לאנשים יש כל מיני משברי זהות, חלקם משנים את שמם, אחרים את מינם ואני "זכיתי" למשבר זהות לאומי. לאחר השירות הצבאי כבר לא הרגשתי הזדהות לערכים ולתרבות הישראלית. אותם ערכים דתיים ולאומנים שמערכת החינוך והתקשורת הישראלית שוטפת את המוח. השיא היה לפני 4 שנים, שהקמתי את האתר הזה בפרץ של תיסכול מצטבר על החיים הבנאלים שלי בתל אביב – עיר שהפסיקה להלהיב.
האכזבה שלי מישראל הפכה לבושה. התביישתי במדינה שלי מכל הסיבות שאתם כבר מכירים (ולא חסר), כך שיצאתי לחו"ל הייתי נוהג להתחבא מאחורי הדרכון האיטלקי שסבי וסבתי הרומאים העניקו לי, אך האמת שמעולם לא הרגשתי איטלקי – נולדתי וגדלתי בת"א. הרגשתי אי נעימות כשזר, שסבר שאני איטלקי, פתח לפתע בשיחה שוטפת בשפה האיטלקית, הרי עברית היא שפת אימי ולא איטלקית.
היום אני יודע שלא היה קשר בין ישראל לתחושת הבושה שלי, זה הכל היה עניין של בגרות וביטחון עצמי.
בשנה האחרונה, ובלונדון בפרט, התגברתי על משבר הזהות: אני כבר לא מתבייש להציג את עצמי מישראל. את התובנה הזאת אני רוצה להעניק לך.
קודם כל, רוב האנשים יודעים לעשות הפרדה בין ישראל המדינה (החיובית או השלילית בעיניהם) לבין האדם הפרטי שהם רואים ומדברים איתו. למשל; אני מתגורר (זמנית) אצל משפחה שהאב הבריטי, אינטלקטואל לבן, שמסרב עקרונית לבקר בישראל בגלל הכיבוש. הוא מתנגד למדיניות הממשלה בישראל, אבל שמח לארח ישראלים בביתו.
דבר שני, היחס של הזר המערבי כלפי היותך "ישראלי" תלוי מאוד באיך שאתה מציג את עצמך, בערכים שלך ולא במוצא שלך. כיום, כשאני (קצת) יותר בוגר ובטוח בעצמי, אני מרשה לעצמי לציין באוזניו של השומע שאני מישראל ובוחן את תגובתו. עד היום כל התגובות שקיבלתי נעו בין חיוך מאופק להתלהבות (במיוחד בגרמניה או בקרב נוצרים קתולים באנגליה). ישראל היא מדינה אקזוטית, מעניינת, מלאת ניגודים ומורכבת. אנשים (איטלגנטים) אוהבים לדבר עליה בלי קשר למידת אהדתם. במובן זה, למוצא הישראלי שלנו יש יתרון.
אני מניח שלרובכם אין משבר זהות לאומי, אבל אם הוידוי האישי שלי יעזור לכמה גולשים בודדים הוא היה שווה 🙂