Sign In

Remember Me

רילוקיישן והגירה – הרהורים על חיים מעבר לים

רילוקיישן והגירה – הרהורים על חיים מעבר לים

את הפוסט הזה ניסחתי בראש מספר שנים. עוד הרבה לפני שהקמתי את הבלוג כבר החל הרצון לשתף אנשים במחשבות שלי בעניין. כבר שנים רבות שאני "עושה את הקוים" לחו"ל. חי חיים "כפולים". מחלק את זמני בין סביח לבוריטו, בין גולדסטאר לקרומבאכר ובין שניצל עוף לשניצל עגל. בתחילת השבוע במינוס ארבע ובסוף השבוע בפלוס עשרים וארבע. כדרך קבע מחליף בין עברית לאנגלית (עד שכבר הכל מתערבב). אבל לא משנה היכן, תמיד נהנה לקום בבוקר.

ודווקא בגלל שזזתי ממקום למקום, התניידתי ברחבי הגלובוס, והסתגלתי בקלות, לאורך שנים רבות תהיתי אם המקום שאליו אני חוזר בסוף השבוע, המקום שבו אני מבלה כשני-שלישים מחיי, המקום שאותו אני מכנה "הבית", חייב דווקא להיות בישראל. אולי את המסע שאני עושה מידי כשבועיים אעשה פשוט הפוך? אולי אגיע לישראל לפגישות וכנסים (שבתקופת הטרום קורונה היו מספיק כאלה), אך את חלקו הארי של חיי אבלה בחו"ל? ואולי זה בכלל לא משנה איפה אני גר? ואולי אם אני גם ככה רגיל לישראל, אז רק הטרחה שבלעבור לא שווה את זה.

בחודשים האחרונים פתחתי את תיבת הפנדורה שהשארתי תמיד סגורה, והתמודדתי לעומק עם השאלה הזאת. קראתי מחקרים, התייעצתי עם קרובים, דיברתי ארוכות עם חברים ישראלים בחו"ל וגם עם קולגות ממדינות אחרות שעשו בעצמם תהליך דומה. ומוכרח להודות, תשובות חותכות עדיין אין לי.

אני חושב שמציאות החיים בישראל מורכבת. מצד אחד, אני בסך הכל נהנה משגרת היום-יום, מסודר כלכלית ואין לי יותר מידי בעיות כאן. מצד שני, אני מוצא כמה תופעות תרבותיות – שבניגוד לאינטואיציה דווקא לא מיוחדות לישראל – שאני פחות מזדהה איתן, שלא לומר סולד מהן. המרכזית שבהן היא אי-כיבוד החירות של האחר. במדינות רבות בעולם, משמעות החירות עמוקה יותר. אנשים נהנים מחופש קניין ומהגנה מוגברת על הפרטיות שלהם. "פלישה" למרחב של אדם נתפסת בעין מאוד שלילית. אנשים נמנעים מלהפריע לאחרים, נמנעים מלנעוץ מבטים, נמנעים מלהשתלט על מה שלא שלהם, נמנעים מלהפריע וכיוצא בכך. גם המרחב הציבורי נתפס כיותר חשוב בתרבויות רבות. אנשים מכבדים תורים, מכבדים את הסביבה שלהם, נמנעים מלהרעיש, וכו'. תחושת ה"חיה ותן לחיות" מוגברת מאוד במדינות רבות בעולם.

בישראל, וכאמור לא רק בישראל, המצב שונה בתכלית. ההרגשה היום-יומית היא שכל אדם צריך להשיא את ההנאות של עצמו, כאן ועכשיו, גם אם הן על חשבון אחרים. הדבר נובע מהגשמה מיידית של סיפוקים ויצרים, וההנחה שגלומה בה היא שכל עוד זה לא פשע, אז לא נורא שאעשה זאת ו"גם ככה כולם עושים את זה". וכאשר בעת ובעונה אחת אנשים רבים חושבים באותו אופן, אז התוצאה היא שרבים פשוט אינם מכבדים את המרחב הפרטי של אחרים ואת המרחב הציבורי השייך לכולם. וכשזה המצב, אז המאבק החברתי הזה רק מחריף, ונוצרת לא רק גישה של השאת הנאות אישיות, אלא גישה של "בזוז כפי יכולתך" במהירות ובמופגנות.

במרכיבי האישיות שלי, אני לא מסוגל לפעול כך. אני לא אוהב להתחרות עם אחרים על משאבים חברתיים, לא אוהב לריב ולהתווכח על אמצעים, ומעל הכל, מעדיף שקט ורוגע על-פני ביריונות ועצבים. אולי זה בגלל שאני גיק של הייטק, אבל, עדיין, אני מי שאני, ואין שום דבר שאוכל לעשות כדי לשנות את העניין.

