מהגרים מסוג אחר

בספטמבר האחרון יצא דו"ח מטעם ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) בשיתוף עם ארגון "Walk Free" וארגון ההגירה הבינלאומי, בנושא "עבדות מודרנית".

מה זה בכלל?

"עבדות מודרנית" בהקשר הזה, איננו תיאור של בעיות בהתייחס להייטקיסטים, מטעם עצמם או מטעם מי שדואג להם במרכאות, או שלא במרכאות. כותב שורות אלה התלונן לא אחת, על הדרישות שהופנו כלפיו – לעיתים מפורשות, בדרך כלל סמויות, במסגרות השונות בהן היה מועסק. מאמר זה, יעסוק הפעם בניצול מליגה אחרת. ליגת העלובים באמת, עלובי החיים והקיום.

"עבדות" לפי ארגון העבודה היא מצב שבו אין לעובד אפשרות לעזוב את מקום העבודה שלו, ולא בגלל תנאי מחיה אלטרנטיביים ("מחיר הצל" של החלטה אחרת) – דבר שעליו ניתן אולי לטעון שגם הוא במידה מסויימת מהווה כפייה, אלא "עבודה המתקבלת מאדם תחת איום או עונש, כאשר האדם לא הציע את עצמו מרצון". במילים אחרות ההגדרה איננה מתייחסת לתנאי חייו הקונקרטיים של אותו אדם אלא היא משפטית בעיקרה, ולכן היא דווקא מצמצמת ולא מרחיבה.

הדו"ח עוסק גם בנישואין בכפייה, מתוך הבנה שחלק משמעותי של הכפייה בחיי אותם נישואין, הוא למעשה ביצוע עבודה ללא תשלום וללא הסכמה. קשה לאמת את מספר הנשואים באופן כפוי, ואפשר להניח בקלות כי מספרם בשטח גדול בהרבה מהמספר הננקב בדו"ח. זאת, מכיוון שרוב הנישואין האלה הם נישואי קטינים, כאשר הערך של הסכמת קטין (קטינה, ברור) איננו רב. ילדה איננה באמת יכולה לבחור ולהחליט בנושא זה, באופן חופשי. ניתן לשער – והדו"ח מאמת זאת, כי התופעה נפוצה במיוחד בארצות ערב.

עד כאן הטריוויה, מכאן לשאלות המעניינות: איפה זה קורה? במדינות עניות האחוזים יותר גבוהים. זה לא מפתיע – ניתן לשער כי בסביבה ענייה, שיעור חסרי הברירה הניתנים לניצול בקלות רבה יותר, גבוה יותר מאשר בסביבות אחרות.

אבל במספרים מוחלטים, רוב העובדים בכפייה נמצאים דווקא במדינות היותר מבוססות – בעלות הכנסה גבוהה או בינונית-גבוהה. זה כבר על גבול הפיקנטי: אנחנו מדברים כאן על עבדות המתקיימת במדינות שלתושביהן, לכאורה יש ברירות אחרות, לאוו-דווקא העסקה של עובדי כפייה.

מה שנוגע ישירות לענייננו הוא נושא ההגירה. מתברר – היינו צריכים לחשוב על זה קודם – שמהגרים הם קנדידטים ראשונים לניצול, מעצם היותם על אדמה זרה, פחות מקושרים, פחות מיוצגים ובעלי זכויות פחותות – מבחינה פורמלית כמו גם מבחינה מעשית.

אל דאגה – לא מדובר על מהגרים כמו אלה שקוראים או כותבים כאן. בנו זה לא נוגע, תודה לאל!

המהגרים העובדים בכפייה, חלקם לא חוקיים או על גבול החוקיות. רובם ככולם מקבלים משכורת זעומה, בחלקם הגדול אינם רואים תלוש שכר חוקי ואינם זוכים לתנאים סוציאליים. חלק משמעותי שלהם עוסק במין בכפייה ולא, אין מין בהסכמה כאשר מדובר בבני אדם אלה. יש אלימות, סמים ולעיתים קרובות מוות אחרי מספר לא גדול של שנים.

הפיצול בין שני סוגי אוכלוסיות המהגרים, נראה מוזר ובלתי הגיוני רק במבט שטחי. לאחר בדיקה מתברר כי הדבר הוא תוצר לוואי של הגלובליזציה בכוח אדם. הסחר בכוח עבודה, במידה שהוא חוקי ומכוון גבוה – אל עובדים בעלי מומחיות מיוחדת, הוא גם חוקי. הוא מצטלם יפה ונראה טוב. במדינות כמו קנדה, בה שיעור הריבוי הטבעי הוא אפסי, הגירה היא המרכיב היחיד למעשה של גידול באוכלוסייה.

אבל קיים גם סחר בכוח אדם שמכוון לסיפוק צרכים מיידיים ובסיסיים יותר, טכנולוגיים פחות – משירותי סיעוד וניקיון, דרך שירותי מין ועד סחר באיברים. זו איננה תופעה שמייחדת ארצות עולם שלישי. קרובת משפחה שלי נזכרה שפעם, לפני יותר מחמישים שנה, "הלכתי לאיבוד" באמסטרדם. היום בשכונות מסוימות – כך אמרה לי – אולי היו מוצאים אותך, אבל בלי קרניות בעיניים. ייאמר מיד כי סחר באיברים הוא כמובן, תופעה רחבה ונפרדת מתופעת ההגירה. אבל עצם קיומה בשכונות מהגרים הוא דבר המעיד על פגיעותה של אוכלוסייה זו.

קיומה של תופעה זו מסתבר גם משילוט ספציפי בעניין זה – שילוט בנמלי תעופה גדולים בעולם המערבי. לאחר בירור, אותם שלטים הם חלק ממסע כולל המיועד להעלאת המודעוּת כלפי התופעה. לא מדובר בקוריוז.

הפיצול שהזכרתי לעיל, בין שני סוגי אוכלוסיות המהגרים, הוא בבואה של הפיצול החברתי והמעמדי המתקיים בעולם המפותח בין מעמדות שונים. לאנשים בחלק מסוים של העיר אין באמת מושג מה זה אומר, לחיות בחלק האחר. לעיתים מפרידים ביניהם פחות מקילומטר, ולעיתים – כמו שסיפרתי על הודו בפוסט אחר – אפילו קיים ביניהם קשר עין.

אבל הניתוק מוחלט.