עזיבת ישראל: לא באג, פיצ'ר

על האיוולת ועל עצלות אינטלקטואלית

תיאוריות פוליטיות על היסטוריה, לוקות לעיתים בהנחת מוצא שאכנה אותה להלן בשם: "הנחת הכסילו·ת". אחת הנציגות המפורסמות של הגישה היא פרופ' ברברה טוכמן בסדרת ספריה, כאשר בין הידועים נמצא את "מצעד האיוולת". זה איננו נושא הפוסט ומי שמעוניין בכך יוכל למצוא את הכותרים גם בעברית. הנושא הוא הגישה, אשר מציעה לפרש את מהלך ההיסטוריה באמצעות ייחוס של איוולת, או שרשרת של טעויות בקנה מידה קולוסאלי, למקבלי ההחלטות. לדעתי, גישה זו יכולה להצביע דווקא על עצלות אינטלקטואלית של החוקר, אם לא על האיוולת שלו-עצמו.

אני טוען כי כברירת מחדל, חוקר ראוי לשמו צריך להניח כי מקבל ההחלטות יודע את אשר לפניו.

כמובן תמיד יכולות להיות טעויות, ובראייה שבדיעבד ניתן כמובן גם לזהות אותן. אבל כנקודת מוצא מחקרית, צריך להניח כי מקבל ההחלטות מכיר את המציאות שבה הוא פועל. לגבי המטרות – התוצאות הרצויות, בקונטקסט ההיסטורי שבו פועל מקבל ההחלטות, הן פונקציה של השקפת העולם של מקבל ההחלטות, והיא איננה בהכרח זהה להשקפת עולמו של החוקר.

"הנחת הכסילו·ת" הופכת שימושית בימים אלה, כאשר כותבי טורים בעיתונים משתוממים למראה עיניהם. ניתן היה לצפות במידה רבה של וודאות, את העלייה ברצון להגר מישראל. ולא רק רצון: זינוק במספר האנשים הנוקטים צעדים מעשיים לקראת הגירה, ומהגרים בפועל. הפרשנות המוצעת: איוולתה של ממשלת ישראל מובילה לאסון.

מה פה לא ברור?

שואלים כותבי הטורים: האם אין ממשלת ישראל מבינה לאן הדברים הולכים? הממשלה פוגעת בציבורים רחבים, ומתבטאת כלפיהם במונחים פוגעניים. שירותים חיוניים יידרדרו לרמת עולם שלישי בלי אותם אנשים הנפגעים ממדיניות הממשלה ומהתבטאויותיה. הדברים מתרחשים בימים אלה ממש, אין המדובר באיום ריק מצד אנשי מחאה. רוב העוזבים אינם עוסקים – כפי שכתבה ויטה קיירס בבלוג בעיתון הארץ – בהשלכת בוץ על הנשארים ובקריאות "תחזיקו אותי". להיפך, רובם עוזבים בשקט. זה קצת כמו שירות לקוחות: סַפָּק טוב מבין כי תלונת לקוח היא רבת ערך, ומהווה לעיתים קצה קרחון של רבים אחרים שאינם טורחים להתלונן אלא פשוט לא באים יותר. כל זה כמובן בתנאי, שהספק דווקא מעוניין לשמור על לקוחותיו, וזה לא בהכרח היחס של מדינת ישראל לאזרחיה.

הגירה איננה צעד צעד קל

שלא תהיה טעות: הגירה, לרוב איננה צעד קל. אני חולק על דעתם של כותבים מוערכים ומכובדים באתר זה, אשר מתפלאים דווקא מדוע אין יותר אנשים שנוקטים צעדים מעשיים בכיוון. זוהי גלות לכל דבר, וגלות היא קשה. הקשיים ביישומה מורכבים מאוד. לאנשים רבים יש הורים זקנים שמבחינה פרקטית אינם יכולים לעזוב. לאחרים יש ילדים שלומדים במסגרות חינוכיות בעברית, ואשר עניין השפה יקר לליבם. יש רבים שעבורם פשוט, אין פרנסה מובטחת בקצה השני.