המעניין הוא, שזה שאני סולד מההתנהגויות הללו, לא משנה את העובדה שאני מסתדר כאן היטב. לא חוויתי בישראל קשיים חברתיים, אישיים או כלכליים מי יודע מה, אני נהנה לתרום למדינה בהתחשב ביכולותיי. שמחתי לתרום באמצעות שירות צבאי מאתגר. אני לא מתלונן על תשלומי המיסים הגבוהים. ואני גם נמנע מלדרוש או לתבוע משהו מהמדינה או בכלל מאנשים, גם כאשר לדעתי פעלו כלפיי שלא בצדק. מעולם לא פניתי אל רשויות המדינה בבקשה כלשהי, מעולם לא ניסיתי לחסוך או להימנע מתשלומי מיסים, מעולם לא נכנסתי לחובות או דחיתי תשלומים לספקים בשיטות ה"שוטף פלוס" המוכרות. בגדול, אני מסתדר די טוב כאן. ולמרות זאת, מרגיש לי לא מספיק אני. מרגיש לי לא שייך. מרגיש לי זרות.

"מה יש לך לחפש בגולה?"

לא בכל מקום שאני מבקר בו אני מרגיש שונה מאוד מישראל. כשאבקר במדינות כמו איטליה, ספרד ויוון, ארגיש בסך הכל די דומה להוויה הישראלית. הדינמיקה החברתית, האנרגיות והרגש די מאפיינים לדעתי מספר מדינות פרט לישראל, שהמשותף להן – עם או בלי הסבר רציונאלי – הוא קרבה לים התיכון (אבל מניח, מסיפורים, שתרבות דומה נמצאת גם בדרום אמריקה). ובכל זאת גם במדינות אלה לעתים אני מרגיש קצת פחות מכל מה שאני מרגיש בישראל, אבל זה כבר בשוליים של הדיון. החשוב הוא, שלפחות מבחינתי, לחיות באחת המדינות הללו אינה אופציה. זה more of the same.

אבל כשאני שוהה במדינות רבות אחרות, למשל בארצות הברית (חלק מהמדינות), בקנדה ובאירופה, אני מוצא שהתופעה הזאת שתיארתי למעלה אינה בולטת באותה עצימות. לא שהיא לא קיימת, היא בהחלט כן, אבל היא נתפסת כחריג ולא ככלל. המרחב האישי והפרטי של אנשים במדינות אלו נהנה ממעמד גבוה יותר של קדושה. לא שקיימת בהכרח סולידריות, אבל קיימת גם קיימת התחשבות הדדית. פחות עקיפות בתורים, פחות הפרעות במרחב הציבורי ופחות אנרגיות ואמוציות.

"נו ובגלל זה עוזבים?"

לא בהכרח. אני עוד לא יודע. אבל זה הוציא אותי לאחד המחקרים המרתקים והחשובים שעשיתי בחיי. מחקר שבו ניסיתי (ועדיין מנסה) להבין – האם החיים יעברו כשבסופם אצטער שלא עשיתי את השינוי כשיכולתי לעשותו, או שהם יעברו כשאצטער על כך שניסיתי ללא הצלחה להפוך למצוין את מה שהיה מספיק טוב. המחקר הזה שלח אותי למספר כיוונים נפרדים, והנה הממצאים שלו (לפחות עד כה, כי כאמור המחקר כנראה יימשך עוד לא מעט זמן).

אנשי הרילוקיישן

ישנן מספר סיבות נפרדות ושונות להגר בין מדינות. הסיבה שאני ציינתי למעלה היא הפחות נפוצה מבין השאר. כשאנשים עושים צעד (אמיץ לדעתי) של לעזוב את ה"בית", הם צריכים כוח מניע חזק מאוד. בדרך כלל יהיה זה או העניין הכלכלי-תעסוקתי או עניין אישי-משפחתי.

אנשי הרילוקיישן הם אותם אלו שמסביבי, קולגות בתעשייה ובתעשיות אחרות, שעברו, בדרך כלל, לא מתוך תובנה עצמאית אלא מתוך בחירה/כפיה תעסוקתית. לאחר מספר שנים בשלוחת החברה בישראל, הוצע להם להצטרף אל המטה האמריקאי בואלי, ניו-יורק או אוסטין או אחת הבירות באירופה (לונדון או ברלין בדרך כלל). בתחילה הם היו חרדים מן הרעיון, אבל אחרי חושבים וסבב התייעצויות במסגרתו שמעו בלי סוף פרגונים של "שווה!" ו-"לכי תחיי את החלום", החליטו שיש יותר יתרונות מחסרונות מן המהלך ושבמקרה הכי גרוע, יחזרו בתוך שנתיים-שלוש הביתה למרק של אמא.

