דירה להשכיר

כשעברתי לברלין, לפני 5 שנים, שמעתי סיפורי זוועות על מה שקורה בעיר מבחינת דיור. חיפשתי דירה עוד מישראל עד שהבנתי שזה טיפשי לחפש חדר כשרוצים שאבוא לראות ביום שאחרי (אם עונים בכלל). אז חיכיתי.

הגעתי מוכנה עם רשימות וכבר פניתי לאנשים וקבעתי ביקורים בדירות לשבוע שאני מגיעה. כשנחתתי היו לי 5 ימים למצוא מקום, כי החבר של החברה שלי לא רצה שאשן אצלם יותר מזה (לחלוטין הגיוני, אם תשאלו אותי).
את כל הסידורים הראשוניים סיימתי כבר ביומיים הראשונים, וחרשתי את כל האתרים האפשריים לחיפוש דירות, בשביל שיהיו לי עוד ביקורים ועוד ביקורים.

שלושה ימים אחרי שהגעתי לברלין נתקלתי באקס שלי כשחיכיתי לרכבת באלכס, בדרך הביתה. הוא שאל לשלומי ואז הזהיר אותי שלא אתלהב, כי למצוא חדר/דירה בברלין זו משימה בלתי אפשרית. לו עצמו לקח חודשיים למצוא חדר ובינתיים הוא גר בהוסטל. הוא היה ממש מרושע, ודי ייאש אותי. למותר לציין שיחסינו הסתיימו בצורה לא הכי ידידותית, ולכן לא ממש התפלאתי מהצורה בה דיבר. אבל זה היה מייאש לחלוטין. אם הוא לא הצליח למצוא דירה, מה יהיה עליי?

חיפשתי חדר, לא דירה, כך שהיו לי המון ראיונות. באופן מפתיע, הצלחתי להשיג די הרבה ביקורים וראיונות לחדרים. כשאני אומרת ראיון, אני מתכוונת לראיון, זו לא בדיחה.
את מגיעה לדירה, נפגשת עם השותפים האחרים, הם מראים לך את הדירה ואז יושבים לשיחה. אם את לא בטייפ-קאסט שלהם, הם ינפנפו אותך על המקום, או פשוט לא יחזרו אלייך. היו לי כמה שכונות שכבר ידעתי ששם אני רוצה לגור, כך שהייתי יחסית ממוקדת בחיפושים. כמעט כל הראיונות האלו הם אותו הדבר, אבל רק אחד נחרת בזכרוני.

(בתמונה: מודעה מהשבוע האחרון, שלקוחה מקבוצה ישראלית לחיפוש חדרים/דירות בברלין. מה שנוראי בזה הוא שאנשים אשכרה מוכנים לשלם את המחירים האלו, ועוד הרבה יותר, רק בשביל למצוא חדר קטנטן.)

התאריך היה ה-1 במאי, ואני שכחתי לגמרי שברלין היא עדיין עיר של פועלים במלוא מובן המילה. ה-1 במאי הוא יום חופש בברלין, ויש הרבה פסטיבלי רחוב, בעיקר ברחובות קרויצברג. כשהגעתי לקרויצברג האזור היה עמוס אנשים. אנשים רקדו ופטפטו ברחובות, ואני פילסתי את דרכי ברחוב שהכרתי עוד מביקוריי הקודמים בעיר, מחפשת את הבניין הנכון. הבחור שהייתי אמורה לפגוש אמר שיחכה לי למטה, מתחת לבניין. אולי שם הייתי צריכה להתחיל לחשוד, אבל הייתי בכזו אופוריה שאני הולכת אולי למצוא את חדר חלומותיי, שאפילו לא עלה על דעתי שיש בו משהו שאינו כשורה. הגעתי לבניין והוא מיד זיהה אותי. אולי לא הייתי לבושה ברלינאי מספיק, אולי נראיתי יותר מדי לא שייכת למקום, אני לא יודעת. הוא ניגש אליי והציג את עצמו, והציע לי לשבת איתו לבירה לפני שנעלה אליו לדירה לראות את החדר. הסכמתי, מה זה בירה אחת? אני אחיה.

אחרי הבירה הראשונה הגיעה השניה, והשלישית, והרביעית. היה לי מאוד נחמד לדבר עם הבחור וכבר היה ברור לי שאם החדר לא זוועת עולם, אין שום סיבה שלא אקח אותו במחיר המוצע. עלינו לדירתו לראות את החדר כשאני מסוחררת. החדר היה מפתיע בניקיונו ובסדר ששרר בו. כמובן שמיד אמרתי לבחור שאני לוקחת את החדר ורציתי לקבל את החוזה לחתימה. אז הוא חייך אליי ואמר שיש תנאי אחד לפני חתימת החוזה: להישאר איתו ללילה. לא בחדר שמוצע לי, אלא במיטתו. למזלי, בבת אחת הסחרור נעלם והחושים חזרו. סירבתי בתקיפות ואמרתי ש"אם כך, אני מוותרת על החדר." הוא רק חייך ואמר שהחדר יחכה לי, כשאתחרט. הודיתי לו וברחתי כל עוד נפשי בי. איחס.

יום אחרי כבר מצאתי חדר בשכונה אחרת, והמחיר היה מאוד גבוה – 350 אירו לחודש. היום, כשאני חושבת על זה, אני צוחקת על עצמי. 350 אירו לחדר בברלין?! אני צריכה לומר תודה ולשתוק. אחרי פחות מחצי שנה מצאתי דירת חדר מדהימה דרך חברים, שהייתה סאבלט לשנה מבחור ישראלי שטס לשנה לישראל. המחיר היה 368 אירו לחודש, כולל הכל. אחר כך המשכתי לחדר פצפון בשרלוטנבורג, שעלה לי 450 אירו.