אבל מעל לכל – רוב בני האדם אינם "אזרחי העולם". לרובם יש זיקה נפשית, תרבותית – שלא לומר משפחתית וכלכלית, למקום שבו הם גרים. הזיקה הזו היא אותנטית, אי אפשר לנפנף אותה בזלזול. מולדת איננה רק שיעור בבי"ס יסודי או רשימה לכנסת. להיפך: ככל שנימי נפשו של אדם עשירים יותר, ככל שיש לו יותר קוגניציות והקשרים תרבותיים ואינטלקטואליים רבים יותר, כך ייתכן דווקא שעזיבת המקום בו נולד וגדל, תהיה לו קשה יותר מבחינה נפשית – גם אם מול זה, קל לו יותר להזדהות תרבותית עם סביבה אחרת, בזכות אותה הכרות עם תרבויות שונות.

תמיד יש חריגים – צריך לזכור שתיאור של תופעה, נזקק בהכרח להכללות. אני מניח שבהכללה, רוב הכותבים לאתר זה הם דווקא חריגים, כלומר ההקשרים התרבותיים שלהם דווקא עוזרים להם להרגיש בבית מחוץ לישראל. אולי בגלל זה הם כותבים כאן.

ובכל זאת, למרות כל הקשיים רבים מהגרים

אני חוזר לתמיהה של אותם כותבי טורים שאינם מבינים את מערכת השיקולים של ממשלת ישראל: ברור לכל מי שעיניו בראשו, מה המגמה של מה שמתחולל בזירה הפוליטית בישראל. כמו כן ברור מהן ההשלכות של הדברים, על כל מי שיכול למצוא פרנסה מכבדת וסביבה מקצועית תומכת, מחוץ לישראל. ברור כשמש כי אחוז ניכר של אותם אנשים – מי שיש לו ברירה – יעדיף שלא להישאר עד לרגע החורבן עצמו.

זה גם איננו סוד מדינה, כי ממדי עזיבת ההיי-טק (היי טק של ממש, לא כותבי אפליקציות לפרסומות או תכנה לניהול תקציב משק הבית) הם כאלה שעוד מעט ניתן יהיה לדבר על ההיי טק הישראלי בלשון עבר. כספם של משקיעים, לרוב הולך למקום שבו הסיכוי להפסיד אותו הוא קטן יותר. לטעון כי ממשלת ישראל איננה מבינה זאת? תרשו לי פה להיות סקפטי.

מהנדס ישראלי שיכול לפתח קריירה בתחומו ומקבל הצעה מפתה ממעסיק לא ישראלי – מה יעשה? אין אחידות בתשובה לשאלה כזו, הכל עניין של אחוזים. כשקשה יותר בישראל, אחוז גבוה יותר יעזוב. כשמפחיד יותר בישראל, יותר אנשים יעזבו. וכשמפחיד מאוד? הרבה יותר עוזבים.

אלה אינם דברים שאי אפשר לצפות אותם. מדברים על המחסור ברופאים בעולם המפותח, אבל גם אנשי צוות פארא-רפואי, החל מקלינאי תקשורת, פרמדיקים, אחיות, ועד לאופטומטריסטים וטכנאי רנטגן: נכון, ברוב המקרים תידרש התאמה מקצועית של התעודה הישראלית, אבל זה כבר לא משנה: המשבר מגיע לממדים כאלה שאנשים מוכנים לשלם את המחיר.

