פוסט אורח מאת איתמר, גרמניה.
חינוכית 23 העלתה לאחרונה רביםמפרקי זהו זה ליוטוב. זוהי יוזמה ברוכה, שכן כבר שנים אני מחפש את אותם פרקים וסצנות אדירות ששפכו אותי מצחוק בתור ילד. קבלו לדוגמה את הפספוס הזה, אחד מהקטעים הטובים ביותר בתולדות הבידור הישראלי לדעתי. פעם, בימים הפחות רעים, היו תכניות כמו זהו זה בטלוויזיה ו"מה יש" ברדיו, תכניות אדירות שנעשו בתקציב שהיום לא מכסה את עלות האיפור של כוכבנית סתומה אחת.
תמיד אהבתי את זהו זה. בשיאה, היא הייתה סטירה פנטסטית על החברה הישראלית, על נבחרי הציבור שלה, ועל הישראליות בכללותה. תמיד עוקצנית אך אוהדת, ביקורתית אך מבינה, זהו זה הייתה ערוץ הבידור הכי ישראלי שהיה לנו, אפילו יותר מהגשש החיוור. היא הייתה תכנית לישראלים, על ישראלים, ועל ידי ישראלים, ובלתי אפשרי לתרגם או להסב אותה לכל תרבות, שפה או אומה אחרת. והמשחק היה פשוט נפלא. דובל'ה גליקמן הוא גאון קומי שכמותו יש מעטים בעולם, אומן שיכול להצחיק על ידי מבע פנים בלבד, ושלמה בראבא הוא הדוגמה הקלאסית של הקומיקאי המטורף. הפורמט החי נתן לזהו זה אופי ספונטני ורענן שאי אפשר להשיג עם תכנית מוקלטת, ערוכה ומעובדת שבה כל סצנה הוקלטה עשר פעמים עד לטייק המושלם.
כשהייתי ילד, ראיתי זהו זה בשביל הצחוקים. כשהתבגרתי מעט, ראיתי גם את הביקורת החברתית שהיא ייצגה. כשאני צופה בה היום עולה בי תוגה, שכן עכשיו אני רואה שזהו זה עצמה מייצגת פן פתולוגי בחברה הישראלית, פן שראוי לביקורת על הצורה שבה בחר למתוח ביקורת על ענייני חברה ומדינה.
כמעט כל פרקי זהו זה מתמקדים באספקט מסוים של החברה הישראלית, בין אם זה ההתמודדות עם הסקאדים במלחמת המפרץ, משטר המים, הבלתי אפשריות של קנית דירה בישראל, וכו'. מוטיבים מסוימים חוזרים על עצמם: הישראלי המכוער והקומבינטור שחושב שהוא תמיד יכול לעבוד על כל העולם, הפוליטיקאי הישראלי המושחת והמסואב, היחסים המתוחים בין ישראלים לערבים, המיליטריזם, וכו'. אבל מתחת לביקורתיות והסטירה, יש נימה מסוימת לא רק של אהדה והבנה (שהרי כל סטירה ופרודיה נטולת תכונות אלו מהווה מאמר מערכת או מניפסט מתלהם יותר מאשר בידור), אלא גם של אין-אונים: הפוליטיקאים שלנו מושחתים, החברה שלנו דפוקה, החיים בזבל. ככה זה, וככה זה תמיד יהיה, אז בואו לפחות נצחק קצת. אנחנו תמיד במלחמות עם כולם כי אין לנו ברירה, אז בואו לפחות נהנה מזה. כמאמר אבו זעתר בפרק "סרט ערבי", "איללה, יא חומוס, תתעודד!"
ישראלים אוהבים להגיד דברים כמו "החיים קשים" ו"ככה זה בחיים", וזהו זה מייצגת יפה את תפיסת עולם זו. אין לנו מנוס מלחיות ככה, כי זו ארץ אוכלת יושביה וכמובן שאין לנו ארץ אחרת. אז צוחקים, וסובלים. בפסיכולוגיה זה נקרא learned helplessness (חוסר אונים נלמד), מצב שבו אדם (או חיה) מאמין שאין לו מה לעשות בקשר למשהו שלילי שקורה לו, ומתנהג בהתאם. לדוגמה, תלמיד שמאמין שהוא טיפש ושאין ביכולתו להצליח יפסיק לנסות ועקב כך ייכשל, ובכך נבואתו תגשים את עצמה. ישראלים טובים במיוחד בלהחדיר בעצמם תחושה תבוסתנית זו, וזהו זה ייצגה אותה יותר טוב מכל תכנית בידור אחרת. וכך יוצא שככל שזהו זה מדמה יותר ויותר את החברה הישראלית, כך החברה הישראלית בתורה מדמה יותר ויותר את העולם של זהו זה, עולם שבו חוסר אונים שולט, עולם שבו שחיתות, אלימות, אטימות ומיליטריזם הם לא אסונות אלא עובדות טבעיות ובלתי-נמנעות שצריך לצחוק עליהן ולהכיר בכך שאין לשנותן, כמו אותם אלו בסרטים אפוקליפטיים שעומדים על גג גורד שחקים ומריעים לאסטרואיד שעף לכיוונם ועומד לכלותם.
וזהו בדיוק משמעות השם "זהו זה”, כלומר סוף הסיפור, עד כאן, נקודה, סוף. כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן אסבול, וכאן אצחק על כך עד יום מותי. וזהו זה.