טענה שראוי להתמודד איתה נוגעת לכל היורדים ולמעשה לכל הישראלים והיהודים שמבקרים בתקיפות את מדינת ישראל באשר הם – האם לא מדובר, בסך הכל, בסופו של דבר, בשנאה עצמית?

טוען הטוען

ראשיתו של הפוסט הזה בביקורת שאני ואנשים רבים זוכים לה מעת לעת בכל הנוגע לעמדה הנוקבת והחדה כנגד מדינת ישראל והכיוונים שאליה היא פוסעת. לפי העמדה שאני ורבים אחרים שותפים לה, ומבלי להיכנס לפוליטיקה עכשווית, מדינת ישראל בתוצרתה הנוכחית, כפי שהתפתחה בעשרות השנים האחרונות, אינה מייצגת את הערכים שלי, אינה תואמת להשקפת עולמי, אני לא מרגיש שייך אליה, אני חש בה ניכור וזרות, ועוד. אם תרצו להבין את העמדה המלאה שלי תוכלו לקרוא פוסטים נוספים שלי באתר (למשל: למה אני מרגיש זר בישראל?, לפעמים צריך להכיר בעובדה הפשוטה – אתה במיעוט וכו'). כלומר, יש פה ביקורת נוקבת למדי על ישראל, על התרבות כאן, על צורת החיים, על צביונה של המדינה ולדבר גם יש השלכות מעשיות – רבים כמותי יורדים מהארץ, וגם אני מחכה לרגע הנכון לעשות את המהלך.

אלא שכגד העמדה העוקצנית הזו, ניתן לשמוע טענה נוגדת. סוחפת כמעט. יש לה הדים. היא בעלת משמעות הרבה יותר עמוקה מכפי שנדמה ממבט ראשון. לפיה – מה אם כל זה, כל הביקורת הזו, אינה אלא ביטוי של שנאה עצמית. אוטו אנטישמיות, אוטו אנטי ישראליות, אוטו אנטי ציונות וכו'. אם אחד או שני קיצוניים היו אלו שמשמיעים את הטענה הזו כלפיי עוד מילא. אם היה מדובר בטענת סרק, ניחא. אבל כשהטענה הזאת חוזרת שוב ושוב, ומפי אנשים שדעתם מוערכת על-ידי מאוד, אי אפשר להתעלם מהדברים. אי אפשר לטאטא את הטיעון הזה מתחת לשטיח. צריך להידרש אליו. וזה הזמן.

שנאה עצמית

כדי להבין את הטענה ולהתמודד איתה צריך להבין עד כמה יש לה עומק ולא לבטל אותה כטענת קש כפי שמתחשק לעשות ממבט ראשון.

שנאה עצמית זו תופעה פסיכולוגית. היא נכללת בתחום הפסיכולוגיה החברתית ומשמעה שלפעמים אנשים שמשתייכים לקבוצה מסוימת, מסיבות אישיותיות כאלו ואחרות חשים שאינם חלק מהקבוצה. הם בזים לה. סולדים ממנה. מתרחקים ממנה. ובכלל – מרגישים זרות וניכור. וזאת, אף על פי שהם לגמרי חלק מהקבוצה ואין עוררין על כך. הם עושים זאת, משום שהם מזהים קבוצה אחרת – נחשקת יותר – שהם רוצים להשתייך אליה. הדוגמה הקלאסית ביותר היא אותם יהודים "מתייונים" שלאורך כל ההיסטוריה בחרו להתמזג ולהתערות עם שכניהם במדינות העולם, במיוחד באירופה, לוותר על ערכי היהדות ולהרגיש שייכים לקבוצת הרוב המקומית. הרצון לחצות את הקוים נובע מהכמיהה האנושית לא להיות מיעוט נרדף, אלא להיות לרוב מיוחס. וכשזה המצב הסלידה מהקבוצה הטבעית אליה הם משתייכים היא בסך הכל סוג של תירוץ שהם מספרים לעצמם ולסובבים אותם.

שנאה עצמית, אם כן, היא עניין אישיותי קיים, בסיס למחקרים רבים, ואי אפשר להתכחש אליו בבחינת "תיאוריית קונספירציה שוטה". וכשזה המצב – האם כל הביקורת כנגד המדינה, הרצון להגר ממנה ולהשתייך למקום אחר, היא לא פשוט דוגמה נוספת שלה?

