Sign In

Remember Me

בית חולים זה כיף

בית חולים זה כיף

ממש לאחרונה עברתי ניתוח באחת העיניים. עברתי שנתיים של גיהנום רק בשביל להגיע לניתוח הקטן הזה, שנראה כי מוכיח את עצמו. אבל הניתוח פה הוא לא העיקר. אני יודעת שסיפרתי כאן בעבר על מערכת הבריאות הברלינאית, אבל אני גם יודעת שתסלחו לי אם אספר שוב על נפלאותיה, כי הפעם זה האשפוז בבית החולים.

המחלקה: עיניים כירורגית, אחת משתיים (שאני יודעת עליהן, לפחות).

מספר חדרים במחלקה: 15.

מספר מיטות בחדר: 2, אין יותר או פחות, כולם שווים.

במתחם המעליות (5 מעליות): 4 מיטות מוכנות בנוסף לאלו שבפנים, מכוסות למשעי כדי שלא ייכנס משהו בפנים.

אחיות: 5 אחיות למחלקה בכל משמרת.

רופאים: באים והולכים, אבל תמיד יש רופא שנמצא במחלקה בשביל לדבר עם החולים. הרופא התורן חייב לדבר שוטף גרמנית, אנגלית ורוסית, לפחות (משיחה שהייתה לי איתו).

באתי סך הכל לאשפוז של יומיים וחצי. היום הראשון מוקדש להרשמה (כולל סגירת תפריט אוכל לכל האשפוז), בדיקות והתאקלמות, וגם מתן תרופות מקדימות לניתוח, אם צריך. היום השני הוא יום הניתוח, ואחריו מנוחה מוחלטת לחולה. ביום השלישי משתחררים אחרי שיחה עם הרופא. אם לא בא לכם לחכות למכתב שחרור, ישלחו לכם בדואר.

אני מתנהלת בגרמנית די טוב, כך שבשיחות רגילות לא הייתה לי בעיה, אבל על התיק שלי הודגש שאני מדברת אנגלית, ולכן אוטומטית הצוות מונחה לפנות באנגלית. זה נהדר במקרה של הוראות רפואיות, שהגרמנית שלי לא פורחת בתחום, אבל קצת הורס את רעיון תרגול הגרמנית.

בניתוח, אגב, הכל דפק כמו שעון שוויצרי, ויצאתי מהתאוששות אחרי שעה, מסטולה לחלוטין מההרדמה.

האחיות נכנסות מדי פעם לחדרים, גם אם הן להן משהו לתת לכם, ושואלות מה נשמע, אם הכל בסדר, ואולי אפשר להכין לכם תה או קפה. הכל בחיוך וברוגע. הן גם עונות על שאלות שבטח שאלו אותן מיליון פעמים, ועדיין באורך רוח וקסם.

אין ביקורי רופאים. צריכים רופא- גשו לקבלה או תלחצו על הלחצן לקרוא לאחות, שתקרא לרופא. אין דיונים סוערים ליד המיטה שלכם, וגם אין וילונות שמפרידים בין המיטות.

והכי חשוב- שקט. יש מבקרים לחולים, אבל הם יושבים לכמה רגעים בפנים, בשקט מופתי (גם הילדים), ואז יוצאים לחדר המתנה, או לחצר בית החולים, שם אפשר לדבר יותר בחופשיות (ועדיין זה יהיה סופר-שקט לאוזן הישראלית).

זה לא במנטליות הגרמנית לבוא ולהתמקם בבית החולים. לפני הניתוח אחותי שאלה אותי אם בעלי יחכה מחוץ לחדר הניתוח. לא הבנתי למה, ואז היא אומרת שזה מאוד הגיוני שקרוב משפחה יהיה בחוץ כדי שאם משהו יסתבך אפשר יהיה לדבר איתו. התגרמנתי בשנים האחרונות, אז לא הצלחתי להבין עד הסוף למה זה נחוץ, ואמרתי שבעלי צריך להיות בעבודה, ויש להם את הטלפון שלו אם צריך.

בעלי הגיע ביומיים האלו אחרי העבודה שלו, כי זה ממש מטופש בעינינו לשבת ליד מיטה של מישהו שבא לבית חולים כדי להרגיש יותר טוב, ובמקום זה נכנס לעמדה של מארח ו/או נטל. בטח ובטח כשמדובר באשפוז של יומיים-שלושה.

יש לי חברה ישראברלינאית, שלא הבינה למה אני לא מוכנה להתקשר אליה מיד כשאתעורר כדי להגיד שהכל בסדר. אמרתי לה: אחותי, אני אוהבת אותך, אבל אני רוצה לנוח ולא לדבר. לא יודעת אם בכלל אוכל לדבר, אבל ממש לא בא לי לבזבז אנרגיה. אם יקרה משהו- מבטיחה שתיודעי". ובכל זאת, לכי תרגיעי פולניה…

 

האשפוזים בישראל פתאום נראים אחרים לגמרי.

 

 

ברלינאית ברמ"ח איברים ומגשימת חלומות

1
הגב

1 Comment threads
0 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
1 Comment authors
  Subscribe  
החדש ביותר הישן ביותר לפי מספר הצבעות
הודע אל

קודם כל בריאות 🙂 מאחל שזה יהיה הניתוח האחרון על אף שבית חולים זה כיף…
כשהייתי חייל הצבע הופיעה לי נקודת חן על הלבן של העין הימנית! הלכתי לרופא צבאי ששלח אותי לרופא מומחה שהחליטו לנתח להסיר אותה מחשש שהיא עשויה לגדול ולהגיע לאישון. מאוד חששתי, אבל הניתוח בבית החולים (בישראל) היה מוצלח, את נקודת החן הסירו ומאז אי אפשר לדעת שהיתה שם נקודה. רק בזכות הפוסט שלך נזכרתי… רק שאצלי הניתוח היה בערנות מלאה, הכניסו לי קליפס לעין כדי שלא אצליח לסגור אותה וכך ראיתי איך הסכין המנתחים מתקרבת וחותכת לי את העין D: