Sign In

Remember Me

מחשבות על מציאות – מופשט אבל לא באמת

מחשבות על מציאות – מופשט אבל לא באמת

ברצוני להבהיר – אני צעיר, רבים יהיו שידעו יותר ממני במגוון תחומים, כולל תנאי המחיה ודרישות מהפרט בעולם הבוגר. אך אין זה פוסל אותי מלהיות בעל פרספקטיבה ביקורתית או דעה. חלקנו עוברים יותר וחלקנו עוברים פחות בחלקים הראשונים של חיינו. חלקנו בכלל נקלעים לחיי הקרובים אלינו ולעיתים אף חולקים איתם את העול ו-/או הטוב שהם בעצמם חווים. מה שנכתב כאן הגיע מתוך השראה שהעניקו לי הכותבים האחרים, בשלות לשיתוף שאני מרגיש שהגעתי אליה לאחר שנים של דעתנות והסתכלות מהצד, ומתוך תהליך אישי – מעשי שהתחלתי ומתרחש כעת.

נובמבר 2021, בעוד כשבוע אהיה בן 21 וחמישה חודשים נותרו לי לשחרור מצה"ל. תחושת מיצוי אדירה סוחפת אותי מעמקי ליבי. ״ראיתי כאן הכל״ – אני אומר לעצמי… בידיעה שאי אפשר באמת לראות הכל… אבל בכל זאת, זו התחושה. כל מדבר ומדברייה, ים וימה ואף כביש וכבישה (קריצה לדמות פוליטית עכשווית, המבין יבין). 20 ק״מ לפה ו-20 נוספים לשם… 100 ק״מ לפה ו-100 ק״מ לשם… ארץ שמסתכמת בכ-550 ק״מ בסה״כ. הא. הכיצד אנשים לא מוצאים את עצמם מתפלשים בתחושה שהם הולכים באותו המסדרון? מפה לשם ומשם לפה… כל כך רפטטיבי, כל כך… צר אופקים… זה מזכיר לי משהו. או יותר נכון, מתקשר לי למשהו. מתקשר לי לתרבות החברה שלמדתי לבקר. נו? איך קוראים לה לזאתי – החברה הישראלית. צרות האופקים, גבירותיי ורבותיי, היא תכונה שמאפיינת אותה בהרבה מובנים. וחדי ההבחנה (שהם אולי גם אלו שמוצאים את עצמם נפגעים ממנה יותר מן השאר) יידעו לציין את מגוון הנושאים בהם תכונה זו מתבטאת.

צרות אופקים היא דבר שמפריע לי. מאוד. אני אדם חושב, כזה שמנתח וחוקר, מחפש תמיד לייעל ויותר מכל שונא בזבוז וסיבוכים מיותרים. יכול אני בכלל להרגיש בנוח במדינה שמאפייניה, מאפייני החברה שלה, מושתתים על אובדן משאבים, בלאגן, השמת מכשולים ויותר מכל – צרות אופקים? אז זהו, שלא ממש. מעולם לא הרגשתי בבית. להיפך, תמיד הרגשתי כאאוטסיידר, מוקצה על כך שהעזתי לחשוב קצת מעבר לסובביי. לתת ביקורת? השם ישמור! אתה מיד מוגדר כמוזר או מגזימן, או פופוליסט או אפילו שונא ישראל ובוגד… יש גם שישוו אותך לנאצי בחצי צחוק… תלוי על מה התווכחתם, אבל בסופו של דבר הם תמיד ידקלמו את מה ששמעו בבית, קיצוני אשר יהא. ואתה? אתה את מקומך לא תמצא, לא בארץ זו – זו הארץ הזרה לך. למען האמת, גם להתיימר למצוא את מקומי בארץ הזרה לי הפסקתי עוד לפני שנים רבות. זה היה לי צלול כיין כבר כילד, הדנ״א שלי לא בנוי לכאן, ואת ביתי אמצא במקום אחר על הגלובוס (עדיין לא פוסל את מאדים, מחכה לעדכון מאילון מאסק).

