Sign In

Remember Me

שלום, אני הולכת

שלום, אני הולכת

איי שם בסביבות גיל שבע כשרק התחלתי ללמוד אנגלית והידע שלי הסתכם במילים פשוטות כמו בול (כדור) או גרין (ירוק) החלטתי שלא משנה מה יקרה, אני אדע אנגלית. אני אוהבת את השפה הזאת, אני אעריץ אותה. היא ייצגה בשבילי את הילדות המאושרת מול סרטים לא מדובבים של דיסני ואת היכולת להכיר ולהיחשף לדברים חדשים.
אז לא ידעתי להגדיר את התחושה הזאת.
גדלתי, ואנגלית נהייתה שפה שניה בשבילי (ליטרלי) ותמיד ייצגה את הצורך הזה שלי לחוות את העולם והאנשים בו. ככל שלמדתי אנגלית, ככה הבנתי כמה עברית שפה פשוטה ולא תכליתית לעומת העושר המילולי שאפשר למצוא באנגלית. בהדרגה התחלתי לקשר את התחושה הזאת גם למדינת ישראל.
בגיל תשע כבר ידעתי לחבר משפטים שלמים ולנהל שיחת חולין באנגלית עילגת.
בגיל אחד עשרה למדתי הטיות של כל פעלי העבר הנפוצים באנגלית וקיבלתי פרס כי מסתבר שלזכור מאה שמונים הטיות זה לא מובן בכלל.
בגיל ארבע עשרה נכנסתי להקבצת דוברי אנגלית והבנתי כמה דרך עוד יש בפניי.
בגיל שמונה עשרה יכולתי לנהל שיחות ברמת אקדמית.
והכל בזכות לימודים והתמדה ורצון לפתח את היכולת שלי ולהתפתח תוך כדי בזכות המאמץ שאני משקיעה.
עכשיו אני יודעת להגדיר את התחושה הזאת, וזה סיפור ההגירה שלי.

תמיד רציתי לגור בחו"ל. תמיד קנאתי באנשים שההורים שלהם היו לוקחים אותם לטיולים במדינות שאני רק חלמתי להגיע אליהם, ותמיד רציתי גם. אני חושבת ששם ייסדתי את השאיפה שלי להצליח איפה שרבים לפניי נכשלו, במקום חדש, זר, איפה שרוב האנשים לא היו מוכנים "להסתכן" ולהפסיד את מה שיש להם כדי לבנות ולהיבנות.
החיים בארץ לא עניינו אותי כהוא זה. לא סבלתי בתיכון ולא הרגשתי יוצאת דופן בצורה חריגה, אבל לא אהבתי את מה שהישראליות מייצגת ולא הבנתי למה כל מילה שניה נגמרת בקללה.
כשהגעתי ללונדון ב-2012 החיבור היה מיידי (למרות שדווקא אז סבלתי מפרידה מאוד קשה מבן זוג שהייתי איתו שנתיים) – התאהבתי באנגליה והבריטים הדהימו אותי.
הכל היה נראה בדיוק במקום, ישר, הכל היה נכון שם.
ואז התגייסתי והבנתי כמה הדברים לא כך בישראל.

מאז עברו הרבה מים בירדן, הספקתי להשתחרר, לטוס לחו"ל כמה פעמים, להתפעל כל פעם מחדש מהסדר והדיוק ולהבטיח לעצמי שיום אחד גם אני אהיה שם כדי לחוות את זה ברמה היומיומית.
כבר אז הרגשתי שהחיים במדינה הם לא בשבילי. יותר מידי חם, לחוץ. הכל מרגיש כמו פצצת זמן מתקתקת. כשפרצה לי לתודעה מחאת הדיור והבנתי שהמצב הזה הוא אמיתי – אנשים חוסכים עשר, חמש עשרה, לפעמים עשרים שנה בשביל הסיכוי לקנות דירה ואז מוציאים הגרלות של מחיר למשתכן כדי שראש הממשלה יוכל לבוא ולהגיד "הנה, טיפלנו", זה לא בשבילי. אני רוצה יותר מהמקום שאני חיה בו, ובטח שבשביל המיסים שאני משלמת. מגיע לי יותר!
באחת הפעמים כשקראתי כתבה על ההצפות שהמדינה (שוב) סובלת מהם, הבטיחו שיפור בתשתיות; ראיתי תגובה שתיארה את המצב בצורה שאף אחד לא יכל לתאר יותר טוב: מיסים של שוויץ, תשתיות של פקיסטן. מאז המשפט הזה מלווה אותי. רציתי יותר.
ב-2016 התחלתי לחפש.

