לאף אחד לא ממש אכפת בקנדה איך אני אחיה את החיים שלי. כמובן, כל עוד אני שומרת על החוקים והכללים, אנשים לא מוצאים לנכון להגיד לי איך לחיות. זה נכון לכל כך הרבה דברים ונכון לדבר שרלוונטי במיוחד למצבי בשבעת החודשים האחרונים.
זמן לשתף – אני בהריון
הפכתי לאמא בגיל 24 ובגיל 27 הייתי אמא לשניים. תמיד רציתי הרבה ילדים (רציתי חמישה) אבל היו לנו חיים שלקחו אותנו לכל מיני מקומות. כשהיינו מוכנים לעוד ילד, זה לא ממש קרה. בישראל עשינו את כל הבדיקות האפשריות וזה היה פשוט לקבל אישור כדי לעשות אותן. מספיק שאמרתי שכבר שנה שאנחנו מנסים ולא מצליחים וקיבלתי את כל הטפסים לעשות את כל הבדיקות, לי ולו. רק מה? הבדיקות הראו שהכל תקין. אי אפשר היה להצביע על שום דבר משובש שהתרחש בין ההריון השני לבין הרצון להריון השלישי.
ואז, פתאום, אחרי שלוש שנים לפחות, בא לו ההריון הזה ולאף אחד לא ממש אכפת… ואת הפוסט הזה החלטתי לכתוב כשאני בחודש שביעי.
בישראל תמיד שאלו אותי
בישראל תמיד שאלו אותי מה עם עוד ילד… לאחר הלידה הרשונה שלי "נתנו" לי מרחב של כמעט שנה ואז כבר התחילו להתעניין מה קורה עם אח או אחות. הגדיל לעשות השכן והציע בייביסיטינג כדי שאני אוכל להתפנות למצוות הילד הבא. כיוון שהיה בנינו קשר לא רע הצעתי לו שיעשה בייביסיטנג כדי שאני אוכל להתאמן. הוא חייך. במקרה שלי, במשפחה הקרובה כאשר אבא שלי אמר שהוא לא יודע מה אנחנו מתכננים מבחינת עוד ילד, כבר הייתי בהריון השני.
לאחר הלידה של הילד השני, היה ברור לכולם שהילד השלישי אמור להיות בדרך. זה הפריע לי בגבולות הסביר בלבד. אולי פשוט התרגלתי שלכולם יש מה להגיד לי וככל הנראה זהו אחד ההבדלים בין ישראל לקנדה. פה אף אחד לא יעז לשאול מה עם ילד או עוד ילד, יש פה לא מעט זוגות (אפילו נשואים) שלא מתכוונים להביא ילדים ואף אחד לא ישראל אותם למה.
אגב, נקודה מעניינת שאולי מסבירה את ההתנהגות והשוני, מגיעה ממחקר שקראתי לא כל כך מזמן. שאלו אירופאים וישראלים מדוע הם מביאים/ לא מביאים ילדים והתשובה הייתה זהה: "איכות חיים". כלומר, בישראל תופסים את המשפחתיות עם הילדים כאיכות חיים, בעוד שבאירופה, ילד אחד או אי הבאת ילדים, נחשבת לאיכות חיים. זה עניין של תפיסה.
הצצה למערכת הבריאות
בן הזוג שלי אומר שהקנדים "עפים" על מערכת הבריאות החינמית שלהם פשוט כי הם משווים אותה למערכת היקרה של ארה"ב. פה אין רפואה בתשלום (בעיקרון, אבל כבר שמעתי שמועות שונות) והדבר מוביל לשני דברים:
- כולם מקבלים טיפול רפואי שווה.
- כולם מקבלים פחות טיפול רפואי כי צריך לחסוך.
אם עד עכשיו (כלומר, לפני שבעה חודשים) לא פניתי אל הרופא, עכשיו אני אמורה להיות בקשר קבוע עם המרפאה. בישראל, עוד לפני ההריון הראשון כבר פניתי אל רופאת הנשים וקיבלתי מסמך ארוך של פעולות מומלצות (תוספי תזונה וכאלה, לא מה שחשבתם) והפנייה לבדיקות גנטיות. בסך הכל, בשני סבבים, עברתי מעל ל-30 בדיקות גנטיות שונות. כאן, ככל הנראה אין מידע על כך ואם אין סיבה מיוחדת (שני יהודים זה לא מספיק) הרעיון לא יעלה על הפרק.