ומה לגבי ההיבטים האחרים בחיים? מה עם הבריאות המנטלית שלי למשל? ובכן, תחושת הרדיפה שמעיבה עליי כבר שנים מילדות, עודנה איתי. אני עדיין נתון ללחץ שמדינה זו מרעיפה עליי ותחושת האשמה גם היא לא עוזבת אותי במנוחה. מעין הרגשה שפשעתי גם אם ישבתי בדירה בשקט. איכשהו, המדינה עשתה אותי לאויב שלה, ואת עצמה לאויבת שלי. תמיד תפסתי את עצמי כחובב ממלכתיות ורשמיות, אבל התדמית הזו מתנפצת בפניי בעודי שם לב שעם חוקים הזויים שנחקקים, הגדרות משונות שנקבעות על ידי המדינה – אני פשוט לא מסכים. לעיתים קרובות אפילו לאחר התעמקות אני לא מבין את ההגיון שבהם, את התועלת. כנראה כי אין כוונה להחיל שום סוג של הגיון. אך אם אכן ישנה סוג כלשהו של תועלת, היא תמיד מגיעה על חשבון האזרח, אף פעם לא לטובתו. נראה שאנחנו לא בעלי המדינה, אלא נתיניה. אז הבנתי שלפעמים הפשע הוא למעשה החוק, ולא ההתנגדות לו. או לצורך העניין, הפושעת היא המדינה ולא אני כאזרח שנגזר עליו לחוש את נחת זרועה. זה מוזר. אני יהודי, חילוני ולבן, בעל דעה פוליטית מרכזנית יחסית עם נטייה קלה לימין ודגילה בקפיטליזם, הסטריאוטיפ אומר שברמת הדעה אני אמור להסתדר עם המדינה, אבל לא – באופן רטורי, כנראה יש מעבר לדת, גזע ודעה פוליטית.

מתוך השוואה קצרה גם כן ניתן להבחין מי כאן קובע את הטון; מי מחפש את מי בכדי לנצלו? המדינה – אותי כאזרח. מי חושש ממי? אני – מהמדינה כמובן. מי מטיל גזרות על האחר ללא רסן? המדינה. פועל באגרסיביות ובאמצעי הפחדה ואיומים בכדי להשיג את מבוקשו? כן כן, המדינה. המדינה עשתה בי טרור רגשי, ואני מסרב לחיות לצידה. עכשיו, מדינה היא גוף מומצא, מופשט… ובפועל הכל מורכב מאנשים. ולכן אני לא יכול שלא לשים לב לקשר מסויים בין שיטות העבודה של המדינה הזו ולבין החברה והתרבות שאותה היא מייצגת.

ייתכן שאני אכן מגזים בעודי מקליד מילים אלה בנימה כמעט נסערת. אבל בסה״כ, ישקר מי שנמצא באותה פוזיציה ויגיד שלא הרגיש כך לפחות פעם בחייו, שהכל פועל כנגדו, שהוא לא שייך.

לפי הבנתי, רוב האנשים שעזבו והמשיכו לכתוב התמתנו מעט, הם במקום אחר בחיים, הנימה בכתיבה שלהם השתנתה לדבריהם וזה ניכר. הם כבר לא כל כך כועסים, שוצפים באמוציוֹת או נתונים בסערת רגשות. מצבי עוד מובדל משלהם, אני בעין הסערה ונאבק לברוח מהוואקום שנוצר – וזוהי גם המטרה האולטימטיבית. בקרוב אמצא את עצמי נוכח מנטלית וגיאוגרפית בפינה אחרת בעולם, ואני מצפּה בקוצר רוח להמשך ולמה שאמצא את עצמי כותב כשאהיה שם.

מאת
אל לנו להקדיש את חיינו ללוחמה בקשיים במקום שאינו מאפשר לחיות - מדובר בניצול שגוי של הזמן שלנו פה. להנאה נולדנו, ומציאת המקום המספק לנו את התנאים הנוחים ביותר תהיה הקובעת במקסום החיים, הצילו את עצמכם וצאו לחיות.

Subscribe
Notify of
15 Comments
Newest
Oldest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
Venus(@venus123)
Member
1 month ago

היי, אתה בידיוק בגיל המושלם כדי להגר. אני היגרתי בגיל 21.
וכל פעם שאני באה לארץ כדי לבקר את המשפחה בחופש, אחרי יומיים בחיק המשפחה איך שאני יוצאת החוצה אני מקבלת כאפה ענקית לפרצוף וכלכך רוצה לחזור לצרפת. אז כן אני עסוקה בחיים שלי וישלי עומס מטורף כרגע, אבל כן, אני מבינה אותך לגמריי, הייתי בול במצב שלך. תמיד הרגשתי נרדפת ולא בסדר, במיוחד שאני עם מוגבליות, הסתכלו עליי עוד יותר מוזר, הדחיקו אותי מהחברה. רצו לשלוח אותי לחינוך מיוחד אבל אמא שלי סירבה. בצרפת מנסים לשלב אותם בחברה, לא להדחיק אותי

