עונת החתונות

אתמול הייתי, יחד עם בעלי שיחיה, בחתונה הגרמנית הראשונה שלי מאז שעברתי לגרמניה (חוץ מזו שלי, שזה לא נחשב). תשמעו, חתונה גרמנית זו וואחד חוויה. וחוויה ארוכה. מאוד.

לפני שנתחיל, חשוב לציין שהתמונות והחוויות הן מחתונה גרמנית מסורתית. יש כאלו שנפגעו מהטרנד העולמי הנוראי (בעיניי) של חתונות מפוצצות ושמלות נסיכה פסיכיות, אבל באופן יחסי, בגרמניה אחוז החתונות הגדולות האלו הוא ממש קטן. למשל, מספר האורחים: במסיבת חתונה מסורתית גרמנית מספר האורחים יגיע מקסימום ל-70, ואז זה ייחשב לחתונה ענקית. אצלנו במסיבת החתונה, למשל, היו 45 איש. אצל החברים שלנו היו מספר דומה של אנשים, או קצת פחות.
כשהמשפחה שלי הגיעה למסיבת החתונה שלנו הם שאלו אם אין לנו חברים ומשפחה. זה נראה להם ממש מוזר שיש כל כך מעט אנשים. אנחנו מילאנו את המקום, כי הוא היה קטן ואינטימי, וזה בדיוק מה שרצינו. וגם אתמול זה היה קטן ואינטימי. אנשים ישבו אחד ליד השני ויכלו לדבר, בלי מוזיקה רועשת ובלאגנים…

גרמנים לא מזמינים את כולם לחתונה. לא מזמינים את כל החברים לעבודה, הבוס, הדודים מארצות הברית, השכנה שגרנו מולה לפני חמש שנים, הספרית שאיתי כבר שנים וכו'. איך אמר בעלי כששאלתי אותו למה הוא לא מזמין אנשים ממקום העבודה שלו (שם הוא עובד כבר חמש שנים!): "כי חתונה זה אירוע פרטי". תכלס אין לי מה להוסיף לזה.

זמן: חתונה גרמנית היא ארוכה כאורך הגלות. אנחנו הגענו למיקום הרצוי בשעה 14:00 שחשבתי שזה כבר באמצע, משום שחסכו מאיתנו את החתונה עצמה בעיריה, והגענו ישירות למסיבה. פחחח… הייתי מתה.

זוג, ברמת העיקרון, מתחתן בעיריה, ויכול גם לבחור בנוסף במיקום דתי כמו כנסיה או בית כנסת וכו', אם הם רוצים. אנחנו למשל בחרנו רק בעיריה, ועשינו מסיבה כמה חודשים אחרי. במקרה של אתמול, החברים שלנו הלכו לעיריה בבוקר, הלכו לצילומים ברחבי העיר ומשם לארגן את המסיבה. כן, כן – שמעתם נכון. הם אירגנו את הכל, והייתה חברה שהיתה מופקדת על התנהלות ועמידה בזמנים. אבל על זה בהמשך.

אמרתי שהגענו בשתיים והגענו באמצע? הממ… יצאנו משם בשתיים בלילה, וזה רק בגלל שאני הייתי הפארטי פופר והתחננתי לחזור הביתה (שעה נסיעה ברכבת). מכירים את הביטוי "האחרון מכבה את האור"? באירועים גרמניים קשה למצוא את האחרון, כי כולם נשארים עד המוות (הכותבת עדיין בטראומה מהעניין).

אבל היתה תכנית לחתונה, ובכלל – שעת ההגעה של האורחים שחסו עליהם ויכלו להגיע בצהריים (אנחנו, אנחנו!!) היתה גם שעת התחלת ההכנה של המנה העיקרית. תמונה של המנה העיקרית לפני ההכנה לפניכם.

מתנות: גרמנים מביאים מתנות, לא כסף. לא סתם מתנות, הם מביאים מתנות יצירתיות – כאלו שיזכירו לכם שיעורי מלאכת יד, אבל מדהימות. אנחנו הבאנו כסף, אבל רק בגלל שהכלה חברה טובה שלי ושאלתי אותה אם ברצינות היא רוצה מתנות או שאולי כסף, אז היא ליחששה שכסף יותר יעזור, אבל אף אחד לא שואל, וכולם מביאים מתנות ממילא. הבטחתי שנביא כסף, פלוס מתנה יצירתית.

