פרק שישי: למה עכשיו

לפני ארבעים שנה נתקלתי בספר – לא מי יודע מה, אבל אני זוכר כמה אנקדוטות ממנו. באחד הפרקים מתוארת שלומיאליות צה"לית בשיבוץ אנשי מילואים. פרופסור לאלקטרואופטיקה משרת במילואים במטבח של מחנה גדול. במשך כמה שבועות כל שנה הוא שוטף כלים ומקלף תפוחי אדמה. ממשיך הספר ומתאר כיצד במרחק של כמה קילומטרים משם עומד פרויקט תקוע, כי הצבא זקוק לאלקטרו-אופטיקאי ליעוץ בפרויקט מוגבל בזמן.

אורך גל וזמן מחזור

לא עברה שנה – עברו עשרים, והקמתי קבוצה של כמה אנשים – כולם אנשי מילואים כולל אני, שעסקו בפרויקט צבאי מסוים. יכולתי לשלוף כמעט את כל מי שרציתי – אם הוא הסכים, אבל זה היה תפקיד מעניין ורובם הסכימו. כבר אז, שירות המילואים הפך התנדבותי למעשה. אמנם בעבר הרחוק יותר, השירות הוחזק מוסכמה ומחויבות חברתית, ואנשים פחות נטו להתחמק ממנו. אבל בזמני, כבר היה ברור שאני עומד כעני בפתח ומבקש מאנשים לעזור לי לעשות משהו, כי הם – כבר לא בעניין של לשחק ב-, פארדון מיי פרנצ'.

הרבה דברים השתנו, אבל השלומיאליות הצבאית ליוותה אותנו והיכתה בפנינו כמו משהו שנשאר ולא מתחלף, לא עונתי, לא מתפתח ולא משתנה – כמו קקטוס, לא צריך להשקות אותו, הוא ייראה אותו דבר. זמני מחזור של עשרות שנים, לא דבר של מה בכך. מומנט אינרציה מהאגדות.

עברה עוד פאזה

לפני כמה ימים קראתי כתבה על – לא תאמינו – שירות המילואים. לא קרה כלום, לא השתנה, שלוות סוטול נחה על המנגנון במשך דורות. ושוב זה היכה בי – מדברים על מהנדסים שהצבא לא יודע שהם מהנדסים, כי הם לא היו עתודאים, אלא רכשו השכלה אחרי הצבא. הצבא "לא יכול לדעת" (ברור שהוא יכול. יש לכם מושג כמה פעמים כתבתי את המקצוע האזרחי שלי בטופס צבאי?!) מי מהנדס ומי מקלף תפוחי אדמה, לא שזה לא חשוב לקלף תפוחי אדמה, חלילה. אז הוקם (בקול תרועה!) מנגנון (חדש!), לצורך השמת אנשי מילואים בהתאם למקצועם האזרחי (אני מדמיין את חברת הקבלן בשם "מוישה ונטילטור תכנות והשמה" – שזכתה במכרז). והכל חדשני, כמובן – "עם הפנים למשרת המילואים", וסיסמאות על יעילות, וחדשנות, ופלקטים, ומצגות. ובסוף היום אתה מוצא – כמו למצוא את הקוף לועס את העיפרון, את הפקידה שלא מבינה איך אני יודע שאדם מסוים הוא עורך דין, או צלם דוקומנטציה, אולי מהנדס או גיאוגרף (אני קורא את הפאקינג טפסים ש *את* נותנת להם למלא!), את המפקדת שלה ששואלת כמה קלוריות יש באחד אחוז שומן, ואת הרס"ר שלא מבין איפה הבדיחה "החלונות משבדיה, הזכוכית מנירוסטה". ואני תלוי בהם לצורך מילוי תפקידי, ואני מכבד את כולם, ונושך את השפתיים ומכרסם את הציפורניים, ושמישהו יעזור לארץ הזו.

ובכן באותן שנים, במקביל להקמת אותו צוות במילואים, הקמתי גם איזה פרויקט באותה מסגרת מגויסת-לפרקים, אשר בישראל מתקראת משום-מה בשם "אזרחות". שם נתקלתי בין היתר בתופעה שעליה כתב הישראלי הנודד – הנתק המתרחש במוחו של סַפָּק בישראל: לקוח שילם לסַפָּק עבור סחורה או שירות שמועברים מסַפָּק משנה. אם יש בעיה, הסַפָּק שולח את הלקוח להתלונן אצל ספק המשנה. זה כמובן לא חוקי בישראל, אבל את מי מעניין החוק? לך תתלונן.

חוק לחוד ומציאות לחוד

החקיקה בישראל מאוד מתקדמת, אבל אין בישראל "חברה" אנושית במובן שבו קיימת מוסכמה של שמירה על חוק ונורמות. חברה אנושית היא פֶטׅיש: אי אפשר למדוד אותה במציאות אובייקטיבית, אלא היא חייבת את קיומה לתודעה של בני אדם שמרכיבים אותה. אם היא איננה קיימת בתודעה, לא יתקיימו ביטויים ממשיים של חברה. אפשר לכתוב חוקים מפה ועד הירח – שם אולי הם ייאכפו. יש מציאות, ומי שרוצה או נאלץ לחיות בה, חייב להשלים איתה.

וזה מביא אותי לתובנה מסוימת בעניין הגורמים להגירה מישראל. (אחד הדברים שבגללם חקר התנהגות אנושית הוא כל כך מעניין, הוא המורכבות העצומה של המניעים והגורמים האנושיים).

כי כל הדברים האלה תסכלו אותי נורא גם אז, אבל לא החלפתי ארץ. האפשרות לא היתה זמינה, ואני הייתי מאוד עסוק בכל מיני, והילדים היו קטנים, או עמדו על דעתם ולא הסכימו, היו כל מיני דברים. לא היה זמן לחשוב על אפשרויות, או שלא היו קיימות, או שזה לא היה חשוב מספיק.

עשיתי כי יכולתי

אני עזבתי כשהתקיימו כמה דברים בו זמנית:

1. זה היה חוקי – היתה לי אשרת עבודה.
2. קיבלתי הצעת קונקרטית וטובה, בכסף ובשווה-כסף, כך שלא הצטרכתי להתעסק עם הרבה דברים שמסביב. הכרתי את הסביבה, ידעתי לאן אני נוסע.
3. יכולתי לנסוע לבד. הילדים בגיל שבו הם יכולים לעמוד על הרגליים מהבחינות החשובות. הרי לא הייתי נוסע בלעדיהם כשהם בגיל שבו צריך להחליף להם חיתולים, או להכין סנדוויצ'ים כל בוקר. זה לא יפה.
4. פתאום היה לי זמן לעצור, לנשום ולחשוב. רק בגיל מאוחר יחסית, היה לי זמן להבין את העניין.

רק אז, כל הדברים שתוארו לעיל, והרבה נוספים עליהם – ואפילו חשובים יותר, רק אז הם הפכו קונקרטיים. כי בסופו של יום זה העניין הקונקרטי. ההוא שממליץ על חווית הטיסה בחלל (לכל מי שיכול להרשות לעצמו…) כמו מה שכתוב בעטיפות של בזוקה, כמו אותו שופט עליון אחרי "בג"צ הקיום בכבוד" שאמר – זאת המדינה ומי שלא טוב לו, שייסע לתאילנד – כל אלה קונקרטיים כמו אחריות הספק מול הלקוח – כלומר לא, בשום צורה.