אני חייבת להבהיר, כל מי שחושב שהגירה זה חוויה ותו לא טועה לדעתי. הגירה זה יותר בגדר הרפתקה מבחינתי. אי אפשר לכמת את הרצון לעזוב מקום מסויים כשיש אפשרות, למשל כשנפתחת אופציה לרילוקיישן דרך העבודה ואני מאמינה שאחוז ניכר מהאנשים לא מסרב. אבל את הרצון לעזוב מקום מסויים כשאין אפשרות, חוסר האונים והתסכול שחשתי כאשר הבנתי את הקושי (במיוחד עבורי, שאין לי דרכון זר), זה לא משהו שאפשר להסביר.
כמה חוסר אונים הרגשתי בתור חיילת שאני צריכה לשרת מדינה שאני לא מאמינה בה ולא חשה אליה זיקה מיוחדת יותר מאשר לאנגליה או הולנד למשל. אחרי שהשתחררתי התחושה הזו המשיכה ללוות אותי.
הרי אני בעד צבא, רציתי לתרום, אבל בדרך שלי. ולא היה שום סיכוי כזה מול רשויות הצבא ומשרד הביטחון.

אז התחלתי לחפש…
חיפשתי מדינה שאוכל ללמוד בה בלי שאצטרך להוציא חצי מהחסכונות על הכנה למבחן מטופש כמו פסיכומטרי שלא מודד כלום. שלא אצטרך לבזבז כך כך הרבה זמן, משאבים וכסף כדי לנסות להתקבל עוד לפני שבכלל התחלתי לדבר על לימודים והאפשרות לעבוד תוך כדי ולהרוויח מינימום שיספיק לי ל.. כלום בעצם.
חיפשתי מקום לחיות בו בכבוד לפי ההעדפה שלי והיכולת הכלכלית שלי, בלי שישפטו אותי כי בחרתי לא לעבוד בזמן הלימודים וכמובן בלי ליפול מעמסה על ההורים.
זה לקח זמן, הרבה מחקר סביב הנושא ובדיקות מקיפות. עברתי לקנדה לתקופה קצרה לבדוק אם זה מתאים לי והחלטתי שזה לא בשבילי. עשיתי טיול להולנד והתחלתי לברר על האפשרויות גם שם.
האפשרויות הם לא פשוטות עבור מי שלא מחזיק דרכון אירופאי (גם למי שמחזיק לפעמים, אבל אין ספק שיש הקלות מטורפות למי שכן מחזיק). דורשים פעמים רבות יכולות שפה, הוכחות כלכליות, ערבויות, הרבה דברים שבישראל כאזרחים נראים לנו טריוויאליים לגמרי ואז מגיעים למדינה זרה ומרגישים בה כמו סודנים.
אבל לא התייאשתי. הגירה זה נושא קשוח. זה חייב אותי לעמוד מול עצמי, להודות בכך שהאפשרויות הן מוגבלות יותר ממה שנדמה לי (מכירים את המשפט השמים הם הגבול? אז לא). זה הביא אותי להסתכל על היכולת הפיננסית שלי, האם אני אכן אצליח לחסוך מספיק כסף. האם יש טעם להתחיל בתהליך שנראה ריאלי היפותטית אבל בפועל דורש משאבים הרבה יותר גדולים ממה שחושבים (הוצאות עו"ד, אגרות לאישורי כניסה, ויזות, ערבויות בנקאיות ותרגומים).
הגירה זה לא לעצלנים. זה מתחיל בלקרוא המון ולצבור ידע לקראת התהליך וממשיך במעבר דירה לארץ(!) אחרת, להכרה של חוקי המקום, לנורמות, למסורות אפילו, וזה אף פעם לא נגמר. תהליך מתמשך שלא תם בכל מה שקשור לאפשרות ללמוד ולהחכים ממנו.
אבל בסוף מצאתי.