Tomer
Guest
1 month ago

ברוך הבא! אתה בגיל מצוין כדי להפעיל שיקול דעת בהחלטה חשובה כל כך מצד אחד, ולכוונן את חייך כדי להוציא את התכנית לפועל מצד שני. לי לקח שנתיים נוספות (בגיל 22 ההכרה נחתה עלי סופית) כדי להבין שזו (הגירה) ה-מטרה שלי בחיים, ו-12 שנים נוספות כדי לממש את החזון. זה נשמע הרבה, אבל בסופו של דבר, בלי דרכון זר, עזרה מקרוב משפחה או נישואים פיקטיביים, עברתי לחיות ואף לטפח משפחה וקריירה משגשגת בעיר חלומותיי, ונכנסתי מהדלת הראשית ולא כמו גנב. הנה כמה עצות: 1. מהגרים בגלל סיבות מהותיות, לא בגלל שטויות שטחיות: יוקר המחייה חונק בכל המערב, ומגבלות קורונה יש… Read more »

Venus(@venus123)
Member
Reply to  Tomer
1 month ago

למה לעודד נישואים פיקטיבים ומה רע במשפטים? זה לא רק כדי להיות עורך דין

Tomer
Guest
Reply to  Venus
1 month ago

איפה עודדתי נישואים פיקטיביים?
ולימודי משפטים (או רפואה, או ראיית חשבון) בישראל עבור מי שמתכנן להגר זה רעיון הרה אסון, מפני שזה מקצוע שנתון לרגולציה נוקשה שמשתנה ממדינה למדינה, ורוב הסיכויים הם שהתואר יילך לפח במדינת היעד.

חלקנו הלא מבוטל לא זכאים לאזרחות זרה דרך קרבה משפחתית, והמקצוע שלנו (כמו במקרה שלי) הוא כרטיס הכניסה שלנו למדינה המאמצת. רובנו גם לא יכולים להרשות לעצמנו לזרוק עשרות אלפים ו-4 שנים יצרניות על תואר שהוא nice to have.

Venus(@venus123)
Member
Reply to  Tomer
1 month ago

אני למדתי משפטים במדינת היעד. ממש לא בישראל.
אפשר ללמוד את המקצועות האל במדינות היעד כסטודנט …

Tomer
Guest
Reply to  Venus
1 month ago

נראה לי שהנקודה לא הובהרה מספיק: רובנו לא זכאים לדרכון זר שמאפשר לנו ללמוד תואר ראשון במדינה זרה (בעלות של סטודנט מקומי – שכר לימוד לתואר ראשון במקום מגוריי לסטודנט בינלאומי מסתכם ב-300 אלף ש"ח). רובנו מהגרים *על סמך* הכישורים וההשכלה שלנו (אני לדוגמא קיבלתי תושבות על סמך דוקטורט, ציון מקסימלי באנגלית ונסיון תעסוקתי). היות ואנחנו מתחילים את החיים שלנו באיחור של 3-4 שנים גם כך "הודות" לשירות הצבאי, בחירה נבונה בתחום ההכשרה קריטית עוד הרבה יותר. להמליץ עכשיו על לימודים של מקצוע שנתון לרגולציה נוקשה לבחור צעיר שככל הנראה ילמד תואר ראשון בישראל על מנת לתת לעצמו קצה של… Read more »

Venus(@venus123)
Member
Reply to  Tomer
1 month ago

לצערי אין לי דרכון זר למרות שאני אירופאית משני הצדדים, זה תלוי מאיפה באירופה אתה בא. ולא חסר מדינות שבהם אפשר ללמוד כמעט בחינם עם ידיעת שפת המקום עם אזרחות זרה. אני למדתי בצרפת ושילמתי דמי לימוד כמו צרפתים. עכשיו לצערי הם שינו את זה אבל החוק לא רטואקטיבי ואני עדיין משלמת כמו צרפתיה. למיטב ידיעתי בגרמניה זה עדיין בחינם למי שלומד בשפת המקום. אני מתעניינת במשפטים וזה המקצוע היחידי שרציתי ללמוד, ואני ידעתי צרפתית כשסיימתי תיכון אז הגיוני ללמוד משפטים בצרפת. ומסתבר שאני לא הסטודנטית הזרה היחידה שלמדה משפט צרפתי. יש בריזלאים, סינים, רוסים, מרוקאים, אלג'יראים ואפילו פולנים שלומדים… Read more »

Last edited 1 month ago by Venus
Admin
1 month ago

היי Dodik ברוך הבא לאתר! אז שיהיה מזל טוב ליום הולדתך 😀 זה נכון, אני יכול להעיד על עצמי, כבר שבע שנים בלונדון והרגשות התיסכול שלי כלפי המדינה שפעם אהבתי, התמתנו, אבל בספטמבר טסתי לביקור בישראל והבריונות של המדינה כלפיי בשדה התעופה בדרך חזרה לבריטניה (התירוץ: קורונה), עורר את הרגשות הרדומים. מה שראיתי בביקור בן השבוע בישראל כשהשיא היה בשדה התעופה, שם אנשי הביטחון הביריונים החליטו לנצל את כוחם ומעמדם נגדי כאזרח ישראלי, היה עבורי תזכורת שישראל היא לא מדינה חופשית כמו שרבים נוטים לחשוב. כן, בוודאי שישראל יותר חופשית מסעודיה ואירן, אבל המדינה ורבים מאזרחיה לא רואים באינדיבידואל ובזכויות… Read more »

