חוויות שאני כבר לא ממש חלק מהן

"אז את מגיעה לארץ באוגוסט? מעולה. אז נתראה בארץ".

יצא לי לדבר ולהתכתב לאחרונה עם אנשים מישראל וברוב השיחות מושג "הארץ" חזר על עצמו. כבר כתבתי שאני טיפוס של מילים, נכון? אז אני אומרת "כן, אני אגיע לישראל". מבחינתי, זה כמו שמישהו אומר לי "תגידי לבעלך" ואני אענה לו "אמסור לבן הזוג שלי". נראה לי שאין צורה יותר מנומסת ומכבדת לתקן ולהצביע על טעות במילים.

אז כן, אני מגיעה לישראל באוגוסט, אבל לא, אני לא מרגישה שאני באה לארץ, שהרי אני כבר בארץ. יש הרבה ארצות בעולם שלנו והאמת היא שיש משהו בשיח הזה. לא נכון ולא לא נכון, אלא פשוט נראה לי שמי שלא חי בחו"ל ומצא ארץ אחרת, לא יוכל להבין שישראל היא ישראל ואפשר לקרוא לה "ארץ ישראל" אבל היא לא "הארץ".

קרו דברים באותה הארץ…

לאחר פסח הגיע יום השואה ולאחר מכן יום הזיכרון ויום העצמאות. עכשיו הסתיים האירוויזיון וכל האירועים הללו היו, נראה לי ככה, עוצמתים. אני הרגשתי פחות שייכת אליהם.

יום השואה הוא יום רגיש מבחינתי. אני זוכרת שכילדה הייתי בטוחה שלכל הילדים בכיתה יש קרובי משפחה שהם ניצולי שואה. עם השנים גיליתי שלא. פה, אני ממש יוצאת דופן כי אנשים שמעו על השואה בספרים ואם אני מספרת על סבתא שלי ומה היא סיפרה לי ואיך היא ניצלה, אנשים ממש רוצים לשמוע. זה מעניין אותם כמו סיפור ובסיפור של סבתא שלי אין זוועות, כי היא לא ממש סיפרה וממה שכן, אני לא אשתף.

עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי אני צריכה לשתף גם את הרגעים הקשים יותר, אבל הילדים ובכלל, חבוב התינוק הופכים את כל ההתעסקות הזו למאתגרת יותר (במילים אחרות, נהייתי רגשי). בשבוע של יום השואה פרסמתי כל יום פוסט שכולל סיפור שסבתא שלי סיפרה לי. לא בשבילה, לא בשביל אחרים, לא בשביל ישראל או אותה הארץ, אלא בשבילי.

לאחר מכן "הכרחתי" את הילדים לראות את "החיים יפים" והבנתי שזה כבד בעיקר על בן הזוג שלי ועליי. הם היו ממש בסדר, סבלניים וספגו את החינוך של אמא שלהם. יפה מצדם.

כשחגגו או ציינו בבית הכנסת את יום העצמאות (זה היה ביום רביעי בערב), נשארתי בבית. היה נראה לי מאד לא נוח לצאת עם תינוק קטן בשעות הערב וגם לא ממש התרגשתי. לא התרגשתי בעצמי, אבל כן שמחתי בשביל החברים שלי והמשפחה שנהנו מאותו היום.

הדיונים השונים סביב יום השואה, על איך הניצולים חיים ולמי היא שייכת. הכאב והעצב של יום הזיכרון והשמחה הזו סביב יום העצמאות גרמו לי להרגיש שיש מספיק עצב ושמחה לכולם. השמיכה הזו שמכילה את העצב יכולה להכיל עוד ועוד אנשים (קצת חבל כי כל המלחמות הללו מיותרות לטעמי). השמיכה הזו שמכילה את השמחה, יכולה לשמח עוד המון אנשים.

לכן, אם אנשים בחו"ל בוחרים לשמוח ביום העצמאות של מדינת ישראל, אני אומרת "למה לא?". למה לא לשמוח אם יש הזדמנות. בכיף. ככה מצאנו את עצמנו במפגש על האש ביום ראשון. היה לי קשה עם הרעיון, אבל החבר'ה שלי זרמו על חומוס ופיתות שהכנתי ובעיקר הם יצאו מהבית. בשלב מסוים שני המתבגרים שלי דיברו זה עם זו וחשבתי לעצמי שזה היה שווה את היציאה החוצה.

היום התקיים האירוויזיון והווטסאפ האזורי געש לאורך כל הדרך. זה התחיל מכך שאין שידור בצפון אמריקה (אף אחד לא קנה את הזכויות ואל תשאלו איך יש לי את פריט המידע הזה, הוא פשוט קיים במוח שלי) והמשיך לדיונים על מי עשה מה וכמה.

החגיגה הזו היא חגיגה. היא בישראל והנה, גם כאלה שעברו לקנדה צופים בה ומנהלים סביבה דיונים. סימן שהשמיכה הזו, של האושר, יכולה להכיל את כולם.

לא צריך לריב מי סובל יותר. לא צריך להתעקש מי יותר שמח. לגאווה הלאומית (לדעתי) יש פחות מקום ולשותפות כדאי לפנות יותר מקום. זה כמו שהבת שלי שאלה אותי אם לא הייתי מסתדרת גם בלי חבוב. עניתי לה שכן, אבל עכשיו פשוט יש לי יותר אהבה כי אני אוהבת כל אחד מהילדים שלי 100%. קודם היו לי שני ילדים (200% של אהבה) ועכשיו יש לי שלושה (300% של אהבה).

זו שמיכה כזו שנמתחת ומכסה את כולנו והכל יכול להיות טוב יותר, שותף יותר, נעים יותר, מכיל יותר. זה עניין של בחירה. זה גם עניין של הבנה, שההבדל בין אני ואתה קיים, אך הוא קיים גם בלי גדר. הוא קיים גם אם לי יש ארץ אחת ולך יש ארץ אחרת.

ההבדל קיים והשמיכה נעימה יותר כשאין הגדרה מוחלטת של נכון ולא נכון. כשאני יכולה להיות בארץ ואז לבוא ולבקר בישראל. כי זה ככה וישראל היא כבר לא בית, אלא מקום לבוא ולבקר בו (מי בא לבקר בחום של אוגוסט???), לראות אנשים, לאכול במסעדה טבעונית, להתחמם קצת יותר מדי ואז… לחזור הביתה.