לא התחתנו בישראל…

הערה לפני שאתחיל: זהו אולי הפוסט שעשוי להישמע הכי פוליטי מצדי כי בדרך כלל אני מציגה רק את ההגירה ללא דעות עוקצניות. אולי זה פתח של תוכן חדש שבא לי כן להוציא החוצה ואולי זו תהיה מעידה חד פעמית, נראה בעתיד. אז נתחיל…

אני בעניינים….

יש לי מעל 1400 חברי פייסבוק. אני עוקבת אחר חלקם וחלק עוקבים אחריי. ברור לי שאני לא חשופה (בצורה הדדית) לכל אותם אנשים, אבל ממה שאני חשופה (לאנשים ולקבוצות), אני לא יכולה באופן מעשי להתנתק. אפשר להגיד שאני יכולה להפסיק לגלוש בפייסבוק, אבל… גם התמכרתי קצת יותר ממה שרציתי וגם זו הפלטפורמה שמביאה לי הכי הרבה עבודה (כן, אני ממשיכה לעבוד מול ישראלים בזמן שאני מתגוררת בקנדה, חופש אמתי שאולי פעם אכתוב עליו).

הפסקה הראשונה נועדה להסביר שאני מודעת לכך שיש רעשים וגעשים בישראל. זה התחיל מ… טוב, זה התחיל מזמן. עכשיו, בשיא, יש את קהילת הלהט"בים, חוק הלאום ועוד כמה דברים שחלקם כבר הפכו להיות שוליים (חקירות, חקירות, חקירות. למי אכפת מהן כשיש צורך להתעסק בזכויות של אולוסיות שלמות). בקיצור, יוצא שאני קצת בעניינים וגם אם תמיד שמרתי על עמדה מתונה, לא באמת חשבתי שעזבתי את ישראל רק לצורך הרפתקה ומזג אוויר קריר יותר, נכון?

לא התחתנתי בישראל

בשנת 2002 התחתנתי. טוב, התחתנו, יהיה יותר נכון לכתוב כי אני די זוכרת שהוא היה שם. הוא ועוד הוא, ראש עיר עם מפתח ענק על הצוואר ועין אחת שהסתכלה עלינו ושנייה מזכוכית או משהו כזה. איש שלא שוכחים את המראה שלו "חיתן" אותנו ונתן לנו לשבת על שולחן ולחתום על כל מיני מסמכים כדי להכריז שאנחנו נשואים. הבאנו איתנו את בגדי החתונה ואני הייתי לבושה בשמלת כלה קלילה, שהבטן שלה חצי חשופה והוא עם חליפה בהירה וחגיגית. הוא תמיד נראה טוב ואני הייתי כל כך שונה. אבל היה בזה כיף.

לא היינו באמת צריכים להתחתן. למעשה, אבא שלי העדיף שלא נתחתן ואף אמר שהוא לחתונה שלנו לא יגיע. היום אני מלמדת את הבת שלי שעדיף לא להתחתן, אבל לא מאותן סיבות. כך או אחרת, מספר ימים לאחר שחזרנו חגגנו חתונה משלנו בישראל. "חיתנו" אותנו זוג חברים שעשו עבודה נפלאה והיו איתנו תחת החופה ההורים שלו ושלי. כן, אבא שלי כן הגיע. אמנם הוא לא קנה בגד חדש כפי שעשה בחתונות של האחים שלי, אבל הוא התאמץ והאמת, לפי התמונות הוא ממש נהנה.

אגב, הוא לא היחיד שנהנה. גם סבא וסבתא שלי נהנו מאד. הם אהבו את האוכל וכיוון שאז הם היו במצב שהחברים שלהם עוד נהגו, היה להם שולחן עם החברים שלהם וכולם החמיאו על טוב הטעם שלנו (שזה מה שהיה חשוב לסבתא שלי יותר מטקס החתונה).