Last edited 1 month ago by הישראלי הנודד
דניאל
Guest
1 month ago

שלום כותב יקר. קודם כל, אל תרגיש זר עקב תחושות רדיפה מהמדינה. אני חווה אותם מגיל 8 בערך. שנית, הצבא אינו המקום הכי סימפטי להוציא את הטוב שבך, בייחוד כשהאוירה הצבאית רק מעצימה את תחושות הרדיפה, כי אתה בעצם עושה מה שהמדינה אומרת לך לעשות (והאנשים המייצגים אותה, אינם בדיוק "מלח הארץ"). אני יכול להבין את התסכול שלך, כי רק עוד מעט תסיים את "הכלא" הצבאי, ואז באמת תוכל להתחיל לחיות. אני גם יכול להגיד לך שגם עם מזל, תהליך הגירה כלשהו ייקח זמן. אם אתה באמת שוקל הגירה, המלצתי היא תשמור על סבלנות, תתחיל לגלות איפה אתה כן מרגיש… Read more »

המרכז
Guest
1 month ago

הבעיה של המדינה שהאוכלוסיה לא מפוזרת כראוי.
ויש צפיפות במרכז שמוביל לתחושת חנק.חוזר מרחב ופרטיות.והתירוץ שהארץ קטנה לא מועיל ולא נכון.
חלקים מהארץ ריקים.זה גם גורם לתחושה שהארץ קטנה כי הכל מרוכז במרכז והמדינה מורגשת ככקטנה.
זה מביא ליוקר מחיה במרכז.לחוסר שטחים פתוחים.
לצפיפות לתחרות.לפקקים חוסר חנייה ועוד ועוד

Dodik
Guest
Reply to  המרכז
1 month ago

למרבה הצער, הבעיה היא הרבה מעבר לעניין המרחב, ואת זה אני גם מבטא במאמר. אבל כן, הדברים נכונים.

אני
Guest
Reply to  המרכז
1 month ago

אני גרה בצפון ויכולה להגיד שתחושת המחנק והצפיפות קיימת גם פה, זה לא נכון רק למרכז. אני חושבת שהרבה מזה בגלל שאנשים פשוט לא מכבדים את הפרטיות והמרחב של אנשים אחרים ובגלל שכל אחד מרגיש שכל המרחב שלו אז הוא גם מתנהג בהתאם (צעקות, צפירות, הידחפות בתור, זאת לא חייבת צפיפות פיזית) וככה נוצרת תחושת המחנק הזאת. בנוסף לזה אין מספיק תשתיות, ולכן כולם מרוכזים בתוך המעט שקיים (מקומות בילוי, מסגרות חינוך, פארקים). בלונדון יש 8 מיליון איש במרחב הרבה יותר קטן ממדינת ישראל ובברלין יש 5 מיליון אז איך אפשר להסביר ששם לא קיימת התחושה הזאת…

אכן
Guest
Reply to  אני
1 month ago

כי האווירה בחו"ל שונה.יותר רגועה כי זה לא ישראלים.אז הם לא מכירים אותך.ויש לך חופש ותחושת פרטיות.תחושת מרחב נפשית.
זה כמו שתלכי בבני ברק שם כולם יסתכלו עלייך.
ותלכי לעיר גדולה יותר ותרגישי שם יותר פרטיות.
אפילו שיש בה הרבה יותר אנשים.למשל תל אביב.
זה המקום עושה את התחושה.בחול את זרה ולכן
את לא מרגישה מחנק.יש בישראליות משו חונק.
זאת התשובה האמיתית.

Tomer
Guest
Reply to  המרכז
1 month ago

הבעיה היא שצפיפות האוכלוסין בישראל היא מטורפת על פי כל אמת מידה, וכולם (גם החילונים) ממשיכים להשריץ 3, 4 ו-5 ילדים ולהאשים את התחבורה הציבורית בפקקים, כמו ילדים קטנים שלא מבינים את הקשר בין סיבה ותוצאה ולא לוקחים אחריות על מעשיהם. אין "תחושה שהארץ קטנה" – יש ארץ קטנה ממש, ובה דחוסים למעלה מתשעה מיליון לבנטינים בתוך מרק מהביל של חום ולחות. בעיר מגוריי כיום אני לא מעיר אפילו משפחה אחת עם שלושה ילדים, בעוד כל חברי בישראל (חילונים למהדרין) מגדלים שלושה וארבעה ילדים ולא מפסיקים להתלונן על יוקר המחייה והפקקים.

Tomer
Guest
Reply to  Tomer
1 month ago

לא מעיר = לא מכיר*