Sign In

Remember Me

למה אני מרגיש זר – בישראל?

למה אני מרגיש זר – בישראל?

רוב מוחלט מהישראלים מרגישים שישראל זה "הבית". המקום שממנו הגיעו. המקום שבו כתבו את סיפור חייהם. המקום שאליו הם שייכים. עבורם ישראל היא הרבה יותר מאשר מרחב פיזי לשהייה, אלא משהו עמוק הרבה יותר. ישראל היא חלק מהזהות שלהם. היא חלק ממה שמגדיר אותם. לכן, רוב הישראלים מרגישים שייכים לישראל.

באופן שאולי יישמע מעט משונה – אני ממש לא שותף לתחושה הזאת. אצלי, בערך ההיפך הוא הנכון. בישראל לא רק שאיני מרגיש בבית, אלא שאני מרגיש בה זר, שונה, לא שייך. ומה שהופך את העניין למוזר יותר, הוא העובדה שנולדתי בישראל, חייתי בישראל כל חיי, והולך לי בסך הכל די טוב כאן.

אז איך כל זה מתיישב?

לכבד את הזכויות של האחר

אני תולה הרבה מההסבר לתופעה הזאת, במודעות הגבוהה שלי לזכויות של אחרים. בסיטואציות חברתיות רבות, במהלך שיחות עם אנשים ואפילו סתם בהסתובבות ברחוב, אני מרגיש שאני מאוד מודע ועירני לסביבה שלי, ושואף ככל הניתן לכבד את הזכויות של אלו שניצבים בדרכי. יש לכך שלל דוגמאות, אבל הבולטות שבהן לטעמי הן שאני נמנע ככל הניתן מעימותים, מכבד את המרחב האישי והציבורי, מתנהג בנימוס כלפי אחרים, אדיב ורגוע בכבישים, בעל מודעות סביבתית בנוגע לרעש, דיבור קולני וכו', ובכלל – שואף ככל הניתן להתחשב בסביבה שלי.

בהוויה הישראלית, תפיסה שכזו היא בחזקת חריג שבחריג, שממש לא מעיד על הכלל. התרבות הישראלית מאופיינת בכך שלאיש אין מרחב פרטי משל עצמו. כולם רשאים להיות נוכחים בחיים של כולם. הדוגמאות לכך רבות. אנשים שבוהים באחרים, אנשים שצועקים במרחב הציבורי, אנשים שמתווכחים בקולניות, אנשים שמעירים לאחרים, צפירות בכבישים, חסימת צמתים בפקקים, עקיפות בתורים, מסיבות רועשות, לכלוך המרחב הציבורי, התלהמות, אלימות מילולית, התמקחות על כל דבר, קומבינות, ניצול קשרים לכל פעולה ופעולה ועוד ועוד. במדינת ישראל, לאף אחד אין זכויות פרט באמת.

למה זה קורה?

שאלה שסקרנה אותי שנים היא – למה. למה אנשים בישראל לא מכבדים זכויות של אחרים. למה הם לא מכבדים אף אחד אחר חוץ מעצמם. למה השתרשה פה גישת ה"אני ואפסי עוד". היו לי כל מיני השערות: אולי זה הסיפור ההיסטורי של עם נרדף. אולי זה תחושת המחסור, העוני והנדכאות שאפיינה את היהדות בגולה. אולי זה "המוח היהודי" (נימוק מוזר כשלעצמו, אבל עוד אכתוב על כך פעם). אולי זה בגלל שהתפתח חוסר אמון הדדי בגלל המלחמות, הכלכלה או כל סיבה אחרת.

אלא שעם הזמן, החלה לחלחל בי המסקנה שזה בעצם בכלל לא משנה למה זה ככה. העובדות הן כמו שהן, ואין יותר מידי מה לעשות בעניין. זה העם הזה.