שבוע לפני החתונה בעלי שאל אותי מה מביאים מתנה לחתונה. אמרתי כסף. הוא הסתכל עליי כאילו שחטתי אותו. התחיל ויכוח מה מביאים, כי זה לא מקובל להביא כסף, ובסוף התפשרנו על ההבטחה הראשונית שלי, אבל מזומן בסכום נמוך יותר ממאה אירו (כי זה ממש מוגזם להביא בגרמניה סכומי כסף אדירים, גם אם אלו החברים הכי טובים שלכם) 🙂

אצלנו, החלטנו להפריד בין החתונה למסיבה, בין היתר בגלל לוגיסטיקה של אלו המגיעים מישראל. לאפטר פארטי של החתונה הוזמנו רק המשפחה הקרובה של בעלי וחברים מאוד קרובים. החברים שלי הגיעו עם מעטפות מזומן (לא משתמשים כמעט בצ'קים בגרמניה), ולא מצאו את המקום לשים אותן (אין כספת). את אלו ששאלו איפה לשים את המעטפה כיוונתי לחתן, אבל הסתבר אחר כך שהיו כאלו שהתביישו לשאול וחזרו עם הכסף הביתה (אוחר כך קיבלתי על הראש מהם שלא היתה כספת…). במסיבה הגדולה יותר (זו של ה-45 איש) כבר שמנו קופסא למעטפות, עם הוראות בשלוש שפות.

זה שולחן המתנות בכניסה למקום אתמול, כשרק חלק קטן מהאורחים הגיעו, וגם הוספתי תמונה של המתנה לאורחים: כל אורח קיבל צלחת עם שמו, כדי שיוכל לקחת הביתה בסוף הערב.

תכנית: מקובל כאן שבוחרים עדים גם לפי מידת הקרבה שלהם אלינו וגם לפי מידת הנכונות שלהם לעבוד בחתונה. מה זה אומר? העדים הם אלו שאחראים על תכנית החתונה ולהוציא אותה לפועל. העדה שלי היתה הכלה של אתמול… כשנכנסנו למבנה אתמול, היו מפוזרות על השולחנות הארוכים תכניות, שהסבירו מה הולך לקרות פה היום. לפי התכנון, עד שלוש כל האורחים מגיעים, ובינתיים מתחילים בהכנה של המנה העיקרית (מבטיחה, אוטוטו מגיע). אחרי שרוב האורחים הגיעו, (ובשלוש בדיוק, הרשו לי לומר) כל האורחים יוצאים החוצה ומנחת האירוע (חברה טובה של הכלה) פורסת מעין סדין ענקי עם לב מצויר ושמות החתן והכלה מצוירים בפנים. הרעיון הכללי הוא שזה הטקס שפותח את החגיגות, והכלה והחתן נכנסים מבעד ללב ומתחילים פרק חדש בחייהם. זה מגניב לאללה, ואני ממש מצטערת שלא צילמתי את זה, אבל מבטיחה בחתונה הבאה!

לאחר גזירת הסדין המשכנו פנימה אחרי החתן והכלה. האורחים התבקשו לעבור לאזור של הגן מאחורי המבנה, שם החתן והכלה יחליפו נדרים. שימו לב שהרבה מהגברים בחתונה היו עם קילט (חצאית סקוטית/אירית), ובכל דבר שלטו הצבעים של ירוק או ירוק-לבן. אין שורשים איריים במשפחה, כולם גרמנים דורות רבים אחורה, אבל החתן מעריץ מטורף של כל מה שקשור לאירלנד. החלום שלו היה להתחתן בקילט, וכל החברים שלו, אבא שלו והאחים שלו, זרמו איתו וכולם הגיעו בלבוש אירי מסורתי. כל שאר האורחים, אגב, הגיעו בלבוש מסורתי גרמני לחתונה: גברים בחליפות ועניבות, נשים בשמלות. אין שורטס, אין ג'ינס, אין נשים במכנסיים. ובמקרה הספציפי של החתונה הזו – חוץ מהחתן והכלה, אף אחד לא לבש ירוק או לבן (התבקשנו בהזמנה מראש לבוא עם צבעים אחרים). בתמונה של הצילומים, אגב, אתם רואים את החתן במכנסיים, ולא בקילט, בגלל שהכלה ביקשה שבעיריה ילבש מכנסיים… בתמונה למטה רואים את החתן והכלה מחליפים נדרים בהנחיית חבר טוב.