בשנת 2002 למדינת ישראל לא היה כל פתרון שמאפשר לאנשים "כמונו" להתחתן. האיש שלי לא מספיק יהודי למדינת ישראל כי רק אבא שלו יהודי ואמא שלו לא. עכשיו, מה זה לא מספיק יהודי? הוא מספיק יהודי כדי למות למען המדינה, לא מספיק כדי להיקבר בה בצורה ראויה. מספיק יהודי כדי לעלות אליה, לשלם מיסים, אבל לא מספיק כדי להתחתן בה.

לימים נתקלתי בבחורה מקסימה בת 21 פחות או יותר אשר ילדה בבית החולים נהריה. אני עשיתי שם סטאז' בתחום ההנקה. בן הזוג של אותה בחורה בדיוק נכנס לעבודה חדשה והיא הייתה צריכה לחזור לבד הביתה והשכנה שלה לחדר נתנה לה 50 ש"ח או משהו כזה כדי שיהיה לה כסף לחזור הביתה. מה הבעיה? החבר שלה לא היה מספיק יהודי, או שהיא לא הייתה מספיק יהודייה והם לא התחתנו לפני שהם הביאו ילד. הלידה הייתה בשעות הערב/לילה ובבוקר החבר כבר חזר לעבודה.

על מה כל הסיפור? מה שקרה זה שלא הייתה להם אפשרות לכתוב את התינוק על שם האבא שלו… היה להם חלון הזדמנויות קטן ובשעות בהן המשרד פעל בבית החולים (נראה לי שזה כמו סניף רישום) החבר היה בעבודה. בקיצור, נוצר מצב שבשל אי אפשרות להתחתן ובשל מצב כלכלי נמוך, התינוק נרשם על שם אימו בלבד ולאחר מכן תהליך החתימה של האב הוא מורכב בהרבה (מה שגם מסכן לימים את היילוד והאמא אם יחליט האב להתנתק מהם ללא כל התחייבויות מצדו). בקיצור, זו סיטואציה קצת יותר קיצונית, אבל לחלוטין מביעה את מה שקורה ביום יום.

בוא נחזור אלינו ונבדוק איפה התקווה…

לאחר שחזרנו מקפריסין ולאחר ה"היי" הראשוני של "התחתנו" והראנו לכולם שלא אכפת לנו שהם לא רוצים שנתחתן כי לא שנינו יהודים (טוב, רק לי זה הזיז), חשבתי שאני צריכה לתבוע את המדינה לקבלת החזר כספים בגין הוצאות הטיסה לקפריסין. חשבתי שאני אמורה לאגן מעין תביעה ייצוגית של אנשים אשר לא יכולים להתחתן בארץ בה הם אזרחים וזאת על אף שהם משלמי מסים, משרתים בצבא ועוד. לא עשיתי את זה. היו לכך כמה סיבות:

1. אני לא ממש טיפוס של מריבות ובמשפחה שלי היו שלושה עורכי דין. מהם למדתי להימנע ככל האפשר מבתי המשפט.
2. יש פער בין לכעוס לבין לעשות. זה הכעיס אותי שלא יכולתי להתחתן בתוך המדינה שלי אבל לא מספיק כדי לעצור את החיים שלי ולעשות מהפכות.
3. חוסר תמיכה מהסביבה. זה לא תירוץ מספיק טוב, אבל אם בסביבה שלי, בן הזוג שלי וההורים שלי היו חושבים כמוני, יכול להיות שהיה לי קל יותר לפעול ולעשות מעשה.
4. תמימות או תקווה. הייתה לי תקווה שעוד רגע זה ישתנה. שעוד רגע אנשים "כמונו" יוכלו להתחתן בתוך המדינה שלהם ולא כמו מצורעים שאמנם עושים כיף בחו"ל אך מאילוץ ולא מבחירה.

התקווה הייתה אלמנט חזק. באחת השנים שבדקתי, היו בישראל 100,000 מסורבי חיתון. כן, 100 אלף אזרחים, משלמי מסים, אשר לא יכלו להתחתן במדינה שלהם. אני לא האמנתי שזה לא ישתנה. לא ייתכן שאחוז גדול כל כך של אנשים לא יוכל להקים בית חוקי. לימים, נמצאה פשרה בסגנון "תעודת זוגיות", פתרון שגם הוא גם לא מלא וגם לא יוזמה של המדינה.