גרמניה היא לא קונוטציה טובה בכל מה שקשור להגירה. ההיסטוריה לא לטובתנו, הישראלים שעוברים לגרמניה ותמיד מצאתי נימה של האשמה בתגובה של מי שסיפרתי לו, גם הקרובים אליי ביותר.
ובאמת איך יכולתי?
אבל איך יכולתי לחיות במדינה שלא מכבדת אותי ואת הרצון שלי לחופש דת?
לתחבורה ציבורית בשבת, להפרדה של ממסד הרבנות ממוסד הנישואין, מהאפשרות להיכנס לסופר ולהיות מסוגלת לקנות בשר חזיר באותה קלות שאני קונה בה בשר פרה.
ואת זה שאני לא מצליחה לחסוך כי קודם צריך להתקיים, אבל זה לגמרי לגיטימי שחבר כנסת מרוויח פי עשר ממני ואם אני רוצה להתפרנס בכבוד זה חייב להיות אחרי מיסים מטורפים שמורידים לי שעות שלמות שבהם הרגתי את עצמי. בשעות נוספות או במשרה נוספת. ולמה בכלל זה ככה?
למה היחס הכנסות הוצאות הוא בין הנמוכים בעולם ואנשים עוד מעיזים לדבר איתי על החלום הציוני?
למה אף אחד לא מדבר על הפתרון הזה של הגירה כשעולים נושאים כמו שחיתות שלטונית, שחיתות במשטרה, שחיתות בצבא, קצבאות הנכים, הפרדת דת ממדינה וכו' וכו'?
ולמה אני בכלל צריכה לסבול את המצב הזה?
הגירה זה לא פתרון קסם, אבל זה בהחלט מה שהייתי רוצה שיתנו לי כאפשרות. אני מבטיחה להתאמץ בשביל זה ולהוכיח לכולם שהצלחתי. האפשרות לקום ולומר "שלום, אני הולכת" כשלא טוב לי במקום מסוים זה לא משהו מובן מאליו אבל לדעתי זה צריך להיות.
אז גרמניה היא האפשרות שלי לקום ולומר זאת.

שלום, אני הולכת.

מאת
החיים לוקחים אותנו לכל מיני מקומות, סוחפים אותנו לכיוונים שונים ממה שתכננו לפעמים, ואותי החיים הביאו לארץ הזו, הקרה, הנוקשה, הנפלאה. מדינה שבה אפשר לומר מי אני, מה אני, למה אני בכלל. פה אשתף בחוויה שלי מתוך המסע המופלא הזה של ההגירה, האפשרויות, הקשיים, ההצלחות, הכישלונות. פה אני אראה שזה אפשרי. אני אשתף בחיי ובמיוחד במה שקורה לי במדינה המוזרה והמדהימה הזאת, גרמניה. ארץ שעברה שתי מלחמות עולם, שרדה והשתקמה. ובמיוחד בברלין, עיר שעדיין מלקקת את פצעיה לאחר נפילת חומת ברלין ואיחוד המזרח והמערב. הבלוג הזה זאת החשיפה שלי, הסיפור שלי.

הגב

4 תגובות ב "שלום, אני הולכת"

הודע אל
מיון לפי:   החדש ביותר | הישן ביותר | לפי מספר הצבעות

תודה רבה ספיר. גרמניה זאת מדינה מעולה, המון בהצלחה בהרפתקאה החדשה!
כתבה מוצלחת, נשמח לשמוע עוד חוויות 🙂

נהדר, ספיר! מצאתי הרבה נקודות של הזדהות עם הפוסט שכתבת. בהצלחה בגרמניה! ממתין לשמוע עוד.

היי ספיר, ברוכה הבאה ! נהנתי לקרוא את הכתבה שלך והרגשתי שבחלק ממנה זאת אני שרושמת. אני שמחה לדעת שאני לא היחידה שמרגישה ככה, שחושבת שפסיכומטרי הוא מבחן דבילי ומטופש שרק מבזבז זמן והרבה כסף, שבחו"ל הוא מיותר לגמריי, ושלא מרגישה באמת שייכת לישראל. כאן בצרפת אני מרגישה בפעם הראשונה החופש להיות מי שאני, זה נורמאלי לאכול בשר חזיר, זה נורמאלי לאכול קרואסונים בבוקר ואף אחד לא מטיף לי מוסר "למה את לא אוכלת סלט וחביתה כמו כל בן אדם נורמאלי, זה לא בריייייא!" אף אחד לא נכנס לי לחיים ומטיף לי מוסר. יש כאן חופש אמיתי. חופש דת, קדושת… קרא עוד

תודה ספיר! מאוד התחברתי ונהניתי מהכתיבה שלך.

אם לא איכפת לך, אשמח לדעת למה קנדה לא התאימה ודווקא ברלין נבחרה?

זו בדיוק ההתלבטות שלנו. הלב אומר טורונטו למרות הקור והמרחק העצום (והעובדה שאמא שלי לא תסלח לי שהרחקתי ממנה את הנכדים וקשה לי עם זה) ולעומתה, ברלין, הבחירה הפשוטה (והקרובה יחסית). זה ״פשוט״ כי יש לי אזרחות גרמנית אבל… השפה היא גרמנית שאני לא דוברת, יש תקופה שהשמש שוקעת בצהריים (?!) וכמובן ההיסטוריה (שאני מנסה לעקוף ללא הצלחה בינתיים).

תודה

wpDiscuz