לאחר שגיליתי שאני בהריון בישראל, נקבע לי תור לאותו שבוע לרופאת הנשים שלי ובבדיקה קרו שני דברים. הראשון הוא האולטרסאונד הראשון בו ראינו את שק ההריון ואת הדופק. השני הוא קבלת פירוט של כל הבדיקות הצפויות לי. אני זוכרת שהסתכלתי על הדף, מודפס על שני צדיו ועברו לי המון מחשבות, זה היה נראה עמוס מאד…
פה לעומת זאת, לאחר שהתקשרתי אל מרפאת הנשים הכללית (כיוון שעוד לא היה לי רופא משפחה) אמרו לי משהו בסגנון "איזה יופי" וקבעו לי תור לעוד חודש. כלומר, בשבוע 10 ואני שאלתי גם מה עושים בתור, פשוט כי לא היו לי תקוות וגם כי הייתה לי חברה מקומית בהריון (היא עדיין) ושציינה שלא עושים פה בדיקות בכלל. התשובה הייתה היא שיבדקו אותי מבחינת גובה, משקל, לחץ דם ויקחו ממני בדיקת "פאפ".
השבתי "ומה עם אולטרסאונד?" והתשובה מן הצד השני הייתה "לא". פשוט וקל. עכשיו, בואו נודה שאני יכולה להישקל גם בבית ובדיקת פאפ אפשר להתווכח אם היא חובה בתחילת ההריון או לא. אבל הפעם (בלבד) לא רציתי להתווכח יותר מדי והגעתי אל התור המיועד. כיוון שכבר ידעתי שאין אולטרסאונד, אמרתי שאנסה את מזלי ואבקש דופלר. אני לא סתם מתעקשת ואני ממש לא בעד עודף בדיקות, להפך. את ההריון השני שלי עברתי עם שלוש בדיקות, מתוכן שתיים במרפאה (שבוע 8 ושבוע 38) ואחת באופן פרטי. אבל, הבדיקה הראשונית מיועדת לבדוק שאכן יש הריון, שישנו עובר אחד (או להבדיל, יותר) ולבחון שהוא תוך רחמי. אבל פה לא עושים את זה.
הגעתי אל התור שלי, חיכיתי בסבלנות ובמשך שעה שלמה העברתי בעל פה את כל התיק הרפואי שלי לאחות. באופן שכנראה הפתיע אותה, זכרתי את כל הפרטים שהיא היססה אם אצליח לזכור כמו באיזה שבוע ילדתי (הראשונה בתאריך המשוער, השני בשבוע 39.4), כמה זמן ארכה כל לידה, משקל הילדים בלידתם ועוד… ציינתי שילדתי פעמיים בבית, שהיו לי לידות טובות וניסיתי להוציא מידע על מה צפוי לי מעכשיו בבדיקות.
שום דבר. אין מידע. אל תדאגי ותסמכי עלינו שתקבלי יחס מעולה. זו פחות או יותר התשובה ולי זה לא מתאים. הרי העבודה שלי היא לאסוף מידע, אז בהריון שלי לא אומרים לי מה מצפה לי מבחינת התקשורת עם המרפאה? לא היה לי ברור.
לאחר מכן הגיעה הרופאה שהסתכלה על התיק שכתבנו ועברה על המידע שוב יחד איתי והאיש החליף מבטים ביני, בינה ובין השעון שלו. כך בילינו כמעט שעה וחצי וכל זה עוד לפני בדיקה אחת. בסוף, הגיעה הבדיקה ה"מיוחלת", הפאפ ואז ביקשתי שיוסיפו בדיקת דופלר. הרופאה הסכימה והלכה להביא את המכשיר. זהו מכשיר קטן שאפשר לשאת בכיס בקלות והוא לא עשה את העבודה. אם לא הייתי מבינה יותר טוב הייתי יכולה לדאוג, אבל לא הייתה סיבה, פשוט המכשיר לא הצליח לקלוט את העובר.