אחרי החלפת הנדרים ממשיכים עם התכנית: הפעם החתן והכלה צריכים לבצע מטלה שבוחנת האם הם יכולים לשתף פעולה כדי להשיג מטרה משותפת: ניסור גזע עץ משני הצדדים. כמובן שהצליחו והיו שאגות ניצחון והתלהבות כשהגזע נבקע לשניים!

עם תום מטלת ניסור גזע העץ האורחים הוזמנו שוב פנימה, כל אחד ואחת ישבו במקומם, והמנחה הציגה את עוגת החתונה, שכמובן היתה בצבעי ירוק ולבן. המטלה הפעם היתה חיתוך העוגה בידי שניהם, ולא רק זה- אחרי חיתוך העוגה הם היו צריכים לחלק לכל אורח ואורחת חתיכה מהעוגה (לתת נגיעה מהמזל שלהם לאחרים שמסביבם). עוגה מדהימה. חבל על הזמן.

לי זה נראה מוזר כישראלית, אבל כולם לא חשבו לרגע לפני שפינו את הצלחות שלהם למטבח כדי שירחצו אותן לארוחה האמיתית. הזוי. אבל מתבקש.

לאחר שכולם אכלו מהעוגה ושתו קפה, האורחים קיבלו מעין גלויות, עם הכתובת של הזוג המיועד ובולים, והתבקשו לרשום ברכה אישית משלהם. נשמע מוזר, לא? מה, אני אקח את זה איתי ואשלח מהבית? אז זהו, שלא. שניים מהחברים התחילו לנפח בלוני הליום ולחבר אליהם חוטים. כל גלויה צורפה לבלון ולאחר שכל הגלויות היו על הבלונים, כל אורח לקח בלון ויצא איתו החוצה, כולל כל סבתא עם מקל הליכה. אין שום מצב שמישהו לא מבצע את מה שצריך, אין פטורים כאן!

בקיצור, כולם עומדים מחוץ למבנה, ומשחררים את הבלונים לאוויר, יחד עם הגלויות. כך, כשהבלון יאבד מההליום ויירד למטה, יוכל האדם שתופס את הבלון לשלוח את הברכות לזוג המאושר. רעיון מגניב בטירוף, אהבתי.

ואז מגיעה שעת החרסינה. המנחה סגרה מראש אזור קטן ליד המבנה, המיועד לניפוץ חרסינות. במקור, המנהג אומר שזה למזל טוב, ואמנם החתן והכלה מתחילים בניפוץ כלי החרסינה שהמנחה הביאה מראש, אבל האורחים מוזמנים להוסיף ממזלם הטוב ולפוצץ כמה צלחות וכוסות על הרצפה. האבא והאח של החתן הגדילו לעשות וניפצו כיורים מחרסינה. אם כבר לתת מזל – אז הרבה… אחרי כל הניפוצים החתן והכלה מקבלים מטאטא וצריכים לאסוף את כל מזלם הטוב ולסחוב איתם הביתה. אין יותר גרמני מזה.

המשחק הבא מקורו באחת מארצות סקנדינביה (כך טוענים) וכל צד (חתן-כלה) צריך להוריד את ה"חיילים" של הצד השני. יש שלושה חיילים לכל צד- שאמורים להיות דומים לזוג. החתן בלונדיני אז חייליו בהתאם, והכלה עם שיער אדום, כך שחייליה עם שיער אדום. החתן והכלה יכולים לבקש סיוע מהאורחים, אבל בעיקר הילדים שבהם לוקחים חלק פעיל במשחק (ואני).

האוכל: המנה העיקרית היתה חזיר (שלם!). אני, כצמחונית, לא התעניינתי בבשר עצמו, אלא בתהליך. זה מרתק ברמות אחרות. המנה העיקרית התחילה להתבשל בשלוש, ואמורה היתה להיות מוכנה בשעה שש. אבל החזיר החליט לעשות פשלה ולהתבשל באיטיות מטורפת, כך שיצא שאת ארוחת הערב אכלנו בשעה שבע. המזנון עצמו היה בסגנון בופה (שמאוד נפוץ בגרמניה), ולמרות שקייטרינג היא לא מילה גסה אצל גרמנים, מעדיפים כאן, כמו תמיד, את האוכל של אמא. ואכן, כל האוכל בושל על ידי המשפחה והזוג, ועל הכנת החזיר היה מופקד האבא של הכלה. אלכוהול, למותר לציין, זרם כמו מים. בכל רגע.

בקיצור, היה מרתק ומוצלח. אני מחכה לחתונה הבאה בכיליון עיניים!