Sign In

Remember Me

לחשוב על העתיד

לחשוב על העתיד

לרוב אני לא כותבת על הילדים שלי. אני לא חושבת שיש לי את הזכות לדבר בשמם ולמרות זאת חשוב היה לי להביא נקודה שעלתה בבית והבהירה לי את ההבדלים הענקיים בין מגורים בישראל לבין מגורים בקנדה. אז אני מקווה שבבוא היום הבת שלי תסלח לי על כך שכתבתי פוסט שהתחיל משיחה של שתינו.

"אמא, אני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד באוניברסיטה" אמרה הבת 13.5

"אז מזל שיש לך זמן להחליט" עניתי.

"כן, אבל לא כל כך הרבה, כדאי שאני אחליט תוך שנה" היא ענתה ובצדק.

אם היינו בישראל, אולי הייתה עולה המחשבה מה היא תעשה בצבא או אם כדאי או לא כדאי לעשות שירות לאומי, אבל כאן? אפשר לדבר על העתיד.

כאן, בכיתה 9 הילדים עוברים לתיכון ובכיתה 10 הם כבר צריכים לבחור במקצועות אשר יהיו רלוונטיים להמשך הדרך שלהם, באוניברסיטה. מעבר לכך, כיוון שישנם מקצועות בעלי דרישה גבוהה ללימודים ולכן ישנה רשימת המתנה, יש אפשרות להירשם כבר בתיכון על סמך הציונים ואם הם נשארים גבוהים, אפשר לחסוך את זמן ההמתנה.

משמעות הדבר ששנה הבאה היא קריטית ואמנם נשארו עוד שלושה חודשים לשנה הזו, אבל זה מרגיש שעוד רגע היא נגמרת וממש עוד רגע הבת שלי תצטרך להחליט מה מעניין אותה.

פה אעשה הפסקה קטנה ואגיד שלדעתי זה לא כזה קריטי ואפשר לטייל קצת בעולם, להחליף מקצוע בעתיד ולהתנסות, אבל בו זמנית יש משהו נחמד בזה שהיא נכנסת לפוקוס (אין כמו פוקוס בגיל ההתבגרות).

ונחזור לעניין השיחה.

הבת שלי רק בת 13.5 ואנחנו כבר בשיחות על אוניברסיטה ותכנון העתיד. כמעט כתבתי "אנחנו מתכננות את העתיד" אבל לי יש חלק קטן בזה כמובן והיא תהיה חופשיה בעוד לא הרבה שנים לעשות כל שתרצה. אם היינו בישראל, שיחה שכזו לא הייתה עולה בכלל כי מי מסתכל מה יקרה בעוד ארבע שנים, אבל פה זה הגיוני מאד לדבר על העתיד לבוא.

השיחה הזו הזכירה לי שהייתי בסיור הראשוני בסנט ג'ון, נכנסתי בערב לחנות ופטפטתי עם המוכרת על החיים פה. היא הייתה ממש נחמדה ופתוחה ובסוף אמרה לי "תבואי להגיד שלום כשתעברי" ואני עניתי לה שזה ייקח עוד כשנתיים והתשובה שלה הייתה "אני אהיה פה".

חוסר היציבות של חיי לימדה אותי לא להגיד איפה אני אהיה בעוד שנתיים, אבל אז הגעתי לקנדה והדברים השתנו. גם אם ההורים שלי לא יאהבו את הרעיון, אני שמחה שהילדים שלי לא יהיו חייבים ללכת לצבא ואני שמחה שהבת שלי כבר עכשיו חושבת על העתיד שלה. לא שהיה מפריע לי אם היא הייתה אומרת לי שהיא צריכה לחוות הרפתקה, שהיא צריכה עוד זמן, אבל העובדה שמשהו גורם לה לחשוב מה היא רוצה ליצור לעצמה, משמחת אותי.

מאז שעברנו בכל פעם מצטרפת עוד נקודה לשוני, להשפעה של מה שקורה מסביב על החיים שלי ועכשיו אני שמה לב שגם ההורות הופכת להיות אחרת. אגב, אני אוהבת את ההורות שלנו, תמיד מזכירה לילדים שלי שאני "טובה דיה" (מתוך ויניקוט) ולכן הייתי שלמה עם המעבר ואני עוד יותר שלמה עם החיים שלי כאמא פה.

אגב, ייתכן שמעניין אתכם מה התשובה לשאלה שלה, מה היא רוצה ללמוד, אבל עוד אין תשובה וטוב שיש לנו עוד לפחות שנה לדון בעניין 🙂 (ות'כלס, אחר כך את כל החיים כי אפשר ללמוד בכל גיל, לשנות מקצוע ועיסוק, אבל אני לא רוצה לבלבל אותה יותר מדי).

מאת

4
הגב

4 Comment threads
0 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
4 Comment authors
  Subscribe  
החדש ביותר הישן ביותר לפי מספר הצבעות
הודע אל

למען עתידם של הילדים מוטב לעזוב את ישראל

מעיין הראל

אני חושב שיש משהו מאוד נכון ומבגר בשירות הצבאי, אך מצד שני נושא הלימודים, מקצוע ואקדמיה מנוהל הכי לא נכון בעולם. אין באמת מחשבה במה רוצים לעסוק, האפשרויות לא מוצגות (ובטח לא לתלמידי תיכון), אין חשיבות למסלול הנבחר ומעבר בין מסלולים (אפילו באותו מקצוע) כמעט בלתי אפשריים. בנוסף, תואר ראשון נתפס כברירת מחדל מעוררת בחילה, בשביל להיות אחמ"ש בחנות בגדים צריך תואר ראשון (כלשהו), דבר שמאוד מייתר את המשמעות של התואר, לטעמי. בכל אופן יש המון תכניות על מערכת החינוך במדינות שונות בעולם ואני מאוד מאמין שאפשרויות העתיד צריכות להחשף בשלב מוקדם הרבה יותר, כמו שאת מתארת. בהחלט נושא חשוב… קרא עוד

ואו, מאמר מדהים. מסכימה לגמריי. כל האי יציבות הזאת שאי אפשר לדעת מה יקרה מצב בארץ זה כבר נראה לנו נורמאלי. בחו"ל פגשתי בנות בגילי (21) שכבר סיימו תואר ראשון ואני אפילו לא התחלתי את התואר שלי וזה מרגיש לי ממש ממש מוזר! ואפילו קנאה, אצלם הכל יותר פשוט ובישראל מכריחים אותך להתגייס ואז צריך לעבוד כדי השכר לימוד בשמיים…

אוו, זה מאמר מבריק ומעורר מחשבה. בישראל אתה חי "ממלחמה למלחמה" (לפעמים קוראים לזה מבצע), או "ממשכרות למשכורת" וכשאתה עסוק לשרוד אין לך זמן לתכנן…

הכל אופן, אני חושב שאת אמא נפלאה 🙂