למעשה, לא רק שזהו המצב, אלא שלמרבה הצער הוא רק הולך ומחמיר משנה לשנה. לתופעה הזו יש אפקט חזק של מדרון חלקלק – גם אם כל אחד בבסיס הוא אדם סובלן לזכויות של אחרים, התרבות הלעומתית יוצרת חיכוך תמידי, ששומר על סטטוס קוו רע שבו פשוט אי אפשר לשרוד אחרת. בהיקש מדילמת האסירים, מאחר שכולם גם ככה נוהגים בצורה מזלזלת ולא מכבדים אחד את האחר, אז לא משתלם גם לאחרים, שאולי היו שוקלים לנהוג אחרת, לסטות בסופו של דבר מהסטטוס קוו הבעייתי. כולם יודעים הרי שבמדינת ישראל פעמים רבות זה שינצח הוא זה שידרוס הכי הרבה את הזכויות של אחרים. וזה פשוט כי הרבה יותר קל לו. הרבה יותר קל לא לכבד אף אחד אחר ופשוט לעשות כל הזמן רק מה שטוב לעצמך, גם אם זה על חשבון אחרים.

עם הזמן נפל האסימון – אני לא כזה

בחוויה הישראלית שלי, הבנתי לאט לאט, עם השנים, שלא רק שאני ממש לא כזה, אלא גם שאני מהיחידים, הבודדים, כמעט המיעוט הקיצוני, שאיננו כזה. אני פשוט לא משתייך לרוב. לא משתייך לרוב האנשים שמסוגלים להתייחס בזלזול ובמופגנות כלפי הזכויות של אחרים. אני לא אוהב עימותים. לא אוהב לקחת בכוח מה שלא לי. לא אוהב "להידחף", לעקוף ולרמות את דרכי מעלה. אני שונה. זה טבוע בי עמוק. לא ניתן להשפעה או שינוי. אולי זה כי אני חנון, כי אני רגיש מידי לסבלם של אחרים, או סתם כי אני פחדן ולא אמיץ, אבל זה המצב.

ההבנה הזאת היכתה בי חזק. הבנתי שבישראל, תמיד אהיה שונה. תמיד אהיה זר.

בתחילה עוד חשבתי שלפחות בסביבה הקרובה שלי, לא אהיה זר כל כך, ובאופן הזה אוכל לשמור על זהות קולקטיבית בתוך "אי של זרים". ואז הגיעה שיחה עם חבר קרוב. הוא סיפר לי בהתלהבות איך הוא מידי בוקר עוקף את כל הפקק, "גונב" ימינה ממש לפני הפניה, וחוסך לעצמו רבע שעה לפחות של עמידה בתור מייגע. זאת אחת ההתנהגויות הדוחות והשנואות עליי ביותר בחברה הישראלית. כששמעתי את הדברים חייכתי בנימוס אבל לא הצלחתי להאמין למשמע אוזניי. גם אדם שקרוב אליי כל כך, שבחרתי בו כחבר, שבוודאי דומה לי ויש לנו תחומי עניין משותפים רבים, בכל זאת כל כך שונה ממני כדי לא להצליח לראות מה הבעיה במה שהוא עושה. כי רק בישראל, זאת בכלל לא בעיה. זאת בעצם סיבה להתרוממות רוח והערצה עצמית.

ישראלי שאינו ישראלי

המעניין בכל התובנה הזאת, הוא שאני הכי ישראלי שיש – לפחות בהגדרה היבשה. נולדתי כאן, התחנכתי מצוין בבתי הספר, הייתי בחוגים, היו לי הרבה חברים, התגייסתי לשירות צבאי מאתגר, עבדתי כל השנים, פיתחתי חיי חברה ומשפחה למופת. אני מתפרנס מעל ומעבר. הולך לי טוב. הולך לי אפילו מצוין. אז אני בהחלט ישראלי, אבל רק בהגדרה. אני לא ישראלי בעומק הדברים. אני מרגיש שונה מההוויה. מרגיש שונה בתרבות. לא מתרברב על הישגים קטנים של עקיפה בתור, על "עקיצה" של 6 ש"ח לחודש פחות במחיר לחברת הסלולר, או על המלצרית ש"הראיתי לה מה זה", כשהתעכבה חמש דקות לקחת ממני את ההזמנה.

אני ישראלי, אבל לא ישראלי כמו רוב הישראלים. אני שייך לכאן, אבל מרגיש זר. ישראל היא המקום שאני נמצא בו, אבל ישראל זו לא הבית.

הכותב הוא נוסע מתמיד שטס מסביב לעולם, בעל בלוג "המתמידים" בו הוא משתף תובנות מנסיעותיו, ואיש הייטק, שכיום חי בישראל אך מתלבט האם ומתי לעשות רילוקיישן.

