לחשוב על העתיד

לרוב אני לא כותבת על הילדים שלי. אני לא חושבת שיש לי את הזכות לדבר בשמם ולמרות זאת חשוב היה לי להביא נקודה שעלתה בבית והבהירה לי את ההבדלים הענקיים בין מגורים בישראל לבין מגורים בקנדה. אז אני מקווה שבבוא היום הבת שלי תסלח לי על כך שכתבתי פוסט שהתחיל משיחה של שתינו.

"אמא, אני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד באוניברסיטה" אמרה הבת 13.5

"אז מזל שיש לך זמן להחליט" עניתי.

"כן, אבל לא כל כך הרבה, כדאי שאני אחליט תוך שנה" היא ענתה ובצדק.

אם היינו בישראל, אולי הייתה עולה המחשבה מה היא תעשה בצבא או אם כדאי או לא כדאי לעשות שירות לאומי, אבל כאן? אפשר לדבר על העתיד.

כאן, בכיתה 9 הילדים עוברים לתיכון ובכיתה 10 הם כבר צריכים לבחור במקצועות אשר יהיו רלוונטיים להמשך הדרך שלהם, באוניברסיטה. מעבר לכך, כיוון שישנם מקצועות בעלי דרישה גבוהה ללימודים ולכן ישנה רשימת המתנה, יש אפשרות להירשם כבר בתיכון על סמך הציונים ואם הם נשארים גבוהים, אפשר לחסוך את זמן ההמתנה.

משמעות הדבר ששנה הבאה היא קריטית ואמנם נשארו עוד שלושה חודשים לשנה הזו, אבל זה מרגיש שעוד רגע היא נגמרת וממש עוד רגע הבת שלי תצטרך להחליט מה מעניין אותה.

פה אעשה הפסקה קטנה ואגיד שלדעתי זה לא כזה קריטי ואפשר לטייל קצת בעולם, להחליף מקצוע בעתיד ולהתנסות, אבל בו זמנית יש משהו נחמד בזה שהיא נכנסת לפוקוס (אין כמו פוקוס בגיל ההתבגרות).

ונחזור לעניין השיחה.

הבת שלי רק בת 13.5 ואנחנו כבר בשיחות על אוניברסיטה ותכנון העתיד. כמעט כתבתי "אנחנו מתכננות את העתיד" אבל לי יש חלק קטן בזה כמובן והיא תהיה חופשיה בעוד לא הרבה שנים לעשות כל שתרצה. אם היינו בישראל, שיחה שכזו לא הייתה עולה בכלל כי מי מסתכל מה יקרה בעוד ארבע שנים, אבל פה זה הגיוני מאד לדבר על העתיד לבוא.

השיחה הזו הזכירה לי שהייתי בסיור הראשוני בסנט ג'ון, נכנסתי בערב לחנות ופטפטתי עם המוכרת על החיים פה. היא הייתה ממש נחמדה ופתוחה ובסוף אמרה לי "תבואי להגיד שלום כשתעברי" ואני עניתי לה שזה ייקח עוד כשנתיים והתשובה שלה הייתה "אני אהיה פה".

חוסר היציבות של חיי לימדה אותי לא להגיד איפה אני אהיה בעוד שנתיים, אבל אז הגעתי לקנדה והדברים השתנו. גם אם ההורים שלי לא יאהבו את הרעיון, אני שמחה שהילדים שלי לא יהיו חייבים ללכת לצבא ואני שמחה שהבת שלי כבר עכשיו חושבת על העתיד שלה. לא שהיה מפריע לי אם היא הייתה אומרת לי שהיא צריכה לחוות הרפתקה, שהיא צריכה עוד זמן, אבל העובדה שמשהו גורם לה לחשוב מה היא רוצה ליצור לעצמה, משמחת אותי.

מאז שעברנו בכל פעם מצטרפת עוד נקודה לשוני, להשפעה של מה שקורה מסביב על החיים שלי ועכשיו אני שמה לב שגם ההורות הופכת להיות אחרת. אגב, אני אוהבת את ההורות שלנו, תמיד מזכירה לילדים שלי שאני "טובה דיה" (מתוך ויניקוט) ולכן הייתי שלמה עם המעבר ואני עוד יותר שלמה עם החיים שלי כאמא פה.

אגב, ייתכן שמעניין אתכם מה התשובה לשאלה שלה, מה היא רוצה ללמוד, אבל עוד אין תשובה וטוב שיש לנו עוד לפחות שנה לדון בעניין 🙂 (ות'כלס, אחר כך את כל החיים כי אפשר ללמוד בכל גיל, לשנות מקצוע ועיסוק, אבל אני לא רוצה לבלבל אותה יותר מדי).