היום, כשאני מחפשת דירות לאנשים (זה אחד השירותים שאני מספקת במסגרת העבודה שלי) אני רואה את המחירים ובא לי למות. ממש כואב לי הלב על האנשים שמתים למצוא דירה והמחירים פשוט בשמיים. דירת חדר לא מרוהטת יכולה לעלות גם 1,000 אירו (וכמובן גם יותר), דירת 3 חדרים תנוע בממוצע סביב 1,500 ל-2,000 אירו (וכמובן גם יותר). כמובן שמאוד תלוי אזור, ואזורים כמו פרנצלאואר ברג, קרויצברג, פרידריכסהיין ונויקולן (שהם מאוד פופולאריים בקרב הזרים, וישראלים בפרט) יהיו יותר יקרים מאזורים כמו מרצאן, גרופיוסשטאדט, קרלסהורסט או שונווידה. אנשים מחפשים דירות במשך חודשים, ולי בדרך כלל לוקח שבועיים עד חודש למצוא להם.

(בתמונה – ישראלית שרוצה שתעריכו את ההשקעה שהיא נתנה בשיפוץ הדירה והפיכתה לראויה למגורים. בדרך גם כדאי שתשתחוו ותלקקו לה את הנעליים.)

אני לא מחפשת לעשות פרסום לעצמי, אז אספר לכם רק למה אנשים אומרים שקשה למצוא חדר/דירה בברלין.

קודם כל, האנשים מייאשים את עצמם מהתחלה, כשהם מתחילים בנקודת מוצא של "אין מצב שאמצא דירה" והפניות שלהם לדירות באתרים ובפייסבוק הן באנגלית או בגרמנית רעועה. אבל לא רק זה – אנשים מציגים את עצמם בצורה לא נכונה והם פשוט לא אטרקטיביים עבור סוכן הנדל"ן שמטפל בדירה, או בעל הדירה. אטרקטיבי למה, אתם שואלים? כי שוכרים בברלין נמצאים במצב עדיפות הרבה יותר גבוה מבעלי הדירות. חוזי השכירות הם בדרך כלל לא מוגבלים בזמן, ואחרי שדייר נכנס לדירה קשה מאוד להוציא אותו החוצה באופן חוקי. כמובן שיש חברות (ביניהן גם ישראליות, כמובן) שמוציאות דיירים בדרכים נוראיות, רק כדי להפוך את הדירה לאטרקטיבית להשקעה, כך שאפשר יהיה להעלות את שכר הדירה לדיירים חדשים, בעיקר בתואנה שהדירה רק שופצה ובלה בלה.

אבל הבעיה הבאמת מרכזית של זרים שמגיעים לברלין היא המסמכים. לכל בקשה לדירה צריכים בדרך כלל להוסיף שלושה תלושי משכורת אחרונים (שיוכיחו שאתם מרוויחים לפחות פי 2.5-3 משכר הדירה הבסיסי), שופה (הוכחת אשראי שאין לכם חובות (וזה רק אם יש לכם חשבון גרמני והיסטוריית אשראי, כי אם אתם מוציאים מיד עם פתיחת החשבון השופה בעצם ריקה), ומכתב המלצה מבעל הבית הקודם (שלא תמיד יש לאנשים).

לסיום, כמה טיפים למחפשי דירה בברלין, וגם לכל מקום אחר בעצם:

• אל תשלחו אף פעם את צילום הדרכון שלכם למישהו שלא ראיתם, או לפני שראיתם את הדירה.
• אל תתפתו לשלוח כסף או כל מסמך שהוא לפני שראיתם את הדירה, ואת מי שמשכיר אותה (או בא כוחם). הרמאות בתחום הזה היא מטורפת.
• אל תתייאשו מההתחלה. משכירים וסוכני נדל"ן יודעים להבחין מי יהיה טוב להם ומי לא. אנשים מיואשים מקרינים את הייאוש החוצה, ולא אטרקטיביים.
• לא הכל קשור אליכם. אם לא הזמינו אתכם לביקור בדירה, זה לא אומר שאתם לא ראויים. הסיבות יכולות להיות רבות, כמו שהדירה כבר נתפסה על ידי מישהו, אבל עדיין לא נחתם חוזה ולכן המודעה עדיין באתר. בנוסף, גם אם ראיתם את הדירה עם עוד 50 איש (מה שנקרא בית פתוח), זה לא אומר שאין לכם סיכוי. בעלי הדירה לפעמים מעדיפים זוגות בלי ילדים/משפחות עם הכנסה יציבה/רווקים/בלי חיות/אמריקאים/ערבים/ישראלים ועוד ועוד, רק שמבחינה חוקית אי אפשר לכתוב את ההעדפות שלהם במודעה, כך שהניפוי נעשה לפני/אחרי הביקור בדירה.
• אם החלטתם על סאבלט – תוודאו שלשוכר הראשי יש רשות מבעלי הדירה להשכיר לאחרים. אם הסאבלט הוא לא חוקי, אפשר להוציא אתכם גם באמצע הלילה אם מישהו מגלה (בברלין זה ככה, אבל אני מניחה שגם במקומות אחרים). אותו הדבר לגבי איירבינבי, שהם לא חוקיים בברלין, ודינם כדין סאבלט לא-חוקי, כל עוד העיריה לא נתנה להם רישיון.

זהו, חפרתי. שיהיה לכם בהצלחה במציאת חדר/דירה!