Subscribe
Notify of
13 Comments
Newest
Oldest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
Venus(@venus123)
Member
1 month ago

אני כלכך מזדהה ואני אפילו אלך רחוק יותר, אני אפילו לא מרגישה שייכת ל"עדה" שלי. אפילו אנשים שפוגשים אותי ברחוב רואים שאני לא שייכת ל"מוצא" שלי. אני לא מרגישה לא ישראלית ולא חלק מהעדה שלי. בארץ תמיד הרגשתי זרה, תמיד התייחסו אליי כעולה חדשה בגלל הנימוסים שלי. כשעברתי לצרפת הרגשתי לעיתים יותר שייכות, גם אם לא היה לי כמעט אף אחד בצרפת, הרגשתי שמכבדים את המרחב הפרטי שלי, שלא מציקים לי ושלא צוחקים עליי כי אני לבנה ומנומסת. כלכך מזדהה

אכן
Guest
1 month ago

אני מאמין שיש לזה המון הסברים.אבל מה זה יועיל?זה משנה למה דחפו אותך בתור? עקפו? הונו?אני לא בטוח שיש הרבה מדינות במצב טוב מישראל.כי רוב העולם מדינות עולם שלישי.אז האופציות לא מרובות כל כך.השאלה האם להישאר ולהלחם במצב.האם ניתן לשפר לפחות.האם ניתן לצמצם את המצב.כי גם אם האנשים ירצו להשתפר או לשפר את המצב הרי הפקקים לא יעלמו.ויוקר המחיה לא יעלם.ועוד דברים שגורמים לאזרח להפוך לטורף ששורד.האם אדם יכול לעמוד בתנאי לחץ ולא לאבד את העשתונות?זה ניתן לבדיקה.איך מתנהגים מערביים בפקקים.וביוקר מחיה.אני יודע שיש כאחה המונים סיבות רבות למצב בארץ.למשל.תרבות ערבית לאור ריבוי המזרחיים.או הפקקים והפסד השעות.או יוקר המחיה.או הצפיפות.תנאי… Read more »

גדעון
Guest
Reply to  אכן
1 month ago

קודם כל, זה מאוד משנה אם "דחפו אותך בתור" או "עקפו" אותך בכביש, בייחוד אם הדברים מתרחשים בתדירות גבוהה (ואני חושב מרבית הקוראים יסכימו שזה אכן המצב בישראל). שנית, אני לא אוהב את הגישה הישראלית "יש מקומות גרועים יותר". זה מאוד דומה ל "אה, יש לך בעיות? אז מה, גם לי יש בעיות, הכל בסדר" שאני תמיד שומע מול קולגות בישראל. ממש לא מעניין אותי לשמוע שיש מקומות גרועים יותר, וזה שלשנינו יש בעיות זה לא גורם לי להרגיש יותר טוב, אלא רק יותר רע כי שנינו סובלים. שלישית, נכון, ניתן לנסות לשנות ןלהלחם, אבל עד מתי ועד כמה? בייחוד… Read more »

לגדעון
Guest
Reply to  גדעון
1 month ago

תראה.אני כתבתי שזה לא משנה למה דחפו אותך. הכוונה שזה לא חשוב מה הסיבה.אלא מה שחשוב זה ההרגשה שלך זה הכוונה.עכשיו כמו שאתה יש לך טיעון ואנשים מקשיבים לך זכותם לטעון אחרת.זה חוסר תרבות לא להקשיב לטיעון האחר ורק להשמיע את דעתך.אם אתה טוען שמקום אחר עדיף.ומתברר שהמקום האחר סובל מחסרונות אז הוא לא כל כך עדיף לפעמים.יש אנשים שלא יכולים להגר.עוד לא שמעתי שעם שלם יהגר.אז מי שנשאר חייב או להיות חלק מהמצב שזה גרוע מאוד.או לחרוק שיניים או להלחם.כל אחד והאופי שלו.זה לא יאה לומר אני עוזב ושכולם ילכו לעזאזל.ולגבי הישראלים אתה גם ישראלי.אז אפשר להכיל רעיונות ודעות… Read more »

גדעון
Guest
Reply to  לגדעון
1 month ago

צודק, האמת זו גישה שלא חשבתי עליה.
אולי זו נקודה שבה אנו חלוקים. אני לא מצאתי את הסיבה להלחם למקום שבו אני נולדתי (מסיבות כאלה ואחרות).
אם אתה כן, אז אני מחזיר לך את איחולי להצלחה. אם תצליח (ולא רק לבד) להפוך את ארץ הקודש למקום טוב יותר, ישר כח!