קודם כל – אולי

כדי לא לעשות לעצמי את החיים קלים מידי, ולבטל את האפשרות הזאת כליל באמירה סתמית: "אני לא כזה וזהו", אני חושב שאי אפשר להתכחש לכך שיש דברים שנסתרים מאיתנו והם נמצאים עמוק בנבכי הנפש. כמו במטריקס, יש דברים עלינו שאנחנו לא יודעים. אנחנו מונעים ומופעלים מרצונות, צרכים ותחושות שאין לנו שליטה עליהם וגם לא ממש יכולת לגלות אותם. לכן, אי אפשר שלא להסכים שיתכן שכל זה נובע אך ורק מאותה הטייה פסיכולוגית חברתית. אותם רגשי נחיתות של השתייכות לקבוצת מיעוט. אותה תחושה לא נעימה של להיות נרדפים כל הזמן. אולי כל זה מניע הרבה מהביקורת, וגורם לי ולאחרים להיות אוטומטית נגד המדינה וערכיה, ולהרגיש ניכור. אולי כל זה בסך הכל תולדה של הנפש, ואין לנו באמת – בעומק הדברים – דבר וחצי דבר נגד המדינה.

בגילוי לב, באופן אישי אני יכול להעיד שלפעמים אני חוטא בהאדרת מקומות אחרים רק כי הם לא בישראל, גם כאשר מתרחשים בהם אירועים שהייתי מבקר בחריפות לו היו מתרחשים בה. ביקורת על תרבות "השכונה" למשל. זה משהו שאני נהנה לצקצק ולבקר בישראל, מבלי שערכתי באמת בדיקה לעומק אם קיים במקומות אחרים. כל מה שאני ניזון ממנו הוא סיפורים שאני שומע או לא שומע. אבל גם בהם, אני לפעמים שומע על דברים שאני לא אוהב ונוח לי להתעלם מהם כי הם לא מתיישבים עם הנראטיב. במילים אחרות, אני הרבה יותר רגיש לדברים שהם שלי מאשר לדברים של אחרים. וזה סוג של ביטוי של שנאה עצמית. לא אכחיש זאת.

ובכל זאת

הקדשתי הרבה מחשבה לטענה הזאת. אני בדרך כלל אוהב לנהל דיונים ענייניים עם אנשים, ובתחילה כשחץ הביקורת הזה הופנה כלפיי על-ידי אחד או שניים צקצקתי ולא הגבתי לגופה של טענה. ביטלתי אותה והגדרתי אותה טענת קש שנועדה לזרות חול בעיני העמדות שלי. אבל כששמעתי אותה שוב ושוב, הבנתי שאני צריך לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת ברצינות. וכשעשיתי את זה, נוכחתי לגלות שזו ברובה אינה שנאה עצמית למעשה. אני לא נגד המדינה הזאת רק בגלל שאני משתייך אליה. אני נגד המדינה בגלל סיבות טובות מאוד שהן אובייקטיביות (ככל הניתן). אני לא לוקה ברגשי נחיתות. אני בסך הכל מסתכל נכוחה על הדברים, ושם את כל היתרונות והחסרונות על לשון המאזניים.

ואיך אני כל כך בטוח?

ראשית כל, כי אני תמיד מדבר גם על היתרונות של הישראליות. יש דברים שאני בהחלט אוהב ומברך אותם בישראל. היוזמה, החדשנות, הכנות, האנרגיה, וכו', שהוא סט תכונות שאני בסך הכל אוהב ומעדיף על-פני התכונות המתחרות. אני גם מאוד אוהב את הטעם הישראלי והקולינריה ולדעתי, אחרי ביקור בעשרות מדינות ברחבי העולם, ישראל היא אולי המדינה שהכי טעים לי בה, למרבה ההפתעה. לא מדובר על ארוחה ספציפית, אלא על מכלול הדברים. בכמעט כל מדינה שביקרתי מצאתי את עצמי נהנה לסירוגין ולא ממש מוצא קו אחיד של טעמים שמוצאים חן בעיניי. בישראל המצב הרבה יותר עקבי וטעים בממוצע לדעתי. בכל מקרה, מבלי להיכנס לויכוח על ענייני טעם וריח, אני חושב שעצם העובדה שאני רואה גם את היתרונות של המדינה הזאת, מוכיח לדעתי שאני לכל הפחות לא רק אנטי, ויותר מכך הוא מראה שאני שומר על אובייקטיביות – איפה שאני חושב שיש דברים חיוביים, אני לא מזניח אותם, ואילו כשיש לי ביקורת אני לא חוסך אותה. זה חשוב מאוד לדעתי.