שוחחתי עם לא מעט מאלה, ועם חלקם גם כמה שיחות עמוקות למדי. גיליתי שאחרי מספר חודשים במדינה הזרה, ההתרגשות וההתלהבות מתחלפים באדישות שגרתית. פה אחד כולם בדעה שאורח החיים שלהם במדינה הזרה טוב יותר. הרווחה השתפרה, התנאים טובים יותר, והדשא אכן ירוק יותר. ומשזה נאמר, באופן תמוה מעט בעיני, מרבית הנשאלים ששוחחתי איתם הבהירו שהם שם לא כדי להישאר. "זה עניין זמני ואני חוזר". "הילדים יגדלו ונחזור לישראל". וכך הלאה.

ואם להיות יותר מדויקים, ניתן לפצל את עמדות הנשאלים לשלושה סוגים:

האחד, הם אלו שמבחינתם אין שום מקום אחר בעולם לעם היהודי מאשר בישראל. בדרך כלל אלה יהיו אלו שמגיעים ממשפחות מסורתיות יותר, עם חשיבות גבוהה יותר לתרבות השורשית, ועם כמיהה חזקה למנהגים שעליהם גדלו בארץ. אלו הראו את הנכונות הגבוהה ביותר לחזור לישראל, וגם הציגו בפניי טיעונים משכנעים מאוד למה לא לחצות את הים מלכתחילה, "אלא אם ממש חייבים".

השני, הם כאלו שדווקא מתגעגעים להוויה הישראלית ולאופי עליו הצבעתי למעלה, שבכלל עוררו אצלי את כל הדילמה. הם עומדים על כך שגם אם המצב הכללי שלהם טוב יותר אי שם בגלות, משהו אצלם בכל זאת כבוי. מתוך אוסף ההסברים של רבים מהם חוזרת ועולה המילה "ניכור". הם מרגישים לא שייכים, זרים, מבודלים מן הסביבה. והם מבהירים שדווקא אותה הגנה אדוקה על החירות ושמירה על המרחב האישי והציבורי הם-הם הסיבה לתחושה שלהם. עבורם, גם כן קיים רצון עז לשוב לגבולות ישראל כשרק ניתן יהיה, אך מסיבות שונות מהקבוצה הראשונה.

השלישי, הם אלו שלא מתכוונים לחזור בעתיד הנראה לעין (גם אם לא פוסלים לעולם את האפשרות). מבחינתם השיפור ברמת החיים, ברווחה האישית ובסביבה החברתית-תרבותית מיטיב איתם, והם חושבים שהם מצאו את מקומם הטוב והראוי. לא שערכתי מדגם סטטיסטי, אבל עדיין אציין שחלקם מבין הנשאלים היה הקטן ביותר (כ-20%). בכל זאת חלק קטן, אך גם לא זניח (וכאן גם הקושי שלי).

אנשי הסיבות המשפחתיות

ישנו קומץ קטן של אנשים ששוחחתי איתם, שסיבת עזיבתם את ישראל היתה בעיקרה אישית-משפחתית. לאחד יש בת ונכדים בפלורידה, לאחרת יש אחות במסצ'וסטס, לאחד יש אב בוושינגטון, ואחד בכלל עזב לגרמניה בגלל האהבה. כל אחד מאלו יצא מישראל מסיבות שונות מאשר טעמים כלכליים ישירים, ולכן גם סברתי שקיים סיכוי גבוה יותר שהוא לא ירצה לחזור. חשבתי וטעיתי.

למעשה, גם מקרב אנשי הסיבות המשפחתיות, שמעתי קולות רבים יותר שרוצים לחזור לישראל. אפילו שהמשפחה כבר השתקעה בגולה ואפילו שהזוגיות האירופאית מלבלבת, רבים חזרו בקול רועד על הקלישאה הנושנה: "אפשר להוציא את סילבי מישראל, אבל אי אפשר להוציא את ישראל מסילבי". הם חזרו על אותן טענות שצוינו גם על-ידי אנשי הרילוקיישן. באנו בגלל המשפחה או האהבה, אבל קיבלנו בדידות וניכור. אנחנו לא שייכים לכאן. זה לא מקומנו.

ואיפה אני בתוך כל זה?

