אין כותרת, רק עצב

אני חייבת להודות שהתגובות לפוסט הקודם שכתבתי קצת הממו אותי. מסתבר שדי הרבה אנשים מרגישים לא שייכים, או לא מתחברים, או שגנבו להם את המדינה, ולא משנה מאילו טעמים. ישבתי לעצמי וחשבתי שאני מבינה לגמרי את האנשים שמגיבים ככה. כי פעם גם אני הייתי כזו. פעם התרגזתי מכוחות האופל של הימין ופעם מהערסים של נתניה. פעם מישי שליסל, פעם מהחברים שלו ברבנות ופעם מהמאמינים בני מאמינים שהורסים כל חלקה טובה אפשרית, רק כדי שיבוא אליהם המלך המשיח ויושיע אותם. שלא נדבר על הממשלה בעשר השנים האחרונות. כמה עצבים ב-35 שנה.

אני לא מנסה להתנשא. פעם הייתי כזו כי היה לי איכפת ממה שקורה. עיצבן אותי אי-הצדק החברתי, אז התנדבתי עם ניצולי שואה, או עם אתיופים במרכז קליטה. רציתי לתרום את חלקי לעשיית שלום במזרח התיכון, אז הצטרפתי לנוער עבודה, אבל אז נגדע החלום, ובלב דואב הלכתי לאיבוד עם כל השאר, כל אלו שאיבדו את התקווה. במחאה החברתית של 2011 כבר הייתי עייפה מכל המחאות שלא הוכיחו את עצמן, ופשוט חזרתי להיות עסוקה בחיים עצמם (אלו שבאמת כוללים את איראן ואת חיזבאללה – סיפור ארוך, לפעם אחרת). נפלתי לאדישות למרות שגרתי בדרום תל אביב וראיתי את השנאה ורוע מגיעים מכל פינה. שנה לפני שעזבתי נפלה לחיקי האפשרות לחנוך בזמני הפנוי ילדה אריתראית קטנה, להכיר את משפחתה ואת המציאות הקשה של הפליטים שגרים ממש לידי, אבל כאילו בגלקסיה רחוקה ולא מתקרבת לשלי בכלל. וחזר לי ניצוץ המחאה.

כשעזבתי באפריל 2014 החלטתי שאפסיק להיות כזו איכפתית ולוחמנית כלפי מה שקורה בישראל. לאט לאט בחרתי את הנושאים שאני לא מגיבה יותר לגביהם, גם אם אני קוראת עליהם באתרי החדשות הישראליים. הייתה גם תקופה די ארוכה שהצלחתי לעמוד במה שהבטחתי לעצמי. היה רק נושא אחד שלא הייתי מוכנה לשתוק לגביו, ולא משנה אם עברתי לאנטרקטיקה: תרבות האונס. עם השנים, ההכרה במה שקרה לי ולאן שזה הוביל את החיים שלי והטיפול הממושך שעברתי (בברלין, לא בישראל), כמו גם היציאה מהמדינה שיצרה כל כך הרבה זיכרונות רעים אצלי – החלטתי שעל אף שעד כה בחרתי בגישת הקורבן, במודע או שלא במודע, אני מפסיקה ובוחרת לחיות אחרת. אני לא קורבן, ולא אגדיר את עצמי ככזו יותר (כמובן שזה יותר קל כשאני גרה במקום שהוא הרבה יותר בטוח עבורי כמו ברלין). אבל על המחאה הפרטית שלי בנושאי תרבות האונס לא ויתרתי.

היום, שלוש שנים אחרי, אני רק מסמנת את ה"לאן עוד אפשר לרדת!!" וממשיכה הלאה בחיי. קוראים לזה ייאוש וחוסר תקווה, אבל גם איכשהו לעבור הלאה ממקום שאת כבר לא בו, או לפחות כך אני מקווה. אני יודעת שאנשים שעדיין גרים בישראל חייבים להתמודד עם המציאות כמו שהיא, ולכן התגובות הן כאלו. אבל כשאני גרה מחוץ לישראל, מתישהו כן מגיע השלב שלא קוראים אתרי חדשות ישראלים, כועסים כששומעים מה קורה, ובסוף – רק מושכים בכתפיים, כי די, למה לי להמשיך עם החרא הזה אחרי שיצאתי ממנו… הנה, הגיע השלב הזה, אחרי שחיכיתי לו כל כך. ישבתי עם חברים גרמנים לפני כמה זמן ואמרתי להם (חצי בציניות, חצי ברצינות) שהשואה זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות ליהודים. הם הסתכלו עליי בהלם, ואני, כמו ישראלית מצויה, לא מבינה מה אמרתי לא בסדר. הרי העובדות מדברות בעד עצמן, והבאתי דוגמאות ונימקתי ופירטתי. הם לא האמינו שהדברים האלה קורים במציאות (טוב, נו, גרמנים שלא מאמינים שישראל סוחטת אותם בגלל השואה זה לא דבר חדש).

