לפני שנתיים, אולי קצת יותר, כתב כלשהו שאל את ישראל כ"ץ (שר התחבורה בחמישים השנים האחרונות בערך) איך הוא רואה את עתיד התחבורה הציבורית בישראל. התשובה של השר היתה קצרה, פשוטה ובעיקר כנה: "תקנו מכונית".
בישראל קשה להסתדר אם אין לכם רכב משלכם. בסופי שבוע וחגים האופציה היחידה שלכם היא מונית שירות, שבדרך כלל מסריחה והנהג נוהג כאילו הרגע יצא משוד בנק של מיליארדים, וכל הדרך אתם תוהים אם תגיעו בחיים ליעד שלכם.
בפעם הראשונה שהגעתי לבקר בברלין הייתי המומה. אמנם בכל מקום שיפוצים וגשרים ומנופים, אבל התחבורה הציבורית עובדת 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. ולא רק בתוך הערים, גם בין הערים וגם בין מדינות. אין ימים שמושבתים לגמרי, ותמיד יש אלטרנטיבות אם יש בעיה. הכי לא ישראל. הרגשתי כמו ילדה שהגיעה מהכפר אל העיר הגדולה, ומסתנוורת מהאורות והנצנוצים, ומכל מה שיש לברלין (וגרמניה) להציע. מאז עברו כמה וכמה שנים, ברלין ואני העמקנו את ההיכרות בינינו, לטוב ולרע, ובמסגרת ההיכרות, היכרתי גם את התחבורה הציבורית לעומק.
אחרי שסיימתי את כל הסידורים שהיו לי מבחינת בירוקרטיה כבר בשבוע הראשון להגעתי, היה לי יותר מחודש עד שיתחיל קורס הגרמנית שנרשמתי אליו. מה עושים בינתיים? אני בחרתי להכיר את ברלין עוד יותר לעומק, והתחלתי במסע רכבות. לקחתי קו אחד לכמה ימים, ונסעתי בו הלוך וחזור. הייתי בוחרת תחנות ברנדומליות, יורדת והולכת לאיבוד עד שמוצאת את התחנה שוב, וחוזרת חלילה. טיילתי גם בקווי SBAHN (רכבת עילית) וגם בקווי UBAHN (רכבת תחתית), גם בטראמים (רכבת רחוב) וגם באוטובוסים. ככה הכרתי גם את העיר לשכונותיה השונות (שהיום לא הייתי מתקרבת לחלק מהן גם אם ישלמו לי מיליון אירו), וגם את התנהלות התחבורה הציבורית בעיר.
למדתי גם שאפשר לסחוב הכל (!!) בתחבורה הציבורית (מיטה, ארון וגם סוס), שאי אפשר לעלות עם אופניים לאוטובוסים (בכל אמצעי תחבורה אחר מותר להעלות אופניים, אבל אתם חייבים כרטיס נוסף לאופניים, וגם לעמוד במקומות מסומנים במיוחד), שיש נתיבי תחבורה ציבוריים בעיר (שאשכרה משאירים אותם לתחבורה הציבורית), שכלב חייב בכרטיס מיוחד (אבל לא הסוס), שיש אזורים שונים בעיר (A, B או C, ואם יש לכם כרטיס AB ואתם רוצים לנסוע לפוטסדאם או לשדה התעופה שונפלד אתם צריכים רק כרטיס השלמה ל- C), שאם לא תיקפתם את הכרטיס זה לא ישנה לפקח שבאמת יש לכם כרטיס והוא ייתן לכם קנס של 60 אירו, שהפקחים לא נראים כמו פקחים וביניהם יש כאלו עם פירסינגים וגם סבתות, שלבילויים נוסעים בתחבורה ציבורית כי היא מגיעה לרוב המקומות בעיר, שגם לחתונה אורחים נוסעים (בחליפות ושמלות ערב) בתחבורה ציבורית וגם החתן והכלה (החזקנו את השמלה והחליפה בידיים, לא לבשנו אותם, כגילוי נאות). ויש עוד הרבה, אבל די לספוילרים 🙂
אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שגרמנים רבים, ובעיקר הברלינאים – חושבים שהתחבורה הציבורית בברלין/עיר אחרת מזעזעת (?????!!!!). כל פעם שהרכבת מאחרת בכמה דקות או שאוטובוס לא מגיע, יש תלונות. זה הרגע שאני חושבת לעצמי: פחחח, נראה אתכם שורדים את תקופת החגים בישראל בלי אוטו פרטי. נסו את זה ותפסיקו להתלונן על השיטה הנפלאה שיש לכם… אבל בסוף אני אומרת את זה רק לבעלי. זה לא עוזר, הוא עדיין מתלונן. ברלינאי.
וכמה מילים על נגישות לאנשים נכים/מוגבלים פיזית: בברלין הרבה מהתחנות לא נגישות, בעיקר בגלל שיפוצים. עם זאת, האוטובוסים מאובזרים כראוי, ויש מקומות עדיפות כמו שצריך להיות, וגם אנשים מפנים אותם בהתאם, או פשוט לא מתיישבים שם מלכתחילה. כנ"ל באמצעי תחבורה אחרים. הנהגים יורדים ופותחים את המכשיר/אביזר להעלאה, מחייכים לאנשים ושואלים איפה הם מעוניינים לרדת. אף נוסע לא עולה לפני שהאיש שדרוש לו הסיוע עלה והנהג חוזר למקומו. אף אחד לא פוצה את פיו במחאה על "בזבוז הזמן" שנוצר. אחד הדברים שאני מעריצה בעיר הזו, ולמרות שלא יצא לי לראות בזמן אמת בשאר גרמניה, חברים אומרים שזה ככה בכל מקום.
כמו תמיד, שאלות יתקבלו בברכה 🙂
ברלינאית
