בחורה עצמאית, אולי אפילו יותר מידי

אין מחיר לחופש, ובמדינה כמו צרפת, אנשים מתו בשביל החופש שלהם. החופש פה מוטמע עמוק עמוק בתרבות הצרפתית, ואתם כבר רואים לפי השביתה הגדולה, שאם אפילו מנסים אפילו מעט לפגוע בחופש או בזכויות של הצרפתים, כולם על הרגליים.

תמיד הייתי בחורה עצמאית. לא היו לי הרבה חברים והעדפתי להסתגר בחדר שלי ולבלוע ספרים ואנציקלופדיות או להעביר את הזמן שלי בכתיבת סיפורים, ציור או למידת שפות. תמיד הייתי מעין חננה, העדפתי לטייל בארץ הדמויות בראש שלי, מאשר במציאות. העדפתי ללמוד מאשר לצאת לבר. המשפחה תמיד קיבלה את זה, הניחה לי את השקט. בנוסף, בתור בת לאימא דאגנית מטבעה, זה התאים לה בול. הבת שלה כל הזמן בבית, אין בעיות.

אבל בעיר כמו פריז, לעיתים מגלים עלינו דברים וצדדים שהיו נסתרים בנו. כמו למשל, שהחשש שאני א-מינית התגלה כנכון. לפני שנה בדיוק סיפרתי לכם בהתלהבות על חוויות הכריסמס עם בן זוגי הצרפתי. מגיל קטן דמיינתי את עצמי בזוגיות עם צרפתי ומתחתנת עם צרפתי, בלי להבין בכלל שמה שהתת-מודע שלי התכוון בעצם זה לאהבה אפלטונית. אפילו בסיפורים של ההרפתקאות שלי, שהדמות הראשית היא אני, יש לה חבר נפש בשם פייר שבעתיד הם נעשים זוג ומתחתנים. אבל האמת בסיפור הזה, שזה אותו סיפור שאני כותבת מגיל קטן, ליטרלי מגיל קטן, מסתבר שהקשר ביני ולבין פייר הוא קשר 100% אפלטוני. במיוחד שבתחילת הסיפור אני בת 10, אז אתם לא בדיוק מצפים לרומן סוחף רגשות אלא יותר לצרות ושטויות של ילדים קטנים (הוא אכל לי את כל השוקולדים! נלך לצוד ערפדים! נכין שיקויים משמפואים וסבונים ונמכור אותם כשיקוי אהבה)

אבל סיפור האהבה ביני ולחבר הראשון שלי, הסתבך. תמיד היו לי מחזרים, לפחות 2 בשנה, ותמיד הייתי נקשרת לאחד מהם (או לשניהם) ממש טוב והיינו הופכים לידידים טובים. אז, כשהם רצו לעבור צעד אחד קדימה (להפוך לבני זוג), נלחצתי. אבל בעצם גם הרגשתי שאין לי חשק. פשוט אין לי חשק להיות בזוגיות. שאני לא נמשכת אליהם, שבשבילי הם רק ידידי נפש. וככה איבדתי יותר מ-3/4 מהידידים שלי. אבל בצרפת זה באמת היה חבר ראשון, אולי הסכמתי להצעת חברות שלו כי בעצם לא רציתי להישאר לבד במדינה זרה, ורציתי תמיכה?

הוא בהחלט עזר לי הרבה, והמשפחה שלו הייתה חמה ומחבקת. עזרו לי מאוד, אני מודה. אבל לאט לאט הבחור שינה את פרצופו, ומהבחור הנחמד הוא נהפך לבלתי נסבל, לשתלטן וכמובן שלא הפסיק לצחוק עליי. למה? כי אני בתולה (והוא בעצמו גם בתול!). למה? כי אמרתי לו מיליון פעם שאין לי שום כוונה לשכב איתו ושיקבל את זה. זה עיצבן אותו. התחיל לרדת עליי שאין לי רגשות, שאני רובוט שלא אוהב לענג את עצמו, שאני חייזר. שאני חולת נפש. שאני צריכה לראות פסיכולוג. פגע בי מאוד. בסופו של דבר הוא בכלל לא הבין אותי. ואני לא הבנתי למה אני צריכה לסבול כל כך הרבה השפלות רק בגלל שאני לא רוצה לשכב איתו! התירוץ שלי היה שאני שומרת לחתונה. אבל האם אני באמת שומרת את עצמי לאחד, או שפשוט גם את זה לא מתחשק לי?

