מראש מגדל אייפל [שאגב לא ביקרתי אותו בכלל, תהרגו אותי אבל אני שונאת אותו חח]. באתי לצרפת כדי ללמוד צרפתית ולתרגל ולא שידברו איתי אנגלית. התעקשתי לדבר בצרפתית ויש כאלו שהבינו את הרמז ויש כאלו שלא. הייתי לפעמים כל כך מתוסכלת ועצבנית, הרגשתי מיואשת… למזלי אני תמיד גרה בעיר ליד פריז, עם מקומיים, כך שלא משנה איך אני מדברת צרפתית הם עונים לי בצרפתית. בהתחלה כשגימגמתי והייתי הוגה מילים לא נכון, היו נחמדים מאוד, מבינים ואפילו חזרו כמה פעמים על אותו דבר.

הייתי בשוק הפשפשים המקומי [בצרפתית, Brocante] וזה הדבר הכי גדול שיש. קניתי כל כך הרבה דברים שימושיים בגרושים, ונתקלתי בדוכן של מישהי שרוקנה את הארון שלה והיא התחילה להציג לי בגדים כל כך יפים, יורו לכל בגד ! בזבזתי אצלה איזה 6 יורו והיא גם נתנה לי בגדים מתנה חח היא כל כך התלהבה מזה שקנינו אצלה חצי מהסחורה חח
הייתי עם אימא שלי והיא לא מדברת צרפתית ; היא הבינה מכך שאנחנו לא מקומיים אבל המשיכה להיות נחמדה וניסתה להסביר לאימא שלי באנגלית כמעט אפסית, היא פשוט לא ידעה אנגלית חוץ מכמה מילים, עם שפת הסימנים והידיים. אני אמרתי לה שזה בסדר אני מדברת צרפתית ואני מבינה אותה. זה החזיר בי תקווה בצרפת.
מאוד נהנתי לבקר בערים שמסביב לפריז, ביקרתי בכמה ערים, ביקרתי אפילו בטירה, Château de Vincennes, כניסה 5 יורו לאדם עם סיור בטירה ענקית, בית כלא שהוחזקו בו אנשים מפורסמים [המרקיז דה סאד, למשל] 2 מוזיאונים גדולים וכנסייה מדהימה וגם לא היה שם כמעט אף אחד [הרי כולם היו בפריז]. שווה את הכסף בהחלט. סיירתי שם איזה 4 שעות. אגב, כשקנינו כרטיסים שאלו אותנו מאיפה אנחנו, ועניתי ישראל. הבחורה חייכה ואמרה מגניב.
אחר כך אכלנו בבית קפה וטיילנו בעיר. לעומת זאת בפריז המוזיאונים היו כל כך יקרים והומי תיירים שלא העזתי אפילו להתקרב לשם ; לאחר האכזבה שהייתה לי ממוזיאון אחד שלא אציין את שמו, ויתרתי על פריז. נהנתי פי כמה לטייל בשווקים, בחנויות ואיפה שהמקומיים. ובכך אני החלטתי שאני הולכת לבקר טירות בצרפת ולטייל בעיירות שהרכבת עוצרת בהן. זול פי כמה, כייפי יותר ורגוע יותר. יש לי סלידה ממקומות הומי אדם, בתור מישהי עם חרדה חברתית זה מחרפן אותי ומלחיץ אותי.

בצרפת לא ראיתי הרבה ערבים בכלל. ראיתי אותה כמות כמו שאני רואה בישראל. לעומת זאת, יש כאן הרבה אפריקאים. פשוט מלא, לעיתים נדמה שאפילו יותר מקומיים… או שזה ככה באיל דה פראנס. והם לא מזיקים. הרבה מהאנשים שעזרו לי היו אפריקאים. יש ויש. אחרי אפריקאים יש כאן מלא אסייאתים, וזה פשוט דבר מדהים. מסעדה ויטנאמית/סינית בכל חור, פשוט בכל חור. אני מתה על אוכל אסייתי [חוץ מאוכל יפני] ואכלתי בפעם הראשונה בחיי במסעדה ויטאנמית אמיתית שיד הכשרות הנוראה לא הגיע אלייה. כאן אני לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד למה אני אוכלת חזיר ומערבבת בשר וחלב. כאן יש מאפים ועוגות על בסיס ח-מ-א-ה, שזה כמובן בריא יותר וטעים יותר. כאן לאף אחד לא אכפת מה אני עושה ומה שאני אוכלת. אם בישראל כשאני יוצאת לרחוב או נמצאת במקומות ציבורים אני תמיד מנסה לא למשוך תשומת לב, בצרפת אני מרגישה שאני בן אדם חופשי. כי לא משנה מה אני עושה, זה לא מעניין אף אחד. אם בישראל תוקעים בי מבטים שאני מתחילה למשל לחפש משהו בתיק באמצע הרחוב או אוכלת ברכבת, בצרפת לאף אחד לא אכפת. אחרי סינים, יש פה מלא ספרדים ו… רוסים. כן, רוסים. מרגיש לי בדיוק כמו בישראל, אני שומעת הרבה רוסית וספרדית באוזן ! לא משנה איפה אני נמצאת.