במחקרון שעשיתי, שאלתי אנשים רבים, קראתי כתבות שונות, וצפיתי בתכניות שסוקרות את התופעה. עשיתי די הרבה בשביל להגיע לכל כך מעט. המסקנה שהגעתי אליה, למרבה הצער, היא שאין לי מסקנה. מצד אחד ישנה תמימות דעים בקרב רבים, שמציאות החיים של לחיות במדינות מסוימות בחו"ל טובה פלאים יותר מאשר זו שבארץ. ולכן המסקנה היא שאם רק רוצים לשפר את רמת החיים, לעזוב זה הימור בטוח יותר מאשר להישאר.

מצד שני, מסתמן שמרבית הישראלים שחיים בחו"ל היו רוצים לחזור לישראל. רובם שותפים לתחושה שההוויה התרבותית, החברתית והבינאישית בישראל טובה יותר מאשר במקום שבו הם חיים כיום. לכן, המסקנה היא שאם רוצים לשמור על ההוויה והמסורת הישראלית-יהודית, להישאר זו האפשרות הכמעט ברורה מאליה.

אבל איפה אני בתוך כל זה? מצד אחד, אני לא זקוק במיוחד לשיפור רמת החיים. כלומר, לא אתנגד כמובן לחיות יותר טוב, אבל זה בוודאי לא בוער בי. כלכלית, יש לי כיום בארץ, בגדול, את כל מה שאני צריך. מצד שני, קשה לי עם התרבות וההוויה הישראלית, ואני לא חושב שאי פעם אתגעגע לכך. מצד שלישי, אני גם ככה חי חיים "כפולים" ומבלה שבועות רבים בשנה בחו"ל, אז גם השינוי לא באמת מאוד דרמטי עבורי. מצד רביעי, האם מהלך כזה באמת ייטיב איתי או שאני שרוי בתחושת "הדשא של השכן" מבלי לראות את המציאות נכונה. אז מה להחליט?

"רק שאלה אחרונה לפני סיום ברשותכם, מהו בדיוק אותו ניכור שאתם מדברים עליו?"

מאחר שלא קיבלתי תשובה חותכת לשאלה שלי, החלטתי לאתגר את מי שדיברתי איתו. ניסיתי "לקלף" את הבעיה, ולהבין מהו ההסבר יותר לעומק. הפריעה לי התשובה הכמעט גורפת אצל מרבית מהאנשים בדבר "ניכור" ו"זרות".

ומוכרח להגיד, שהתשובות שקיבלתי לא הניחו את דעתי. חלק ענו שב"ניכור" הכוונה להשתייכות חברתית. הם מרגישים שהם לא שייכים למקום שהם נמצאים בו. אבל אז שאלתי, מה חסר להם. הם השיבו שחסר להם חום, עומק, התעניינות אמיתית מהסביבה שלהם. חסרה להם תחושת הישראליות, הסחבקיות, האנרגיות, הרגש, האמוציות. חסרה החברות האמיצה. חסרה הישירות, הפתיחות, האינטימיות. חסרים ה"צחוקים", רגעי השטות, ה"שכונתיות". כל אלה חסרים להם היום, אפילו שהם לא ראו אותם כל כך משמעותיים כשהם חיו כאן.

ופה היתה הנקודה שאיבדתי אותם, ומשתי סיבות. הראשונה, היא משום שרבים מהישראלים שחיים בחו"ל, נמצאים ממילא עמוק בתוך קהילות ישראלים בחו"ל. כל אותם "חוסרים" שצוינו בפיסקה הקודמת, לכאורה היו אמורים להתמלא בקלות באמצעות החבורה הישראלית שהם משתייכים אליה איפה שהם לא נמצאים. השניה, היא משום שלהגיד שחסרה להם אוירה חברותית אותנטית בחו"ל, בתוך סביבה אנושית אחרת, גם היא מפליאה אותי. מה, האמריקאים הם לא יצורים חברתיים אנושיים? מה, לקנדים אין חיי חברה? מה להולנדים אין "צחוקים" ורוח שטות? רק בישראל אפשר למצוא את זה? וכששאלתי כך השיבו: "לא נו, זה אחרת", אבל לא ידעו להסביר איך.

עכשיו, זה לא שאני לא יודע איך אנשים במדינות אחרות חיים ומתנהגים. טובים מחבריי זרים, ואוירת השיחה, בסך הכל, לבבית די באותה מידה. יש צחוקים, יש אוירה נעימה ואפילו יש "דאחקות". אגב, יש גם יש עזרה לזולת, הירתמות, וסולידריות. ובכל מקרה, אני ממש לא מרגיש שוני מהותי בין התנהגות חברית בישראל לבין התנהגות חברית בחו"ל. לא שוני שהייתי אומר עליו "לא נו, זה אחרת".