אחרי שהפסקתי לקרוא את אתרי החדשות, החברים בפייסבוק מעדכנים: "העבירו את חוק הלאום", "אין שבוע ספר בפריפריה", "מחאה של חוטיני", "טיפולי המרה" ועוד כל מיני כאלה. אני מתעצבנת, מנסה להבין מה קרה, אבל ממשיכה הלאה. לא לגעת בזה, ולא לבזבז את האנרגיה שלי על מה שקורה בישראל. היום, מבחינתי, הבחירות בצרפת הן קריטיות (ברגעים אלו אני שומעת שמקרון ניצח!!! יש!!!), כי עתיד האיחוד האירופי מושפע מתוצאותיהן. אמנם העבר שלי בישראל, אבל כאן זה העתיד שלי, וכאן אני צריכה לרכז את האנרגיות שלי. העבר לא יקבע לנו את העתיד, אלא אנחנו צריכים לקבוע את העתיד בכל יום ויום, ובמו ידינו.

ואז אני חוזרת למציאות. המשפחה שלי בישראל ויש לי חברים שם, למרות שאני חייבת להודות שלאט לאט החברים זולגים החוצה. עדיין יש את השביב הזה שאיכפת לי, כי הם שם. ואז אני חושבת על זה יותר לעומק, ואומרת לעצמי שאיכפת לי כי יש שם עוד אנשים שמגיע להם יותר טוב ממה שיש שם עכשיו. ואז חושבת על מי שאמר לי "אם עזבת את ישראל, אין לך זכות לבקר את מה שקורה כאן (ישראל)". אני נסוגה אחורה וחושבת שלמה לי באמת, למה לי לבקר מהלכים של ממשלה ומדינה שאני לא שייכת אליה?

אני מסתכלת עכשיו על מה שכתבתי, ואני נחרדת. באמת המשכתי הלאה. כללתי את "מחאה של חוטיני" יחד עם כל שאר הנושאים. מרגע ששמעתי על מה שקרה, יצא לי לראות גרסאות שונות במה שאנשים העלו לפייסבוק. ראיתי שחושבים שהיה שם יחסי מין בהסכמה ושהיא פשוט מתביישת בזה שהיא רצתה משהו שונה, ראיתי שהיא נאנסה על ידי קבוצת בחורים שימשיכו בחייהם כשהיא קורסת וחיים טובים לא בדיוק יהיו לה, ראיתי שהיא לבשה חוטיני מתישהו, אז זה אומר שהיא רצתה את זה, ראיתי שהפרקליטות לא תגיש כתב אישום. ולא נכנסתי לעובי הקורה, ולא כתבתי על זה שום פוסט זועם בפייסבוק, ולא ניצת בי שום דבר כועס ומתעצבן. משכתי בכתפיים והמשכתי הלאה. שתקתי. מי אני ולמה הפכתי?

ההיסטוריה מלמדת אותנו שאסור לשתוק. אסור לשתוק כלפי הרבה דברים בעולם: אסור לשתוק מול טראמפ ומהלכיו, אסור לשתוק מול הצ'צ'נים שמכניסים הומואים למחנות ריכוז, אסור לשתוק ליהודים ולישראלים שמצביעים לימין הקיצוני באירופה, אסור לשתוק מול כאלו שמנסים להפוך מה שנשאר ממדינה יהודית-דמוקרטית למדינה יהודית בלבד, ואסור לשתוק מול תרבות האונס שרק הולכת ומתעצמת, בישראל ובעולם.

אני עוצרת את הרכבת המטורפת הזו של המחשבות, ובודקת שניה את הלב. כל מה שיש לי בלב זה עצב אחד גדול. עצב וחוסר אונים. אני לא יכולה לעשות יותר כלום, פשוט רק עכשיו אני מפנימה את זה.