ואז הגיעה "הברקה" של הרופאה: "אולי נעשה לך אולטרסאונד במקום?" היא שאלה אותי ואני הנהנתי לאות כן. אם רק הייתי יודעת שיש מכשיר בבית החולים הייתי מבקשת מלכתחילה (לימים הפכתי להיות אנטי דופלר, אבל זה לא קריטי כרגע). עכשיו נשווה לישראל… בישראל לכל רופא ורופאת נשים יש מכשיר אולטרסאונד זמין עם מסך גדול מספיק שמכוון כך שגם הרופא וגם המטופלת יוכלו לראות את מה שמוצג. בדיקה כזו היא שגרתית, אך היא לא תמיד הכרחית ולכן לא בכל פעם מפעילים אותו. יותר מכך, ישנן בדיקות שרופאים שמומחים לכך יעשו ולא רופא הנשים הקבוע וזה בסדר גמור.
הרופאה הלכה להביא את המכשיר ואנחנו חיכינו לשמוע את רעש הגלגלים. הרעש לא הגיע, אך הרופאה כן, עם מכשיר בגודל הטלפון הנייד שלי (ויש לי SE). הסתכלנו אחד עם השנייה והתאפקנו לא לצחוק. זה המכשיר הנייד שלהם ואין במחלקה שקולטת אליה את כל הנשים בהריון שאין להן רופא משלהן, מכשיר נורמלי. העיקר, הרופאה הפעילה את המכשיר (על הבטן שלי) וגילתה הריון תוך רחמי עם עובר אחד.
בורות כדרך חיים
אי מתן מידע הוא חמור בעיניי. אין פה שיתוף מידע, אי אפשר לראות את הבדיקות ובטח שאי אפשר לקבל אותן. כדי לקבל את התיק שלי הלכתי לחתום מול המשרד המיועד והייתי צריכה לחכות חודש כדי לקבל בדיקות קודמות (וגם אז לא את כולן). המידע לא ניתן למטופל בצורה ברורה אלא דרך תרגום של הרופא שבוחר כיצד להגיש את המידע.
בעיניי זוהי דרך טיפול גרועה מאד אשר לוקחת את האחריות מידי המטופל ושמה אותה ברשות הרופא. אני ביקשתי במפורשות לדעת הכל וציינתי שוב ושוב כי בישראל כל המידע על כל הבדיקות מחכה למטופל באתר. אבל פה זה לא ככה, הסבירו לי וזה די בסדר שיישרו אותי מההתחלה. זה לא אומר שלא יצא לי עשן מהאוזניים. אני לא יכולה לראות בדיקות שלי וצריכה לסמוך על הרופאה שאולי תודיע לי, מתישהו, אם יש לי חוסר בויטמינים או כל דבר אחר. עכשיו, מילא אם מדובר בחיי היום יום, אך כשמדובר בהריון, יש לוח זמנים מאד ספציפי שיש להתייחס אליו.
הבורות אינה מאפיינת רק את הרפואה. היא אופיינית לתחומים נוספים פה. אני לא יודעת אם זה תקף לכל קנדה או מיוחד לניו ברנסוויק, אבל זו התחושה הכללית. נותנים לך את המידע שרוצים שתדע וזהו. זה לימוד להישאר "ראש קטן" וזה לא מסתדר בתפיסת החיים שלי. אני כמובן לא מתפשרת, מבקשת בקשות וגם עברתי את הגבול לארה"ב לצורך בדיקה (שבדיעבד התברר שיש אותה גם פה, פשוט לא ממש גילו לי עליה ואי אפשר היה למצוא מידע על איפה עושים אותה).
כיוון שכבר עברו שישה חודשים מאז הבדיקה ההיא (ושבעה חודשי הריון) יש לי המון מה לספר, אז אפשר להגיד שהמשך יבוא ושלפחות לפי דעתי זה יהיה מעניין.
בריאות ושמחה, מיטל.
