כבר הרבה זמן מקננת בי התהיה מה גורם לישראלי המצוי להתנהג כפי שהוא מתנהג. אני מתכוון כאן לתופעת הישראלי הממוצע, המכוער, כזה שמתנהל באגרסיביות, דורסניות, התנשאות וזלזול בכל אדם ובכל דבר. מתעלם מכל מה שקורה מסביב. חושב ומרוכז אך ורק בעצמו. אלים, קולני, בוטה. נו, הישראלי הזה שאתם רואים בסופר, בדואר, בשדה התעופה ועוד. פעם הייתם מצקצקים כשנתקלים בו, אבל היום הוא חלק מהנוף. פעם רק במקומות חלשים סוציו-אקונומית, היום תוכלו להיתקל בו גם במשרדים מפוארים ויוקרתיים (ראו למשל את הפוסט הזה שפרסמתי כאן על הישראלי המכוער שטס איתי בביזנס).

מה גורם לו, לישראלי הזה, להתנהג כך? איך התרבות שלי ושלו כל כך שונה? מדוע אני משתדל להיות מרוכז ומתחשב בסביבה שלי, והוא כל כך מרוכז ומתחשב רק בעצמו?

נדמה לי שיש לי את ההסבר לכך: הישראלי הממוצע הוא ילד מגודל. הוא פשוט לא בוגר. לא עבר את שלב ההתפתחות מילדות לבגרות. הישראלי הממוצע נותר תודעתית בשלב מקדמי של חייו.

איך חושב ילד?

חזרו רגע לגן. ההורים מסמנים לכם לשלום ומשאירים אתכם בדלת הכניסה. אתם עצובים. כבר מתגעגעים למגע החם שלהם. אתם בוכים וצורחים.

במהלך היום אתם מתרוצצים לכם בגן לכל הכיוונים. זורקים צעצועים, מושכים בשערות של חבריכם, עושים קקי ופיפי לפני כולם, צורחים, צוחקים, בוכים. עושים מלא רעש.

בארוחת הבוקר אתם אוכלים כמה שמתחשק לכם ומה שלא אוכלים זורקים הצידה. אם לא טעים לכם אתם פשוט צועקים לחלל האויר "לא טעים", ואם אתם עוד קצת רעבים אתם תצרחו ותבכו.

לקראת סוף היום אתם גמורים ומותשים. כואבות לכם הרגליים אז אתם צועקים ובוכים. כמו כן אין לכם שום בעיה פשוט לעצום עיניים איפה שלא תהיו. ואם מישהו צריך לקחת אתכם בידיים הביתה בזמן שאתם ישנים? שום בעיה. שיתאמץ.

בגדול – כילדים – אתם יצורים אגואיסטים בצורה קיצונית. שום דבר חוץ מכם לא מעניין אתכם. פשוט כלום. לא הרעש שאתם גורמים, לא ההפרעות שאתם מסבים לאחרים, לא הצרכים של אף אחד אחר. רק אתם. אתם ואפסכם עוד.

זו בדיוק הישראליות

אין דרך אחרת להסביר את הישראליות ואת ההתנהגות הישראלית למעט כילדים מגודלים. תחשבו על ישראלים שמתהלכים סביבנו, חיים, עובדים, נוהגים, טסים, כמו אל ילדים בגיל הגן. הם מרוכזים בעצמם בצורה מוחלטת. הם אמנם פיזית נמצאים בסביבה פתוחה, לצד אנשים, אבל תודעתית הם בטוחים שרק הם נמצאים בעולם ושהעולם סובב רק סביבם.

כשההוא עוקף אותך בתור בסופר, הוא בכלל לא רואה את הבעיה כאן. בדיוק כמו ילד, הוא מרוכז רק בעצמו והוא חושב איך הוא יוכל לסיים לעמוד כבר בתור כי כואבות לו הרגליים. זה מרגיז אותו. הוא מתעצבן מזה. וזה לא נעים לו. לא כל כך אכפת לו שגם לך כואבות הרגליים ולא נעים. כואב לו וזה הדבר היחיד שחשוב.

כשההיא מאחורה צופרת לך כשאתה בסך הכל חונה ומרימה ידיים בתנועת "יאללה סע!" היא בכלל לא מבינה שהיא מתנהגת כמו חיה. בדיוק כמו ילדה, היא מרוכזת רק בעצמה והיא חושבת איך היא יכולה כבר לנסוע לתור לרופא שהיא קבעה ורק בגלל שיצאה מאוחר מהבית היא עלולה לפספס אותו. היא עצבנית ורגזנית כי היא זוכרת שהרופא האשכנזי הזה לא מוכן לתת לה להיכנס כשהיא מאחרת והוא תמיד דוחה אותה לסוף התור.

כשההוא גונב מהמלון את החלוקים הוא בכלל לא מבין את הפסול במעשיו. בדיוק כמו ילד, הוא רוצה את החלוק. הוא רך ונעים, והכי טוב – הוא בחינם. למה לשלם כסף על משהו אם אפשר פשוט לקחת אותו? לא ממש חשוב שזה פוגע ברכוש של מישהו אחר.

הישראלי הממוצע הוא ילד מגודל. לא התבגר ולא התפתח. הוא נתקע אי שם בשלב הבגרות המוקדם – ונעצר שם. זה הדבר היחיד שיכול להסביר את האישיות הבלתי נסבלת שלו. את ההתעלמות מכל מה שמסביב. ואת הטרלול שכרוך בהתנהגותו.