Sign In

Remember Me

חוויות שאני כבר לא ממש חלק מהן

חוויות שאני כבר לא ממש חלק מהן

"אז את מגיעה לארץ באוגוסט? מעולה. אז נתראה בארץ".

יצא לי לדבר ולהתכתב לאחרונה עם אנשים מישראל וברוב השיחות מושג "הארץ" חזר על עצמו. כבר כתבתי שאני טיפוס של מילים, נכון? אז אני אומרת "כן, אני אגיע לישראל". מבחינתי, זה כמו שמישהו אומר לי "תגידי לבעלך" ואני אענה לו "אמסור לבן הזוג שלי". נראה לי שאין צורה יותר מנומסת ומכבדת לתקן ולהצביע על טעות במילים.

אז כן, אני מגיעה לישראל באוגוסט, אבל לא, אני לא מרגישה שאני באה לארץ, שהרי אני כבר בארץ. יש הרבה ארצות בעולם שלנו והאמת היא שיש משהו בשיח הזה. לא נכון ולא לא נכון, אלא פשוט נראה לי שמי שלא חי בחו"ל ומצא ארץ אחרת, לא יוכל להבין שישראל היא ישראל ואפשר לקרוא לה "ארץ ישראל" אבל היא לא "הארץ".

קרו דברים באותה הארץ…

לאחר פסח הגיע יום השואה ולאחר מכן יום הזיכרון ויום העצמאות. עכשיו הסתיים האירוויזיון וכל האירועים הללו היו, נראה לי ככה, עוצמתים. אני הרגשתי פחות שייכת אליהם.

יום השואה הוא יום רגיש מבחינתי. אני זוכרת שכילדה הייתי בטוחה שלכל הילדים בכיתה יש קרובי משפחה שהם ניצולי שואה. עם השנים גיליתי שלא. פה, אני ממש יוצאת דופן כי אנשים שמעו על השואה בספרים ואם אני מספרת על סבתא שלי ומה היא סיפרה לי ואיך היא ניצלה, אנשים ממש רוצים לשמוע. זה מעניין אותם כמו סיפור ובסיפור של סבתא שלי אין זוועות, כי היא לא ממש סיפרה וממה שכן, אני לא אשתף.

עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי אני צריכה לשתף גם את הרגעים הקשים יותר, אבל הילדים ובכלל, חבוב התינוק הופכים את כל ההתעסקות הזו למאתגרת יותר (במילים אחרות, נהייתי רגשי). בשבוע של יום השואה פרסמתי כל יום פוסט שכולל סיפור שסבתא שלי סיפרה לי. לא בשבילה, לא בשביל אחרים, לא בשביל ישראל או אותה הארץ, אלא בשבילי.

לאחר מכן "הכרחתי" את הילדים לראות את "החיים יפים" והבנתי שזה כבד בעיקר על בן הזוג שלי ועליי. הם היו ממש בסדר, סבלניים וספגו את החינוך של אמא שלהם. יפה מצדם.

כשחגגו או ציינו בבית הכנסת את יום העצמאות (זה היה ביום רביעי בערב), נשארתי בבית. היה נראה לי מאד לא נוח לצאת עם תינוק קטן בשעות הערב וגם לא ממש התרגשתי. לא התרגשתי בעצמי, אבל כן שמחתי בשביל החברים שלי והמשפחה שנהנו מאותו היום.

הדיונים השונים סביב יום השואה, על איך הניצולים חיים ולמי היא שייכת. הכאב והעצב של יום הזיכרון והשמחה הזו סביב יום העצמאות גרמו לי להרגיש שיש מספיק עצב ושמחה לכולם. השמיכה הזו שמכילה את העצב יכולה להכיל עוד ועוד אנשים (קצת חבל כי כל המלחמות הללו מיותרות לטעמי). השמיכה הזו שמכילה את השמחה, יכולה לשמח עוד המון אנשים.

לכן, אם אנשים בחו"ל בוחרים לשמוח ביום העצמאות של מדינת ישראל, אני אומרת "למה לא?". למה לא לשמוח אם יש הזדמנות. בכיף. ככה מצאנו את עצמנו במפגש על האש ביום ראשון. היה לי קשה עם הרעיון, אבל החבר'ה שלי זרמו על חומוס ופיתות שהכנתי ובעיקר הם יצאו מהבית. בשלב מסוים שני המתבגרים שלי דיברו זה עם זו וחשבתי לעצמי שזה היה שווה את היציאה החוצה.

