פרק חמישי: עייפות החומר

שמעתי וקראתי גם כאן, על אנשים שעזבו את ישראל בכעס. אני קורא פה ביקורת על המציאות בישראל. אני שומע בדברים כאב, אהבה, תחושת בגידה, אני מזהה פצעים פתוחים.

החיים שלי אינם פעולת גמול

אם לי יש פצעים ואם הם הגלידו או לא – אני לא מוצא טעם להפוך אותם לנושא. החיים שלי אינם פעולת גמול. כל עוד כעסתי – היה לי אכפת, מה שנתן לי סיבה להילחם. אבל עייפתי ממלחמות. אני הרבה יותר מפויס היום. איך אמר עמוס עוז? אנו באנו ארצה כדי להתפייס. אז אם העניין הוא להיות מפויס, אנחנו יכולים להסכים שכעס איננו יועץ טוב.

קראתי אצל Venus, דברים שהזדהיתי איתם במישור ההיסטוריה הפרטית שלי. גם אני מחונן, וגם אצלי – ובכן, אפשר היה לגלות את זה בגיל צעיר. מסיבות שונות, לא יכולתי לפתח את הפוטנציאל הזה. היו לי בעיות קשב שליוו אותי כל החיים. לקח לי שבע שנים לסיים תואר ראשון. אנשים טענו שאני פשוט עצלן והאמנתי להם. וגם לי כמו ל- Venus, יש תכונות אופי של מחונן (אוהב לקרוא, אוהב להתבודד, וכן, אוהב חיות…) אבל אף פעם לא הצלחתי לממש את זה. היום יותר טוב לי ואני לאט לאט מצליח.

Venus תיארה מצבים של הגירה בעקבות טראומה. אולי היו לי טראומות, אבל הן לא גרמו לי לעזוב.

אני לא רב עם אף אחד

אני לא מתאר מצב שבו תרבות הדיבור, הניקיון, היחס לשטח ציבורי ולכללי התנהגות – קבעו עבורי תחושת שייכות, או שינו אותה. גם בהינתן שהם משחקים תפקיד בקביעת ההרגשה כלפי המקום, כל אלה קיימים בעיקר במישור הרושם, זה שטחי וזה לא מה שגרם לי לקחת את הרגליים ולנסוע.

לפני למעלה משלושים שנה, הייתי פקח ברשות שמורות הטבע ("רשות הטבע והגנים" של היום). עד היום, אני זוכה לעיתים למגה-בייטים של שנאה רק על אזכור העניין הזה. כבר אז, זכיתי למנות גדושות של תיעוב מופגן. אמנם אהבתי את התפקיד, מצד שני ראיתי את הפנים הפחות-נעימות של ציבורים ישראליים. אבל כל זה מעולם, לא גרם לי לחשוב על עזיבת הארץ. להיפך: המשכתי להתנדב לצוותי חילוץ, לשירות מילואים, לספירות ציפורים, לכיבוי אש.

האמנתי, ואני עדיין לא שולל, שצריך להישאר בארץ ולהילחם כדי לשפר, לעזור להפוך את ישראל למקום יותר טוב. הרבה שנים הייתי שותף למאמץ ול- "תורנות" הזו, לשאת את המשא ולקוות שמה שאני עושה עוזר ותורם לבניית חברה מתוקנת, בישראל דווקא.

לאחרונה פרסם אורי משגב מאמר דיעה ("שמאלנים – הילחמו"). יש תובנה שבעיני היא המרכזית בו, ואותה אני יכול לקבל:

"… כל שיתוף פעולה עם שיח המזוודה הריקה משחק לידי הגוש הימני-לאומני-דתי, לא רק מעשית, אלא גם ערכית. הוא מחזק את הטיעון הבסיסי שלו, כאילו זיקתו לארץ ישראל ולמדינת ישראל חזקה יותר. אבל גם זה קשקוש: ישראל לא שייכת לימין הלאומני דתי. לא אדמתה, לא סמליה, לא מוסדותיה ולא תרבותה. גם לא הצבא ואף לא היהדות…"

אבל אני לא שותף למסקנה שהוא מסיק: "… אז גם ייפסק מאליו הלהג אודות דרכונים זרים, אשרות הגירה ורישיונות עבודה…" ולסיפא של המאמר: "עכשיו הזמן להילחם".

Esprit de guerre

אם מדובר ב- "להג" או לא, זה לא העניין. העניין הוא שכדי להילחם דרושה רוח לחימה. וזה עניין אישי.

לפני כ- 25 שנה יכולתי להוציא דרכון הולנדי ולא עשיתי זאת.

בעיקר בגלל שהיה חסר לי מידע על האזרחות ההולנדית, אבל גם הערכתי, ובראייה לאחור גם היום נדמה לי שצדקתי – שאין טעם לעבור לארץ שאינני דובר את שפתה ואין לי בה עבודה. אבל בנוסף לזה, כי בראייה שלי, ללכת ולהוציא אזרחות אירופית – זו היתה אמירה שהכעיסה אותי. למה לי דרכון הולנדי? בשביל זה ההורים שלי עלו לארץ?

ואני עדיין מעריך אנשים שזה מה שמשאיר אותם בארץ. אבל אני חי את החיים שלי ובוחר את הבחירות שלי. לא את שלהם, ולא את אלו של יאיר לפיד. כל עוד הבחירה היא שלי, מקום המגורים ייקבע על דרך החיוב, לא על דרך השלילה, בוודאי לא על דרך המלחמה.

אני בוודאי לא מתבייש להיות ישראלי, דובר עברית, יהודי. אם אני גאה? לא בטוח. אני גאה בתהליך שעברתי עם עצמי. אני גאה בהצלחה (הזמנית מדי) שלי לאכול בריא. אני מאוד גאה כשתיקון תהליך (troubleshoot) מצליח לי באופן שמוסיף פרק לטקסט-בוק, ועוד יותר – כשתהליך שתכננתי פועל כראוי. אבל להתגאות במשהו שלא היתה לי בו שום בחירה ולא השפעתי עליו בשום צורה? אני לא מבין למה.

לאחרונה, מכבי חיפה עלתה לשלב הבתים בליגת האלופות. שמחתי! אבל לנכס את ההישג – לומר עליו שהוא "גאווה גדולה לכל אזרחי ישראל"? לא, יאיר לפיד: כשם שהבחירה במקום מגורים היא שלי, כך גם ההישג הזה, הוא של מי שהשתתף במשחק, רץ והזיע ותיקל על הדשא, לא שלי.