שנית, אני אובייקטיבי יותר מאנשים רבים אחרים פשוט משום שראיתי יותר. חויתי חיים מסוימים במדינות רבות אחרות בעולם. אני שוהה המון בחו"ל, משוחח עם קולגות שיחות ארוכות וממושכות על החיים שלהם, ועל עולמם, ואני פוקח את עיניי היטב לדברים קטנים כגדולים בשגרת החיים של מקומי ממוצע במדינות שונות. אני לא שוהה במקומות תיירותיים, אני תמיד מסתובב דווקא איפה שאנשים גרים וחיים באמת. אני בוחן את הדברים במשקפיים של זר אבל מנסה לפקוח את העיניים לעומק הדברים ולא מקבל אותם בשטחיות וכמו שהם. זה לדעתי כשלעצמו מייצר אובייקטיביות מסוימת. זה מאפשר לי לראות דברים שאחרים לא רואים, ויש לזה משמעות רבה למידת האובייקטיביות שבה אני ניגש לבחון את מדינת ישראל.

שלישית, אני לא חוסך מביקורת על מדינות אחרות. ההוכחה המשכנעת ביותר לדעתי לאוביקטיביות שלי, היא שאני לא מסתכל על מדינות העולם המערבי כסוג של גן עדן עלי אדמות בהשוואה לישראל. יש לי המון ביקורת כלפי מדינות רבות בעולם שאני חושב שאני לא מוצא בהן ערכים ותפיסת עולם דומה לשלי, אפילו אם הן עולות על ישראל. קחו למשל את איטליה, צרפת, ספרד ופורטוגל. אלה הן רק דוגמאות. הן מדינות שאני בטוח שרבים יחלקו עליי. אבל אלו הן מדינות שעם כל האהבה לטייל ולבקר בהן, אני לא רואה את עצמי חי בהן לעולם. כמובן שגם שם יש ויש, אבל כמכלול, אני לא אוהב את צורת החיים שם. לא מתחבר אליה. לא מתחבר לאנשים. לדעתי הייתי מרגיש שם זרות וניכור משמעותיים ואולי לא פחות אפילו מאשר ישראל. העניין הוא שאני יודע גם לראות צדדים שליליים במקומות אחרים ולכן אם אכן הייתי שטוף שנאה עצמית הייתי צריך לראות בכל אלטרנטיבה סבירה כטובה יותר, תוך התלעמות מקשיים ואתגרים שם באופן מוחלט.

רביעית, גם אם שנאה עצמית אכן מתקיימת בי, מי אמר שאין לה הצדקה? אולי ניתן לשנוא משהו – ובצדק? קחו למשל אדם שעוקף אתכם בתור בסניף הדואר, או מישהו שמתגנב ימינה אחרי שעקף את כל התור שעמדתם בו עשרים דקות. אני את האנשים האלה די שונא, ומאוד סולד מההתנהגות שלהם. האם זה לא צודק מבחינתי? כך גם לגבי מדינת ישראל. אם אני מרגיש זרות וניכור, אם אני לא מתחבר לתרבות, אם אני סולד מההתנהגות וההויה הכללית, גם אם זה עניין שלי וגם אם אני היחיד שרואה את המציאות כפי שהיא (ואני לא אומר את זה, אבל נניח זאת לצורך העניין) – מי אמר שאני בהכרח טועה? אולי אני צודק, והשנאה אכן ראויה?

לסיכום – אי אפשר להתכחש שאולי יש כאן שנאה עצמית מתחת לפני השטח. אי אפשר להסתיר את העובדה שיש תופעה פסיכולוגית כזו. אבל יחד עם כל אלה אני בכלל לא בטוח שאני ניחנתי בה. אני כן משתדל להיות אובייקטיבי ולבחון את המציאות כמו שהיא, מבלי להסתנוור לטובה או לרעה מהמדינה. וגם אם בכל זאת ניחנתי בה – מי אמר שזה לא מוצדק?

כאן מעניין אותי לשמוע גם את דעתכם – האם אתם חושבים שהמהגרים והמתנכרים לישראל, כל אחד מסיבותיו, אולי לוקה בעצם בשנאה עצמית? אולי הכל פשוט רצון להידמות "לגוים" וזה מה שבעצם קורה כאן, וכל שאר ההסברים והנימוקים אינם אלא תירוץ? אשמח לשמוע.