היום התקיים האירוויזיון והווטסאפ האזורי געש לאורך כל הדרך. זה התחיל מכך שאין שידור בצפון אמריקה (אף אחד לא קנה את הזכויות ואל תשאלו איך יש לי את פריט המידע הזה, הוא פשוט קיים במוח שלי) והמשיך לדיונים על מי עשה מה וכמה.

החגיגה הזו היא חגיגה. היא בישראל והנה, גם כאלה שעברו לקנדה צופים בה ומנהלים סביבה דיונים. סימן שהשמיכה הזו, של האושר, יכולה להכיל את כולם.

לא צריך לריב מי סובל יותר. לא צריך להתעקש מי יותר שמח. לגאווה הלאומית (לדעתי) יש פחות מקום ולשותפות כדאי לפנות יותר מקום. זה כמו שהבת שלי שאלה אותי אם לא הייתי מסתדרת גם בלי חבוב. עניתי לה שכן, אבל עכשיו פשוט יש לי יותר אהבה כי אני אוהבת כל אחד מהילדים שלי 100%. קודם היו לי שני ילדים (200% של אהבה) ועכשיו יש לי שלושה (300% של אהבה).

זו שמיכה כזו שנמתחת ומכסה את כולנו והכל יכול להיות טוב יותר, שותף יותר, נעים יותר, מכיל יותר. זה עניין של בחירה. זה גם עניין של הבנה, שההבדל בין אני ואתה קיים, אך הוא קיים גם בלי גדר. הוא קיים גם אם לי יש ארץ אחת ולך יש ארץ אחרת.

ההבדל קיים והשמיכה נעימה יותר כשאין הגדרה מוחלטת של נכון ולא נכון. כשאני יכולה להיות בארץ ואז לבוא ולבקר בישראל. כי זה ככה וישראל היא כבר לא בית, אלא מקום לבוא ולבקר בו (מי בא לבקר בחום של אוגוסט???), לראות אנשים, לאכול במסעדה טבעונית, להתחמם קצת יותר מדי ואז… לחזור הביתה.

מאת

6
הגב

4 Comment threads
2 Thread replies
1 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
5 Comment authors
  Subscribe  
newest oldest most voted
Notify of

כמוך אני כבר (מזמן) לא מתעניין בחגים ובמה שקורה בישראל, אם זה פסח או יום העצמאות, האמת אני מאושר שאני לא צריך לסבול את כל החגים האלו, סוגרים חנויות, באלגן ופסח הכי גרוע בגלל הכשרות. אבל, דווקא לא מפריע לי לומר הארץ, כי בעברית הארץ היא תמיד ישראל, אז מה ההבדל? אבל אני מבין וזה סובייקטיבי. אגב, השם של האתר הזה הוא לרדת מהארץ, איזה ארץ? ברור שזה ישראל, כי בעברית הארץ זה ישראל. הדוגמא שכתבת על האהבה, שעכשיו את אוהבת 300% היא יפה מאוד 🙂 שמעתי אותה לראשונה בנושא אחר – על פוליאמוריה, כלומר בן זוג אחד 100% אבל… Read more »

כרגיל מיטל, כיף לקרוא את הכתבות שלך! אני גם לא משתמש יותר במושג הארץ אלא ישראל. מה שכן, למיטב זכרוני השם "הארץ" הגיע דווקא מהתנ"ך, כקיצור של "הארץ המובטחת". זאת הסיבה שזה נפוץ בישראל ולא בחו"ל. אנגלים לא קוראים לאנגליה "The Territory/Land", או משהו כזה.
אני חושב שזה אפילו מחזק את הטענה שמי שלא חושב שישראל היא "הארץ המובטחת", ושאפשר לגור במקום אחר, יכול לקרוא למדינה "ישראל", ולא "הארץ".

מזדהה לגמרי. המושג "הארץ", מבחינתי לפחות, הוא מושג שמתאר שייכות לאותה מדינה שבה אתה חי מצד אחד, אבל מצד שני, אני חושב שלישראלים בהכללה יהיה קצת קשה לפחות בהתחלה להשתמש בביטוי "הארץ" בתור כינוי למקום בו הם חיים בפועל ו"ישראל" לישראל. זו אולי תוצאה של הטמעה ארוכת שנים של הסלוגן "אין לי ארץ אחרת" במוחות שלנו ושל ערכי התקרבנות ציוניים אחרים.

אני כל כך מזדהה עם מה שכתבת. גם אני כל הזמן מתקנת לישראל, במקום הארץ. כל החגים כבר לא שלי (חוץ מהאירוויזיון, בגלל שאני בגרמניה, אז זה עניין גם כאן).
ההגעה לישראל באוגוסט היא בשביל להראות לילדים כמה יכול היה להיות חם אם הייתם ממשיכים לגור בישראל? 😉