לגדעון
Guest
Reply to  גדעון
1 month ago

אני איתך לגמרי.אני כן מאמין בהגירה.
אבל אני יודע שיש רבים וטובים שסובלים פה.
ולא יכולים להגר.אז אני מאחל הצלחה למהגרים.
ומקווה לאלה שפה שאולי בעתיד יהיה יותר טוב.
אני שם לב שאנשים בארץ לפעמים כן מגיבים
ויוצאים להפגנות ופועלים.כי אין להם ברירה.
לפעמים הוצאת קיטור עוזרת להמשיך לחיות.

Flying Dutchman
Guest
1 month ago

מסכים ומזדהה איתך לגמרי. גם אני מרגיש אותו דבר ואף אוסיף: לאנשים כמותנו ישראל היא מקום מדכא שמשפיע לרעה על הנפש. מה שכאן נחשב לנורמה, במקומות תרבותיים ונורמליים (אירופה, ארה"ב, קנדה וכיו"ב) נחשב לדבר בזוי ומגונה ולדעתי זאת גם אחת הסיבות שבגללן לא אוהבים ישראלים ויהודים באף מקום. אני מצד אחד לא מרגיש שאני מתאים לפה משום בחינה, אבל מצד שני אני מרגיש כאן ביטחון כי אני פשוט רגיל לפה – נולדתי כאן, גדלתי כאן, אני חי כאן כל חיי ואני לא מכיר מקרוב חיים במקום אחר. אבל באופן כללי, אני יכול לסכם ולומר שהחיים כאן מדכאים. אני כל הזמן… Read more »

יקיר
Guest
1 month ago

גם אני חלק מהמיעוט הזה. מאמר מדוייק שמתאר בדיוק את מה שאני מרגיש למרות שאני אוהב את ישראל

Admin
1 month ago

זה אחד המאמרים היפים באתר שמייצג נקודת מבט אחרת. קראתי פעמיים ומאוד התרשמתי. אתה הקול השפוי והרציונלי שרוצה לחיות בשלום ומבין שמשהו דפוק במערכת.

אני מודה שאני מרגיש זר בכל מקום, לא רק בישראל אלא כאן בלונדון. למרות שאני רואה בלונדון את הבית שלי, לא גדלתי כאן, אנגלית היא לא השפה שלי ונדמה שאנשים שמהגרים בגיל בוגר כבר יתקשו להרגיש שייכים למקום כמו ילדיי המקום, ולמרות זאת – כאן, בבריטניה אני מרגיש שזה הבית.

Last edited 1 month ago by הישראלי הנודד
ברלינאית(@talgibbesch)
Editor
1 month ago

מבינה לליבך. תחושת חוסר השייכות היא בהחלט אחת הסיבות לעזיבתי. אהבתי את הכתיבה 🙂 ברוך הבא לאתר!

ארמגדון
Guest
1 month ago

אני מסכים עם כל מילה, תיארת בדיוק אותי. אבל למזלי יש לי מפלט בתור דרכון אירופאי ואני מתכוון כאשר אצא לפנסיה שזה לא עוד הרבה שנים, לעזוב לצמיתות את הארץ הזו שבה המצב החברתי מדתרדר מדי יום ביומו. לגבי התיאוריה שלך או התיאוריות מדוע עם ישראל כזה מוזר במושגים מערביים, אולי בגלל שלפי הסטטיסטיקה העולמית, מנת המשכל הממוצעת (שזה אומר כמעט 70% מהעם) היא מתחת לנורמלי שנחשב ל – 100. כלומר, העם טיפש ואת זה רואים בכל מקום. העם עובר רגרסיה מדור לדור, יתכן שזה על בסיס גנטי עם התקרבות לקופי האדם. נראה לי שהסיבה אם כן הרבה יותר עמוקה… Read more »