היום לפני שלוש שנים יצאתי לדרך חדשה בחיים,
ארזתי מזוודה (שהייתה כבר חצי ארוזה מטיול קודם) וטסתי לארץ שבה יש עוד מקום לנסיכים ונסיכות
לחלום,באותו היום ההוא,מי שהיום הוא בעלי,חגג 29 חורפים ו"סידר" 🙂 לעצמו מתנה לחיים,אשה. חיכה עם בלון (כמיטב המסורת) וחיוך ענקי ,קצת מובך, שם בקצה הטרמינל ויצאתי. גם אני הייתי קצת מובכת, קצת הרבה, וניסיתי להסתיר את זה בהמון התרגשות.
הצינה הקרה בפתח הדלת ליציאה החוצה שקיבלה אותי בשקט, גרמה לי לצמרמורת,
הוא הזהיר שקר,
שלמרות שאוגוסט די קר אפילו לעונה ולילה, שכדי שאלבש ג'קט, אבל אני רציתי רק להרגיש,
ונכון שכל רמ"ח אבריי קפאו ולא רק מפחד כשהבנתי מה קור של אנגליה הוא לעומת קור של ישראל,
אבל היה שם משהו ברוח,
בריח, משהו שונה, נקי, צלול, משהו שהכרתי רק מלילה באי באוסטרליה,
מהר בהודו, משהו רגוע, שתמיד חיפשתי.
הייתה זאת נסיעת לילה ארוכה וקצת שתקנו, עייפות, מבוכה,
והחושך הזה בדרכים התגלה למחרת כמרחבים עצומים ומרהיבים של אור ירוק.
של טבע.
ומוזר היה לחשוב שזאת רק הפגישה השלישית שלנו, אבל אמיתי, ומאוד נכון.
פעם בתאילנד, פעם בישראל, ועכשיו באנגליה….
ויש שאמרו שאני משוגעת ויש שאמרו "יאללה לכי על זה" (יא משוגעת) 🙂 ,
אבל מי המשוגעת עכשיו? 🙂 .
אני ידעתי שכל הדרכים מובילות אותי אליך,
שעברתי סיבוב שלם על הכדור רק כדי להגיע אל הדרך חזרה ולפגוש בך,
כשסיפרת לי בטלפון שלא הצלחת ושכל מה שניסית כדי לקבל העברה לעבוד בארץ לא עבד,
שאלת בקול הכי שבור שיש,
"זאת אומרת שאת עוזבת אותי עכשיו?"
והדבר הראשון שעלה לי בראש היה "לא, מה פתאום!" אבל הלב שלי דפק, וחיכיתי, שתקתי, יכולתי לשמוע את הנשימות הכבדות שלך, מהפחד והעצב, להרגיש את הכאב הזה מהמחשבה שלא תראה אותי יותר לעולם, אותו כאב שעבר בי מהמחשבה שזה יכול לקרות כל כך בקלות אם רק אומר את המילה "יס" ,והאשה שבי לחשה לי
"שקט,אל תראי לו שאת כל כך בטוחה" ,
עוד הייתי תקועה מעט בדמות שלא שלי, כי ככה התרגלתי להתנהג, אבל היום
אני רוצה להתנצל,
על אותן שניות ארוכות
שנתתי לך להרגיש שזה נגמר,
רק לשם המשחק,
כי הייתי שלך מההתחלה,
מהמבט הראשון,
ומעולם לא עזבתי.
ובחדר המוטל הכפרי שלננו בו באותם שני לילות, ניפחתי לך מיליון בלונים של יומהולדת 🙂 עד שסחרחורת איימה לעלף אותי (ברצינות) ואתה צחקת כשסיפרתי לך על זה וגם קצת דאגת…
ואכלנו בפאב שנראה שנתקע בזמן כמו בערך רוב אנגליה,
רק שאז עוד לא ידעתי את זה.
טיילנו קצת בשדה, אולי הפעם הראשונה שלי ממש בשדה, הרי אני עכבר העיר, ובעיר יש רק חולמים,
על שדות.
ובעיר עזבתי משפחה, חברים, תרבות והרגלים, שפה, אוכל,
חום (תרתי משמע) ואהבה, אבל סמכתי עליך, ידעתי שלא תאכזב.
לקח לי רגע (וחצי) להבין שאם טוב לא מתווכחים, ועם הדבר האמיתי לא משחקים משחקים, ולאט לאט הקליפות נשרו והפכתי מה"ילדה הרעה" לאשה הטובה, שלך,
כי רק לך הייתה את התבונה לתת ללא תנאי, והסבלנות לחכות לי,
והכוח להוציא את הטוב שבי.
פשוט בעצם היותך
אתה.
ועל זה אני מודה לך,
תודה ענקית
בשבילי אתה מלך העולם
הנסיך האנגלי הפרטי שלי
השנה אתה רחוק ממני, משרת בארץ זרה , חמה ומנוכרת,שם הרחק באפגניסטן אתה נותן את הכל, והכל זה עבורנו, קשה כשאתה לא כאן, אבל לאהבה אין מרחק, פה בלב אנחנו יחד, לכן, מאושרת לחלוק איתך אביב שלישי ומקווה שנחגוג יחד גם את האביב ה-120 ,לא משנה אם שלי או שלך,
❤
צ'ירס פור יו, בייב
✽ ✾ ✿ ❀ ❁ ❃ ❋✼ ❄ ❅ ❆ ❇ ❈
[stextbox id="download"]תעזו, תסתכנו, תשברו מוסכמות, צאו מהמסגרת, לכו עם הלב שלכם, תרוויחו את עצמכם, תנשמו עמוק ותקפצו למים עמוקים, אולי קצת יותר קר שם אבל המראות מרהיבים, כמו החלומות שלנו. באהבה ענקית,
נטלי[/stextbox]
הסיפור המקורי פורסם בדף הפייסבוק של נטלי בקישור זה. ליב ישראל קיבלה את האישור לפרסמו.
^_^