והנה העניין: התפלגות האינטלקט בקרב מקבלי ההחלטות בישראל איננה בלתי נורמלית. יש שם אותו אחוז של חכמים, טפשים, חכמים-מאוד וטפשים-מאוד, כמו בשאר האוכלוסיה. איך אני יודע? כי ככה מתגלה גם בסקר הכי קטן של אנשים ברחוב. ככה ראיתי גם בין הורים של ילדים במערכות חינוך שעבדתי בהן, במערכות אחרות שבהן הייתי מעורב. רוב האנשים הם רגילים – מוזר שצריך לומר זאת. אם דבר-מה ברור כשמש לכל מי שעיניו בראשו, הוא ברור כשמש גם לשר ממוצע בממשלת ישראל. הדמוניזציה של דמות פוליטית, רק משום שהיא פוליטית – זה דבר שעוזר למכור פרסומות בשעת שידור חדשות בטלוויזיה, אבל אין לזה קשר למציאות כלשהי.

אז מה מניע את ממשלת ישראל? איפה הטעות?

בראייתה של ההנהגה הישראלית, עזיבת האינטליגנציה איננה "מחיר" אלא הצלחה

שוב: אני לא מזלזל במשקלה של האיוולת כגורם מסייע. אבל אני טוען כי עזיבת האינטליגנציה הישראלית היא לכל הפחות תופעת לוואי ברוכה מבחינת ניהול המדיניות בישראל בשבעת החודשים האחרונים.

היזכרו בהשקפת עולמם של מי שנבחרו לכהן כשרים. היזכרו בהתבטאויות שלהם. הביטו בסדר העדיפויות התקציבי: כל אלה, וסימנים מעידים אחרים, אינם משקפים ערכים מודרניים.

אני מציע לא לזלזל באותנטיות של התבטאויות ההנהגה החרדית, החרד"לית והמתנחלית: אם הם היו תומכים של חברה אנושית מודרנית, המביטה בחיוב על ערכים כגון שיוויון בין גבר לאישה, שיוויון בין יהודי לבין ערבי, שיוויון בין שליט לבין נשלט, חופש הדת והמצפון וקדושת חיי אדם – אולי אז הם היו מוטרדים מעזיבת התשתית האנושית המקיימת ומקדמת את יישום הערכים הללו, בפועל-ממש.

אבל הם לא מוטרדים, כי בעיניהם אלה אינם ערכים שעומדים בראש סדר העדיפויות. חברה אנושית מפגרת ברמה אפגניסטאנית איננה "סוף העולם" בעיניהם. המנהיגים ומשפחותיהם, תמיד יקבלו טיפול רפואי ממשרתים נרצעים שיקבלו פיצוי הולם. עזיבה המונית של רופאים ישראליים איננה באמת מטרידה איש ממקבלי ההחלטות. זה צריך להטריד את מי שהצביע עבורם, אבל לשם כך קיים מנגנון התעמולה, שממשיך לשטוף את המוח ולהאשים את הרופאים בהעדר סולידריות (האירוניה מתאבדת).

יותר מזה: עזיבת האינטליגנציה טומנת בחובה יתרון נוסף עבור ממשלת ישראל: הנשארים יהיו קלים הרבה יותר למניפולציה. לא כי הנשארים טיפשים חלילה, אלא כי החיים יהיו הרבה יותר קשים – יהיו  פחות הכנסות לאוצר המדינה ולא ניתן יהיה להמשיך לממן את אותה רמת שירותים. רמות הפשע וחוסר הביטחון הלאומי – פונקציות נוספות של מצוקה פיסית ומתיחות אתנית – יצדיקו מישטור אלים יותר ורחב היקף יותר של אורחות החיים.

כשהחיים קשים, דבר אחד נעשה יותר קל: מלאכת השלטון, ועל זה כתבתי כשציטטתי את הקרדינל רישליה (תרגום חופשי שלי מאנגלית): "כל המדינאים מסכימים, כי כאשר העם שרוי ברווחה יתר על המידה, בלתי אפשרי לשמור עליהם בגבולות חובותיהם."

בערות היא כוח פוליטי, מצוקה היא נכס שלטוני, עזיבת האינטליגנציה הישראלית איננה באג – היא פיצ'ר, ומבחינת ההנהגה הישראלית היא סיפור הצלחה.