מהנסיון המועט עם המערכת בונקובר, האבחנה שלי חד-משמעית: הקנדים (כלמור המערכת הקנדית) משתמשים בזכות לפרטיות כדי להסתיר דברים שהם לא רוצים לגלות. הם מבינים שאם הם יתנו תוצאות בדיקות לפציינט הוא ישר יגגל ויבדוק מה זה אומר, ועלול עוד לבוא שבאלות לרופא המשפחה. אז הם מסבירים לך שאת לא יכולה לקבל את הבדיקות במייל כי חס וחלילה זה יגיע למישהו אחר והוא יגלה עליך דברים פרטיים (ואז הלכו לך כל הנסיונות שלך להסתיר את ההריון…). מספיק לקרוא מדי פעם עיתון קנדי כדי לגלות שאין פה שום "חשיפה מרעישה" או "תחקיר מזעזע" וכנראה באמת הכל נפלא (ולמה להפריע?). התוצאה היא שיש… Read more »
אבל זה בדיוק אותו הדבר בישראל, רק הפוך… יש כאן שקיפות אבל הרופאים לא עושים כלום שיכול להטיל עליהם אחריות אישית.
מזל טוב מיטל 🙂 איזה כיף, נשמע חלום… אני רוצה להתייחס למאמר שלך מהנקודה הכלכלית שכתבת: פה אין רפואה בתשלום (בעיקרון, אבל כבר שמעתי שמועות שונות) והדבר מוביל לשני דברים: כולם מקבלים טיפול רפואי שווה. כולם מקבלים פחות טיפול רפואי כי צריך לחסוך. מערכת הבריאות בקנדה, כמו באירופה, מבוססת על עיקרון סוציאליסטי: כולם שווים, אבל עניים. אם המחיר הרפואי מסובסד (על-ידי משלם המסים), אז השירות שיתקבל יהיה המינימום הנדרש, אחרת המערכת תקרוס. הרופאים לא יכולים להציע לך מיוזמתם בדיקות נוספות כי כל בדיקה נוספת עולה כסף ולכן מעדיפים להצניע. הציבור הקנדי לא מבין שהמערכת החינמית שלו "דופקת" אותו, אז הוא… Read more »
היי לך, תיארת ופירטת את הדברים בצורה שאני מאד מסכימה איתה. אני חושבת שחייבת להיות רפואה חינמית בסיסית, אך חייבת להיות אפשרות לשלם בעבור רפואה פרטית. בישראל הצליחו לעשות זאת בצורה (לדעתי) לא רעה. אין מושלם לצערי, אבל הפתרון שמתקבל בקנדה הוא לטעמי לא מספיק טוב. אם אקח את ההריון, לא הייתה לי אפשרות למצוא רופא שיעשה לי סקירת מערכות מוקדמת כי פה עושים רק מאוחרת וזה מפספס המון דברים שאפשר לאתר בשלב מוקדם. בישראל הלכתי לרופא שנחשב למוביל בתחום, שילמתי על הבדיקה 2,000 ש"ח ובשמחה. פה, כשניסיתי להתקשר לרופא כדי לקבוע תור, אפילו בתשלום, פשוט לא הגיבו להודעות שלי… Read more »
כל הכבוד, יישר כוח!
קודם כל, מזל טוב!! אני ובעלי מהאירופאים של איכות חיים בלי ילדים, ואיזה כיף זה שאף אחד לא יושב לנו על הגרון והורידים.
גם כאן המערכת לא מאפשרת הצצה לתוצאות של הבדיקות, אבל כאן זה מהקפדה על פרטיות. אין למצוא באתר, ואם יש בעיה- יתקשרו אלייך. הייתי גם צריכה זמן להתרגל לזה, אבל המערכת בישראל הפכה אותי לכזו לחוצה, שנראה לי שאם פיספסו משהו, השמעתי את קולי. בסוף התרגלתי, וחייבת לומר שהשיטה הזו עובדת מצוין בשבילי. פשוט התרגלתי להפסיק עם הלחץ…
בכל מקרה, קולולולו וזה 🙂 לידה במדינה שהיגרת אליה היא חוויה (לפי הבנתי הצנועה מאחרות) שונה לחלוטין. תעדכני!!
תודה לך. הולך להיות לנו אזרח קנדי 🙂
התגובה שלך העלתה אצלי חיוך (מהאירופאים של…). תודה רבה.
ואו זה באמת מפתיע !
אני עדיין לא מכירה את העולם הזה של היריון אז לא כזה הבנתי או התזדהיתי, אבל אני כן מודע שאני לא סובלת גם אנשים שעושים ראש קטן. נראה לי שגם בצרפת ככה, וזה ממש אבל ממש מרגיז.
אני מאחלת לך לידה קלה והרבה מזל טוב !
תודה ונוס. מעריכה את המילים הטובות.