מאת: מיטל אור / עוברים הלאה
טוב… על פניו החיים בארץ ממשיכים כהרגלם, כולל פרויקט בת המצווה של הבת שלנו (שעליו אני כותבת בבלוג אחר) ולאחר שהיא הבינה שמהרגע שנעבור לקנדה יהיה מסובך הרבה יותר לעשות טיול בת מצווה, היא החליטה בספונטניות שחודש פברואר הוא הטוב ביותר לחופשה.
יצאנו לטיול בת מצווה, רק שתינו, בת 11.5 ואני, אמא שלה. ולי יש תכונה מאד ישראלית והיא – חברמניות. בכל מקום שאני מגיעה אליו (או כמעט בכל מקום), אני יוצרת קשר, מדברת עם אנשים ומוצאת מכנה משותף. ככל שאני שמה לב יותר לתכונה הזו (והבת המקסימה שלי טורחת להזכיר לי את קיומה) כך אני חוששת שהקשרים הספונטניים יחס לי בקנדה. העניין החברתי יחד עם העובדה שאני עובדת מהבית ומתכננת להמשיך לעבוד מהבית, מעוררים בי אי נוחות מה יקרה אם אני לא אמצא חברים חדשים ובמיוחד לאור העובדה שהילדים שלי גדולים ויכול להיות שגם שם בן הזוג שלי יעבוד שעות רבות (ויחד עם כל אלה אני לא חושבת שהם צוות הווי ובידור עבורי). בקיצור – יש חשש חברתי שהולך וגדל בתוכי.
ובחזרה ללונדון ולקשרים חברתיים. אנשי לונדון חביבים באופן יחסי, מהניסיון שאני חוויתי הם לא ממש מתלהבים לעזור עם שאלות שונות ומשונות, חלקם תיקנו את האנגלית שלי כשהזמנתי משהו שלא נשמע להם, אין להם ממש מושג למה שמישהו יחליט להיות טבעוני ועם זאת, אם פונים אליהם הם נראים חביבים. והיו כמה הפתעות, שוחחתי עם אנשים בלונדון. הראשונה איתה ניהלתי שיחה הייתה מבוגרת כבת 80 שהתיישבה מאחורינו באוטובוס. היא סיפרה לי שהייתה בישראל 3 פעמים וכי כל הילדים שלה היו (פעם) מתנדבים בקיבוץ, אבל… שלישראל יש הרבה בעיות ובעיקר ראש ממשלה שמוריד אותה מטה (מילים של אישה שאני לא מכירה בלונדון). מפגש שני היה במחזמר שהיינו בו, ישבנו ליד משפחה ממנצ'סטר שבאה ללונדון לשבוע וזאת לאחר שהיא תכננה ביקור במצריים אך הוא בוטל כיוון שבוטלו הטיסות הישירות למצריים. התכנון שלהם היה להשקיע בחופשה של שבוע במצריים 6000 פאונד (כלומר כ – 36000 ש"ח). ההסבר שלה לטיול במצריים היה שהיא חיפשה מקום נחמד עם חוף שמגישים בו קוקטיילים… שאלתי אותה למה לא ישראל, הרי שפה היא יכולה לקבל את כל אלה בתוספת של טיסה ישירה. התשובה שלה הייתה כי מעולם לא עלה בדעתם להגיע לישראל. הם היו בדובאי, ירדן, תכננו להיות במצריים וישראל לא עלתה מעולם על הפרק וכי אין להם כל הכרות עם אפשרויות הבילוי שלה. טוב, זה שלה ועכשיו למפגש המקומי השלישי.
המפגש שלי עם אניטה, קרובת משפחה רחוקה ומשפחתה היה מפגש מעניין ומרגש. את אניטה אני זוכרת כילדה קטנה ועכשיו נפגשנו עם בנותיה ו 4 הנכדים. הילדים דוברים סוג של עברית כיוון שהם לומדים בבית ספר יהודי, הנכדה הגדולה עומדת להגיע למכביה ושאלתי אותם אם הם חושבים להגיע לארץ למגורים. התשובה הייתה מהירה וחד משמעית "ממש לא". מה פתאום שהם יבואו לישראל שמצבה מידרדר מרגע לרגע ושיש לה ראש ממשלה בעייתי (מילים שלהם לא שלי). כאשר סיפרתי להם שאנחנו עוברים לקנדה כולן אמרו באופן חד משמעי – "כל הכבוד" וכי על אף לימודי העברית של הילדים, הביקורים שלהם בארץ והקשר היהודי החזק, להיות בארץ זה לא הפתרון.
ועכשיו למפגש מרגש שמחבר אולי את כל הטקסט. ברגע שהתחלתי לתכנן את הטיול ללונדון (שהיה טיול יותר ספונטני מאשר טיול מתוכנן), יצרתי קשר עם תני, המנהל והבעלים של האתר. אמרתי לעצמי שאין סיבה שלא ניפגש ועבורי זה יהיה רגע מתוכנן של שיחת מבוגרים (כן, שבוע עם ילדה לבד זה לא מספיק לבידור שלי…). תני חשש מאד מהמפגש עם הבת שלי כיוון שאין לו ילדים ואמרתי לו שעליו להתייחס אליה כאחת משלנו.
נפגשנו, הלכנו לגלריה מוזרה מאד ומשם הוא לקח אותנו למסעדה הודית צמודה לאוקספורד סט', מסעדה קטנה שבחיים לא היינו מוצאות לבד ולאחר מכן הלכנו לבית תפילה בודהיסטי, גם חוויה שלא יכולתי לתכנן לבד. היה נפלא. תני והבת שלי תיקשרו מעולה (הוא קצת ילדותי, היא קצת בוגרת והם נפגשו מעולה באמצע) ושם הבנתי שיש בי ישראליות שתישמר כנראה לתמיד. היה לי ברור שזה הגיוני לכתוב לתני, שנבלה ביחד, שהוא יראה לי לונדון שהיא קצת אחרת ולא התביישתי ולא הרגשתי לא בנוח להציע לו מפגש. גם לאחר שנפגשנו בתחנת הרכבת קלטנו אחד את השניות (כי אנחנו שתיים) תוך שניות, כל אחד מהצדדים הגיע כמה דקות לפני הזמן (טוב, אנחנו גם לא ישראלים במובנים מסוימים) והמפגש היה נפלא ומעניין.
אז הספקנו לעשות המון בלונדון, בעיקר בילינו, ראינו תרבות, גלריות, טיילנו בפארקים, קצת עשינו שום דבר וקצת דיברתי עם אנשים זרים יותר או פחות והיה לנו כיף. היה גם כיף לחזור לארץ, למשפחה (בכל זאת השארנו את הבנים בבית), לעבודה (כן, אני אוהבת את העבודה שלי) ועכשיו אנו ממשיכים בפרויקט בת מצווה, כנס גדול שאני מתכננת (אם אתם בארץ לחצו כאן על הקישור כדי לגלות מעט יותר) וכמובן, מתכננים את המעבר לקנדה שהולך ומתקרב.
תודה שקראתם עד כה ותודה ענקית לתני על המפגש שלנו 🙂