מאת: מיטל אור / עוברים הלאה
נכון, לא לכל שאלה יש תשובה ובטח שלא חד משמעית. בתור מישהי שמקבלת אנשים באשר הם והתנהגויות כמו שהן, אני לא מצפה לתשובות ספציפיות כל הזמן. אבל כשהשאלות הן קיומיות עבורי, אני חשה בכאוס והנה הדוגמה שאולי תצליח לבטא את זה:
לאחרונה רץ ברשת סרטון בו בחורצ'יק (נראה אמריקאי) יצא עם חברתו 4 שנים במהלכן הוא הספיק לטייל במלא מקומות בעולם ובכל מקום הוא צילם חלק מקליפ שהיה כביכול מאד מרגש והכנה להצעת נישואין. אין ספק, רומנטי הבחור. הוא היה בהונג קונג, סין, תאילנד, מצריים (נדמה לי) וירושלים- ישראל- פלסטין. למה אני כותבת את זה ככה?
אז זהו, הסרטון רץ וכחלק בלתי נפרד ממנו רשום איפה הוא נמצא ובין לבין יש בועיות של יוטיוב שמוסיפות לנו מידע. כשהבחורצ'יק הגיע לירושלים היתה תוספת של בועית שכתבה "פלסטין". עכשיו, ישנן שתי אפשרויות, הראשונה היא שלכל מפיצי הסרטון אין שום בעיה עם זה שירושלים היא בעצם פלסטין או שהם פשוט לא קוראים אנגלית (תנו לי לנחש רגע…).
זה עשה לי משהו. נכון, יש בירושלים הרבה שמגדירים את עצמם פלסטינים, אבל ירושלים היא עדיין בירתה של מדינת ישראל. וזה מעורר שאלה מאד מסובכת מבחינתי ומבחינה של איך העולם תופס אותנו וכמה זה מפריע לי. אז התשובה היא שזה מפריע. מפריע לי לגור במדינה כושלת מבחינה שיווקית, שלא מצליחה להעביר מסר ולא מחליטה מי היא. האם היא מדינה שוחרת שלום או אולי מדינה שרוצה מלחמה בכל מחיר?
כן, מפריע לי להיות במדינה מזגזגת ולא החלטתית. אישית, הייתי מעדיפה שיהיה פה שקט, אבל אין לי מושג איך לעשות את זה.
חוץ מהסיפור הזה על הפער בין התפיסה המאד יצירתית שלנו כמדינה לעומת איך שרואים אותנו בעולם, אני עוקבת כבר הרבה זמן אחר תופעה מטרידה ביותר- חוסר אמון.
לפני כשבוע הודיעה הממשלה על כוונתה לאשר עסקאות מזומן בתנאי שיהיו עד לסכום של 7,500 ש"ח. המדינה מנסה להילחם (אנחנו נלחמים הרבה, לא?) בתופעת העלמת הכנסות. הכוונה היא שבעתיד ההגבלה תהיה לסכום של 5,000 ש"ח.
על מנת לאפשר זאת, יחזיקו האזרחים כרטיסי אשראי מסוג ,דיירקט (אם אני לא טועה), כאלו שמורידים את הכסף מיידית מהחשבון והממשלה תפנה לבנקים ותבקש מהם להפיק אותם במחיר מוזל ללקוחותיהם. מוזר.
אז מה קיבלנו? המדינה (ממשלה לצורך העיניין) לא סומכת על האזרחים שלה. היא לא מאמינה להם ויוצאת מנקודת הנחה שאנחנו גנבים ועל כן עלינו לשלם מראש קנס בעלות כרטיס האשראי (המסובסד) לבנקים (שאין להם על מה לקחת לנו כסף).
מצד שני, ישנם אזרחים. הם לא מאמינים למדינה (לממשלה). הם לא מאמינים שהם צריכים לשלם עבור כרטיס אשראי ולא נעים להם להיות עם תג "פוטנציאל גנבים". אני יכולה לפרט על ענייני נבואה שמגשימה את עצמה וכאלה, אבל בשורה התחתונה, יש פה בעיה. הממשלה לא מאמינה לתושבי המדינה ואלו לא מאמינים בה.
אני שואלת את עצמי:
האם אנחנו באמת רוצים להפסיק להיות תחת איום מדיני קבוע?
האם כולנו באמת גנבים?
לא הממשלה לא מאמינה לאזרחים שלה ומה עומד מאחורי זה?
ואין לי תשובות.
יצא ציני, יצא אולי לא ברור, אבל יצא ואני לא אוהבת שלשאלות מהותיות כל כל אין לי שום תשובה ובהרגשה שלי אין לי מה לעשות בנידון.
< למאמר הקודם | למאמר הבא >