מאת: מיטל אור / עוברים הלאה
איש אחד שאינני זוכרת את שמו, אמר לי פעם שאנשים מוצאים את האמונה שלהם במקרי קיצון. ישנם אנשים אשר אינם שואלים את השאלות ולוקחים את האמונה כמובן מאיליו כדי לא לשאול שאלות ויש אנשים אשר שואלים כל הזמן ולאחר שהם מפסיקים לקבל תשובות הם מוצאים לעצמם את התשובה היחידה האפשרית והיא כוח עליון.
יכול להיות שהוא צדק ויכול להיות שלא, אני לא יודעת איפה אני מצאתי את האמונה שלי (או מה היא אומרת בכלל) אבל מה שאני יודעת בוודאות הוא שהפסקתי למצוא תשובות כבר מזמן.
זה לא קשור לאמונה, אפילו לא לרגע אחד קטן, זה קשור לדבר הזה שנקרא "חיים", מקום וזמן. אני תושבת מדינת ישראל ומסתכלת כבר לא מעט שנים עליה. יש לי הרגשה שהיא לא מסתכלת עליי בחזרה וכשהבנתי את זה, הבנתי שכבר אין לי תשובות יותר. וכשאין תשובות, זה הזמן להמציא שאלות מסוג אחר.
שאלתי את המדינה: "למה לא אוכל להבטיח יונה עם עלה של זית"
והיא ענתה לי שקיים איום אירני
שאלתי את המדינה: "למה לא יכולתי להתחתן עם מישהו שיש ספק ביהדותו"
והיא ענתה לי שאלו מוסדותיה
שאלתי את המדינה האם גם אני אוכל לסייע לילדי, לשלם על לימודים, על שכר דירה ואולי אפילו על רכישה
והיא ענתה לי שתעניק לילדי בתנאים כמעט הגיוניים הנחה במע"מ אם הם יעשו צבא, יעמדו בתנאים ויקנו אותה מקבלן.
שאלתי את המדינה: "מה עם הדמוגרפיה"
והיא לא ענתה. היא אפילו לא הסתכלה עליי. היא לא הסתכלה עליי כי הייתי בנתונים הלא מתאימים להתייחסות.
אז הסתכלתי על הילדים ושאלתי את עצמי מה באמת אני יכולה לתת להם. מה יהפוך את חייהם לטובים יותר, קלים יותר, נינוחים או אולי אפילו משעממים. איפה הם יוכלו להשתמש ביצירתיות שלהם, בחוצפה הקטנה, בחשיבה המופלאה.
ומצאתי את התשובה – קנדה. הנה אנחנו מתחילים את התהליך. מבטיחה לעצמי לעדכן.
זהו הפוסט הראשון של מיטל שפורסם במקור בבלוג "עוברים הלאה". ליב ישראל קיבלה רשות לפרסם את המאמרים באתר.