נפרדתי ממנו וזה היה קשה. הוא התנהג לא יפה, העליב, איים, בהתחלה החלטנו שנישאר ידידים, אבל בגלל ההתנהגות שלו שהמשיכה, פשוט חסמתי אותו בכל מקום. נפשית הרגשתי ברצפה. בגלל זה לא הייתי פה מלא זמן. לא רק שנכנסתי לדיכאון ולחוסר הערכה עצמית עם ביטחון ברצפה, בנוסף הייתי בתקופת עומס בלימודים שלא בדיוק תרמה למצבי הנפשי. ואני עדיין בעומס לא נורמאלי. רציתי להתנתק מכולם. פשוט להיות רק אני עם עצמי, כמו פעם, שהייתי מבלה 3 ימים שלמים בחדר בחופש בלי לשים לב לזמן שעובר, עסוקה בתוך העולם שלי, רק שהפעם, במקום לצייר לצערי, למדתי. אבל חשבתי על משמעות החיים, על עצמי, ועל מה שהולך פה.

התחלתי לקרוא על א-מיניות באינטרנט והופ, מסתבר שזה 100% התיאור שלי. עד כמה נדפקתי? הרי אין לי כמעט חברים, המשפחה נמצאת מעבר לים, ואני לא רוצה למצוא את עצמי בגיל 80 עם 50 חתולים ובלי נכדים לפנק ולתת להם מתנות. זה כל כך מעציב אותי. כדי להיות קרובה למשפחה אני צריכה להיות בארץ, אבל לא טוב לי שם. כדי להיות במקום שטוב לי (בצרפת, או אולי מדינה אחרת במהשך) אני צריכה לוותר על המשפחה שלי ולהיות זאב בודד. האם נידונתי להיות לבד?!

הרי אני בן אדם של משפחה, של חום. איך אני אהיה מסוגלת להתמודד כשחס וחלילה המשפחה שלי לא תהיה שם יותר ? במיוחד שאני טראומטית אחרי בן זוג שעשה לי שהתעלל בי נפשית ורגשית, שהעליב אותי, שניסה לשלוט בי בחיים. אני מרגישה במבוי סתום. הרי איך אני אקים משפחה כשאני לא נמשכת לאף אחד? לאמץ ילדים זה כבר פיתרון, אבל בכנות, איזה גבר ירצה זוגיות אפלטונית?

בנתיים אני בזוגיות עם צרפתי אחר, אבל לא ברור לנו אם זאת זוגיות או ידידות עמוקה. הוא גם מתחיל לשאול את עצמו. הכרתי אותו בקיץ, והוא זה שתמך בי והיה לצידי כשהיה לי בעיות עם האקס. הוא עזר לי להיפרד ממנו, הוא ראה את הסבל בעיניים שלי, את הייאוש. הוא הצחיק אותי, היינו מדברים בשיחות טלפון ללילה ואנחנו עדיין מדברים. רק אתמול דיברנו כמעט שעתיים בטלפון בערב. אני מרגישה כל כך קרובה אליו, שאני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו. אבל אני לא נמשכת אליו מינית. מעולם לא באמת נמשכתי מינית. אבל אני מרגישה מאוהבת בו מעל כל הראש, חושבת עליו כל היום, עם פרפרים בבטן.

בנוגע אליו, הוא אמר לי לאחרונה שלא ברור לו אם הוא נמשך אליי או רואה את כחברת נפש, אבל שהוא בכנות לא יודע אם לא איתי, איפה הוא ימצא בחורה כמוני, ושכל הבחורות סתומות ורדודות. שאני הבחורה היחידה שעונה לכל הקריטוריונים שחיפש. בנוסף הוא אמר שהוא די נרתע מבנות כי רוב הבנות משחקות ברגשות של הבנים, משתמשות וזורקות או מתנהגות כמו ***.