אז מה הלאה?

מכל הדיון הזה עולה השאלה שעדיין אין לי עליה תשובה – מה הלאה? האם לקבל בכניעה את העמדה של המצקצקים שבטוחים שאחזור לארץ מספר שנים אחרי שאעזוב אותה, ולהימנע מההלוך-חזור המורכב, או שמא עליי פשוט לעשות את הצעד ולהיות בטוח שלפני מציאות טובה יותר.

נכון להיום אני עוד כאן, וכך גם בעתיד הנראה לעין. מהלך הרילוקיישן ממשיך להדהד בראשי, אבל אני עוד מהרהר בעניין. לא יודע מה יוליד יום. תשובות עדיין אין לי.

הכותב הוא נוסע מתמיד שטס מסביב לעולם, בעל בלוג "המתמידים" בו הוא משתף תובנות מנסיעותיו, ואיש הייטק, שכיום חי בישראל אך מתלבט האם ומתי לעשות רילוקיישן.

Subscribe
Notify of
5 Comments
Newest
Oldest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
5 days ago

ברוך הבא הנוסע המתמיד 🙂 שמח לקרוא את הפוסט הראשון שלך באתר. אהבתי את נקודת המבט שלך והניתוח המעניין שאני רוצה להוסיף אליו את המניע שלי להגר – ערכים ומניע פנימי חזק – לא עניין אותי המשכורת בחו"ל, אפשר להרוויח יפה גם בארץ, הסיבה שהיגרתי שלא מצאתי שהערכים שלי כאינדיבידואל חופפים לערכים שישראל הדתית, המיליטריסטית והסוציאליסטית מייצגת. בסופו של דבר, הערכים האלו מובילים לתפיסה קולקטביסטית שהאדם, כפרט, הוא חסר משמעות ומה שמשנה זה הקבוצה אליו הוא שייך (חייל, חרדי, נכה, מזרחי וכדומה). התיסכול היה בשמיים, והמניע היה כל כך חזק שבסופו הקדמתי את האתר ב- 2010 הזה כאקט של מחאה… Read more »

Last edited 5 days ago by הישראלי הנודד
אני
Guest
6 days ago

אני מאוד שותפה לתחושות שלך. אני עדיין גרה בארץ, אבל בכל הזדמנות שיש לי אני טסה לחו"ל, בעיקר למערב אירופה (וממתינה לדרכון אירופאי כדי שאפשרות ההגירה תהיה ריאלית, גם אם אני עדיין לא בטוחה לאיפה בדיוק). חשבתי קצת על מה שאמרת לגבי האנשים שרוצים לחזור לפה בגלל ההוויה הישראלית, יש לי לא מעט חברים (שגם הם גרים בארץ לעומת אלה שאתה דיברת עליהם שכבר היגרו ועדיין מרגישים שבארץ יותר טוב), שלמרות שהם ואני אנשים מאוד דומים מבחינה רגשית, קוגניטיבית, השכלתית וגם דרך ארץ ונימוסים שיש לכולנו, הם אוהבים את הארץ ואני לא, ואני באמת תמיד מנסה להבין איך זה יכול… Read more »

עדכון קטן
Guest
Reply to  אני
20 hours ago

יש בלונדון מעל מליון מוסלמים.
מתוך כעשרה מיליון תושבים.
זה עשר אחוז.

דניאל
Guest
6 days ago

אני כבר גר 3 שנים בקנדה, וגם לי עלו התהיות שהעלת. אני חושב שהתחושה של זרות נובעת מהעובדה שלא גדלתי במקום שאני גר בו. לא עברתי בית ספר, לא ראיתי איך ילדים אחרים גודלים כאן, לא יצא לי ללחוות אותן חוויות תרבות שתורמות ליצירת שייכות למקום מסויים. כשאנחנו יותר מבוגרים, אנחנו יותר שולטים על המאורעות שאנחנו חויים, ועל האנשים שסובבים אותנו. אבל זה גם מונע מאיתנו ארועים שאין לנו תכנון לגביהם, שתורמים יותר ליכולות שלנו להסתגל ומגבירים תחושת שייכות. לאחרונה נתקלתי ב relaxing walker ב youtube שפשוט הולך עם GoPro בכל מני מקומות בארץ ורק מצלם, ללא שייח. חשבתי לעצמי,… Read more »

Kek
Guest
Reply to  דניאל
6 days ago

אבל דוגרי, לעזוב ! בעיקר אם אתה ממעמד נמןך!