פריז מהחלון במטרו שהציץ החוצה

בצרפת אני כבר מתחילה להרגיש כמו בבית, יש פה את האוכל שאני אוהבת, הכל פה כל כך יפה וירוק בהרמוניה עם ארכיטקטורה אירופאית מהממת, חמה ומרגיעה יחד עם מזג אוויר מושלם – קריר ונעים, עם שמש חמימה ומלטפת. אנשים לא מתערבים לי בחיים האישיים ואילולא הביוקרטיה ה… תשלימו לבד, זה היה גן עדן. אין כאן כפייה דתית, אני אתאיסטית-אגוניסטית חסרת דת וזה נורמאלי. אף אחד לא שונא כאן ישראלים/יהודים. אמרתי לאנשים שאני מישראל והם התלהבו. מישהי מקומית אפילו אמרה לי שאוהבים כאן יהודים ורואים בהם אנשים טובים ומשכילים, ושהממשלה עוזרת להם. לא יודעת אם היא צודקת או לא… מנקודת המבט שלי, כולם כאן חיים ביחד. כל הדתות [פגשתי מוסלמי נשוי ליהודייה] וכל המוצאים חיים ביחד. יש כאן אנשים בכל הצבעים ומכל המדינות, מה שגורם לתחושה יותר נעימה שאני לא היחידה, אוהבים כאן מאוד זרים [כל עוד הם לא תיירים בפריז חח], עוזרים להם. רוב האנשים פה בהחלט מאוד נחמדים, למרות שהמנטליות מעט שונה אבל לא רחוקה מהמנטליות הישראלית.

אם חשבתם שצרפתים הם קרים ומנומסים אז ממש לא. ברכבת אני רואה אנשים שמים רגליים על המושבים ממול, מדברים בקולי קולות בטלפון ולועסים מסטיק בגסות… כן ניחשתם נכון, אלו הצעירים. לעומת זאת, בניגוד לישראל, יש כאן כבוד לבן אדם שמולך, לא דוחפים, נותנים זכות קידמה ועוזרים לאנשים שקשה להם. הם הרבה יותר מנומסים מישראלים, אבל כמו שצרפתי אמר לי, "אם חשבת שצרפתים הם מנומסים אז את טועה ובגדול, הם לא." אני שומעת בחנות חופשי עובדת אומרת לקולגה שלה : "אני הולכת לעשות פיפי", אנשים פה משוחררים אחד עם השני. לא קרים ומסוגרים בעצמם. אבל עדיין, הם הרבה יותר מנומסים מהישראלי הממוצא.

ואסן [Vincennes] מהאוטובוס

אבל פריז, זה כבר סיפור אחר. רוב האנשים שם באמת סנובים וסגורים, חושבים את עצמם משהו מיוחד רק כי הם "פריזאים" גם בישראל, תמיד לא חיבבתי את העיר הזאת והייתי נעלבת אם היו מביאים לי משהו עם מגדל אייפל. זאת עיר יקרה, פקוקה ועמוסה מאוד ברמה שהיא מזכירה לי את תל אביב ! אפילו בחדר אוכל באוניברסיטה, הייתי בשוק לגלות את התפריט היומי : קוסקוס ומרק של קוסקוס, שווארמה, צ'יפס וקציצות. הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי להבין שאני נמצאת בחדר אוכל בצרפת ולא בארץ !!!!
אבל למרות הכל, זאת עיר ידידותית מאוד לסטודנט הזר וזה מה שמנחם אותי, וכן, עיר פשוט מהממת ברמה אחרת. אם בתור תיירת קיבלתי יחס מגעיל, בתור סטודנטית לפתע אנשים מחייכים אליי, מנסים לעזור לי. פשוט צביעות. או שפשוט לא הייתי במרכז פריז איפה שכל התיירים. נראה לאן החיים יובילו אותי… אני עדיין מבולבלת ומבוהלת מבפנים.