הרגע הראשון בו התקווה התפוצצה לי בפרצוף

אני זוכרת את הרגע הזה. את ההשפלה האישית שהרגשתי למרות שאף אחד לא כיוון אותה אליי. גם ברגעים אלו כשאני כותבת על הסיטואציה הזו אני מרגישה אותה ולא רק כותבת. זה היה הרגע בו חברי כנסת עמדו על כך שזכותו של יגאל עמיר להתחתן כי לכל אדם מגיעה זכות בסיסית זו. כן… יגאל עמיר כן, אנחנו לא. מיגאל עמיר ניסה שירות בתי הסוהר למנוע את הזכות להתחתן כיוון שהוא רצח ראש ממשלה. מאיתנו לא מנעו, אלא פשוט לא נתנו לנו את הזכות לעשות זאת בתוך המדינה שלנו.

זה היה רגע שנמשך זמן מה. מספר ימים ושבועות. הסתובבתי בתחושת השפלה אישית. לא הייתה לכך סיבה כמובן כי היא לא הופנתה אליי. אבל כשזה נגע לחתונה בין שני יהודים, כדת וכדין, היו חברי כנסת שנעמדו על הרגליים האחוריות כדי לשמש כמגן אחוזי. עליי אף אחד לא הגן. אף אחד לא הסתכל לכיוון שלי, שלי ושל מאה אלף מסורבי החיתון.

זה כנראה התחיל בצעד קטן – בואו ניגע בחוק הלאום

זה היה צעד קטן יחסית שהפריע לי והציג לי בפרצוף את אי השוויון בין האזרחים במדינת ישראל. כאן חשוב לי להבהיר כי אין מדינה מושלמת ואין באמת משטר מושלם וגם קנדה נותנת זכויות "עודפות". לעולם לא יהיה שוויון מושלם, כך בנוי העולם. השאלה היא על מה מתבסס אי השוויון.

וכאן, סוף כל סוף, מגיע חוק הלאום. יש שיאמרו שהוא לא מחדש הרבה – ייתכן והם צודקים ואז באמת שהיה מיותר לכתוב אותו מלכתחילה. יש שיאמרו שהוא מחוייב מהמציאות כיוון שהוא מגדיר שישראל היא מדינת היהודים – אבל על זה גם הסכים האו"ם בשנת 1948 אז למה היה בו צורך עכשיו. יש שיאמרו כי הוא מפלג, מסכסך ומקבע סטטוס חדש – וזה ככל הנראה נכון גם מהפן של הצעד הראשוני של לכתוב אותו וגם מהפן של התוכן שלו.

חוק הלאום מנסה להגדיר מדינה שהיא יהודית ודמוקרטית. מה היה כל כך דחוף לשנות את מעמד השפה הערבית? נראה שצעד זה סתם נועד להשפיל. אולי הוא נועד רק להראות כמה שאנחנו חזקים וכל יכולים? (כלומר, הם, ישראל, לא אני, אני חלשה מראש). כך או אחרת, הוא לא עושה טוב. כלומר, הוא לא עושה טוב לחלק מהאוכלוסיה, אבל טופח על השכם ומרים את האגו של חלקה האחר.

ככה זה. בהתחלה, לא נתנו לי להתחתן, אחר כך קראו לי שמאלנית נאצית פמיניסטית (היה גם אשכנאצית בשלב מסוים), אחר כך אמרו לי איזו שפה לדבר… זו ספירלה שקל מאד להישאב לתוכה. זה כמו יתושה; בהתחלה היא קיימת אז זה לא מציק. אחר כך היא עושה זמזום וזה לא נעים. בסוף היא עוקצת ואנחנו ממשיכים לגרד זמן רב אחרי שהיא כבר הלכה.

בשורה התחתונה, במקרה ושואלים אותי "למה עברת לקנדה" התשובה היא קצרה ולעניין "בגלל ישראל".

בהצלחה לכולם וכולן :). אוהבת את הבלוג הזה, מיטל.