השיטה הדמוקרטית: סתירה הכרחית

מאמר זה נכתב כתגובה למאמר מאת "הנוסע המתמיד: רק הרוב קובע".

כשנוטעים בננות, צריך לקבל החלטה על אופן ההשקיה. ההחלטה מתקבלת תוך כדי הפעלת שיקולים מקצועיים: צרכי הצמח, תכונות הקרקע, מאפייני אקלים, תקציב קיים, לוחות זמנים להשלמת הפרויקט ועוד. אלה שיקולים שיש מי שמתמצא בהם יותר, ויש מי שאיננו מתמצא בהם כלל.

עוד לפני כן יש לקבל החלטה האם ההשקעה במטע בננות היא הדבר הנכון. אולי השטח מתאים יותר לאננס, אולי עדיף להפשיר את הקרקע למגורים ואולי כדאי בכלל לחכות עם השקעות מסיבות אחרות. גם כאן השיקולים הם מגוונים: לאחר הנטיעה יידרש כוח אדם לעבודה החקלאית, ואולי זה איננו זמין, או תנאי העבודה קשים. אולי השטח נתון לסכנה של סחיפת קרקע או של הצפות, וכדי למנוע אותן יש לטעת בו משהו – אולי הדרים או נשירים – ולא להשאיר את השטח כמות שהוא. ויש אולי כאלה שיאמרו, כי גורל הקרקע איננו מעניינם, אלא הרווח העתידי שאפשר להפיק ממנה.

דוגמה זו ממחישה שני סוגים של החלטות: מקצועיות וערכיות. ההחלטה על אופן ההשקיה היא דוגמה של החלטה מקצועית. החלטות כאלה לא מתקבלות בהצבעה: זה מגוחך. אפשר כמובן להתייעץ עם מספר רב של מומחים, אבל בסופו של דבר צריך להחליט מה עושים – על בסיס מקצועי.

לעומתה, ההחלטה על גורל הקרקע, יכול שיהיו בה היבטים ערכיים: שמירת הטבע והסביבה, אחריות לעובדים ואולי אחריות להצפה של תשתיות במורד הזרימה – אלה הן דוגמאות של ערכים, אשר משפיעים על ההחלטה שתתקבל בסופו של דבר.

ביוון העתיקה נוכחו משתתפי אסיפת העם (כל מי שאיננו עבד) שלדיונים על ערכים – אין מומחים, למרות שדיונים אלה הם הקובעים בחיי התרבות והפוליטיקה. הדמוקרטיה היוונית אינה מכירה במומחים למדינאות מאחר והיא מתייחסת שווה לכל אדם. במילים אחרות, הדיון הטכני-מקצועי על נטיעת בננות כפוף למרותו של "דיון-אב", אשר מתנהל על ידי בני אדם שאין להם הכשרה או אף יומרה מקצועית, כלל. זכותו של כל אחד להביע את דעתו ולהעלות טיעונים וטיעוני נגד עד אינסוף.

במצב זה בלתי ניתן לקבל החלטות. בלי פיתרון לבעיה הפרקטית הנובעת מכך, לא ניתן יהיה לשמור על עיקרון השיוויון, או לא ניתן יהיה לקיים את המדינה (ביוון: הפוליס).

דילמה זו הביאה להמצאת שיטה שמאפשרת לקבל החלטות למרות היעדר ההסכמה. לאחר כל הדיונים וניסיונות השכנוע, ההחלטות לא מתקבלות על יסוד טיעון רציונלי, אלא על ידי הטלת פתק בקלפי.

במילים אחרות ההחלטה על נטיעת בננות, יכול שתתקבל משיקולים ערכיים, גם אם אין בה היגיון כלכלי. מותר לטעון למשל, כי ייצוא בננות מקנדה יתרום לגאווה הלאומית הקנדית, למרות שמבחינה אגרונומית זה מגוחך. מותר לטעון כי שיגור אדם לירח או למאדים יתרום לגאווה הלאומית האמריקנית, למרות שלאמריקה יש גם כמה צרכים אחרים, חלקם אולי דחופים יותר. מותר לטעון גם את ההיפך. הערכים אינם אמיתיים או שקריים, והם אינם תוצר של ידע. הם לא נגזרים מהעובדות, אלא מערכים אחרים.

מושג הדמוקרטיה הליברלית משלב דמוקרטיה כעיקרון של שוויון, כלומר צדק, עם ליברליזם כעיקרון של חופש. הגדרת הדמוקרטיה כשלטון הכרעת הרוב בלבד, היא טעות קשה מכיוון שהיא איננה עומדת על יסוד הפשרה בין הניגוד שקיים, בין חופש לבין צדק. ההצבעה אינה אידיאל דמוקרטי, אלא שיטה שמאפשרת לקבל החלטות בלי להמציא מקור מופרך ומטעה (למשל "אלוהים") להצדקת החלטות, ולא על בסיס אלימות (כך יש לקוות). להצביע פירושו להכיר בכך שאין דרך אחרת להכריע בין ערכים.

לטעון כי דמוקרטיה פירושה קבלה בהכנעה של כל החלטה שתתקבל בקלפי או בכנסת נבחרת, גם אם ההחלטה תהיה החזרת העבדות – בעיקר, זה מעיד על חוסר הבנה של מושג הדמוקרטיה, שאיננו מבטא קוהרנטיות אידיאולוגית אלא פשרה בין ערכים מנוגדים: חופש וצדק.

מקורות:

1. מושג הכרעת הרוב זקוק להבהרה מחודשת/עודד בלבן:

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2023-05-17/ty-article/.highlight/00000188-2965-d18b-a79d-2dfd73eb0000

2. עיון בדיאלוג פרותגורס/מירי כספי:

https://bit.ly/3Ivvudw