הוא הבן אדם היחידי שאני מתחברת אליו, למרות שברור שהוא לא מחפש אהבה אפלטונית. והוא גם בחור מכבד, ג'נטלמן, צוחק מהבדיחות שלי, זורם עם השטויות שלי, תמיד שם שאני צריכה אותו. לא משחק משחקי כבוד, לא מסנן, אומר את האמת בפרצוף. הוא בגילי, מאוד כנה, בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה. למרות שמעולם לא היה לי חבר נפש קרוב כל כך. אני באמת יכולה לספר לו הכל, הכל. ואני יודעת שהוא לא ישפוט אותי, שהוא יהיה תמיד לצידי.

למרות שאנחנו באים מעולמות שונים, החיבור והכימיה בינינו מדהימה. הוא בא ממשפחה קתולית, הוא מסורתי (אוהב ללכת לכנסייה ביום ראשון) אבל לא קיצוני. אני אגונסטיקנית חילונית מאוד, במקור יהודייה. לא אכפת לו. האמת הקתולים הם מקבלים, וכשהכרתי את הקהילה הקתולית מקורב הבנתי שכל מה שאומרים עליהם זה סטיגמות. אבל המטרה של הכתבה הזאת היא לא לספר על הקתולים, אולי אעשה כתבה בנפרד על הנושא, אלא על איך אני מתמודדת עם להיות א-מינית בעיר הכי רומנטית בעולם. הבעיה היא שאם נרצה להתחתן בעתיד, אני אצטרך להתנצר. הוא אמר לי שהוא רוצה חתונה בכנסייה, עם כומר, להטביל את הילדים. אבל בתור קתולי, הוא פתוח, מקבל.

ואני … טוב לי להיות חסרת דת. למרות שבעברי אני מודה שחשבתי הרבה על להתנצר. אני גם לא בטוחה שאני באמת רוצה את זה … גם ככה יש לי משבר נפשי, רק עוד להוסיף לזה את משבר הדת והזהות ויהיה משבר מושלם. בנוסף הוא גם "בן אצולה". זה לא קיים יותר טכנית בצרפת, אבל הצאצאים של האצולה הצרפתית עדיין מקיימים מעיין קהילה סגורה שבה הם שומרים על הערכים שלהם. כלומר, אלו שהצליחו לברוח מהגיליוטינה, כמו אבות אבותיו שברחו למדינה אחרת. בנוסף, כמובן, יש לו דה בשם משפחה. ומה אני, אני מ"המעמד השלישי" חחח.

הוא גילה לי עולם שלא חשבתי שקיים יותר. עולם של נשפים של בני האצולה כמו במאה ה-18 ה-19, שעדיין קיימים מתחת לאף של כולנו! ורק ה"אצילים" יודעים על זה. זה דיסקרטי. כאילו אנחנו ב-1858 ולא ב-2020. ואני חשבתי לעצמי, מה הוא מוצא ב"פשוטת עם" כמוני. לא מעדיף "אצילה" כמוהו? שהולכת לנשפים מגיל קטן בפעם בחודש, שיש לה דה בשם משפחה? ושהיא קתולית? והאמת, בניגוד למה שחושבים על אצילים, המשפחה שלו ממש לא מתנשאת אלא צנועה ונחמדה! והוא לא אכפת לו. הוא שופט אנשים על פי האופי שלהם ואיך שהם מתנהגים בתור בני אדם ולא לפי התואר שלהם.

ומה אם אני באמת אתחתן איתו, מה אני אהפוך לרוזנת? יותר נכון "רוזנת"? יהיה לי דה בשם משפחה? זה יהיה כלכך מגניב אבל מוזר באותו הזמן! מעין סיפור סינדרלה שנהפך למציאות, על בחורה בודדה ואבודה שפוגשת את הנסיך על הסוס הלבן שמביא אותה לארמון שלו… האמת באמת יש לו ארמון, שירש מהמשפחה… אבל זה באיזור כפרי. הוא גר בדירה רגילה בפריז. אבל זה כלכך מוזר! בכלל זה מלחיץ אותי לחשוב עם חתונה. ואם לא איתו, האם אתחתן אי פעם? האם אנחנו באמת בזוגיות או לא? האם אמצא אהבה (אפלטונית)? לא ברור לא מה הולך כאן. אני מבולבלת.

ובתור בן אדם שנקשר לבן אדם ממש חזק, אם לא איתו, כנראה אני באמת אהיה לבד. אני מרגישה שקוללתי. כי אני א-מינית.