פוסט אורח מאת ירוא
במהלך השבוע האחרון, בעקבות אירוע החטיפה, אנחנו מתוודעים יותר ויותר לשיח הישראלי הכוחני כפי שהוא נגלה לפנינו במערומיו. בזמן שההשתוללות בשטחים נכנסת לשבוע השני שלה הציבור הישראלי המשולהב על ידי התקשורת וההנהגה הלוחמניות שלו מתבצר בעמדותיו ובצדקתו המוחלטת המדומיינת. כל זה נעשה תוך התרסה כלפי מסרים מפייסים וחסרי תקדים מצד ההנהגה הפלסטינית. היטיב לתאר את אותו השיח עיתונאי הארץ אורי משגב בפוסט שפרסם בבלוג שלו לפני כמה ימים. הבלוג כולו אינו אלא אוסף נבחר של אמירות בהמיות-כוחניות שלוקטו על ידי משגב מתוך אמצעי התקשורת הישראלית. ורובן הצהרות של מנהיגים / אנשי צבא ומערכת הביטחון.
זה לא במקרה שהשיח הישראלי הוא שיח כוחני. הוא חייב להיות כזה. השיח הישראלי הוא שיח כוחני משום שבניגוד למה שרוצים שנחשוב הוא שיח שמצדיק אלימות, אבל כזאת שנעשית בשם צד אחד – "הצד שלנו".
במהלך הימים האחרונים היינו עדים לתגובה חסרת פרופורציה לאמירתה השנויה במחלוקת של ח"כ חנין זועבי כי "החטיפה אינה אירוע טרור". התגובה האלימה והחריגה, אני בכוונה אומר "חריגה" מכיוון שישראלים נוטים להגן על אירועים אלימים בדרך כלל – כשהם מופנים כלפי הפלסטינים, הזאת מלמדת אותנו כמה דברים חשובים על מידת הפתיחות והבנת המציאות של החברה הישראלית.
אין זה מקרי שהציבור הישראלי מיהר להתקצף על האמירה של חנין זועבי שסירבה לגנות את החטיפה כפעולת טרור בזמן שפעולות אלימות שמבצע הצבא הישראלי בשטחים על בסיס קבוע עוברות כמעט תמיד בלי התנגדות ובלי העמדה לדין של המבצעים (למשל כמו שראינו לאחרונה במקרה של הרג שני המפגינים הקטינים הלא-חמושים בביתוניא). הבנת המציאות של הסכסוך הישראלי-ערבי על ידי החברה הישראלית נובעת מהבנת מושגי אותו "שיח ישראלי". כפי שאיתמר היטיב לתאר בבלוג שלו, השיח הפנים ישראלי נותן ערך מוסרי לפעולות לפי זהות הסובייקט שמבצע את אותן פעולות ולא רק לפי המשמעות האובייקטיבית שלהן. או במילותיו של הבלשן המפורסם והפעיל הפוליטי נועם חומסקי שנדרש לשאלה מהו טרור? "כשהם עושים זאת – זה נקרא טרור. כשאנחנו עושים זאת – זה לא טרור". זאת הסיבה שפעולות אלימות שהצבא הישראלי מבצע בגדה ובעזה כמעט לעולם אינן זוכות לגינוי נרחב בקרב רוב הציבור הישראלי. בשל כך מהווה השיח הישראלי, עבור אותם ישראלים שהפנימו אותו, מסגרת מחשבתית שמגבילה את יכולתם להבין ולנתח את המציאות באופן הגיוני ואובייקטיבי.
כך למשל התקשורת הישראלית נוטה לדווח בהרחבה על "הפרות הסדר" של הפלסטינים כנגד הצבא הישראלי שכביכול "שומר על הסדר" במשתמע. כשבעצם הוא משבש את שגרת החיים שלהם במשך למעלה מעשרה ימים.
השיח הכוחני הישראלי פועל פנימה כמו שהוא פועל החוצה ולראיה הקלות הבלתי נסבלת שבה משסים ציבורים שלמים אלה באלה בישראל. בניגוד לדיעה הרווחת כאילו "כל ישראל ערבים זה לזה" אחד המאפיינים הבולטים ביותר אולי של החברה הישראלית הוא השבטיות שלה וכפועל יוצא, העדר אמפתיה כלפי חברי ה"שבט האחר". לאור זאת צריך היה לומר "כל ישראל ערבים לחברי השבט שלהם". כבר דנתי בעניין הזה בהרחבה בפוסט אחר.
אבל אולי הבעיה הכי גדולה עם השיח הכוחני הישראלי היא ההצדקה החוזרת והבלתי פוסקת שהוא נותן לשימוש בעוד ועוד כוח. כבר למעלה משבוע שהכוחות לוחצים את הפלסטינים בלי תוצאות? סימן שצריך להפעיל יותר כוח! למוטט את הראשות, להטיל עוצר על עוד אנשים, להגדיל את החיפושים, להפוך עוד בתים, להרוס בתים, להפעיל עוד מנופי לחץ, לעצור יותר אנשים (כאילו שאין די בעשרות העצורים המנהליים ששובתים עכשיו רעב). הישראלים אינם ממהרים להתייאש כשהם נכשלים בהפעלת כוח, אלא קוראים להפעלה של עוד יותר כוח. זה נובע מתוך ההנחה האקסיומטית שכוח תמיד עובד בסוף. זה נכון אולי להרבה המקרים. זה לא נכון תמיד.
מעניין לראות שהישראלים לא רק מדברים כוח, הם גם מבינים [כשמדברים איתם ב]כוח. זאת כבר עובדה די ידועה שישראל נכנעת כמעט אך ורק כשעומד כוח אחר כנגדה. ככה זה היה בלבנון וככה היה גם בעזה וככה, ראינו לאחרונה, בעסקת שליט. לדבר עם ישראל בטוב פשוט לא עוזר.
בסופו של דבר ההשתוללות על ח"כ חנין זועבי הייתה צפויה מראש כמו שהיא צבועה ברובה כי רוב הישראלים שמיהרו לגנות אותה תומכים באלימות כלפי חפים מפשע או לפחות לא ממהרים לגנות אותה כשהיא מופנית כלפי הצד שכנגד. הצביעות שמגלים הישראלים אינה מודעת לעצמה ומקורה בשיח כוחני שמצדיק הפעלת כוח כלפי האחר. כשהפעלת הכוח נכשלת מעודדדים שימוש ביותר כוח כי כנראה שלא הפעילו "מספיק כוח". הכוחניות לא עוצרת ב[קו ה]ירוק אלא ממשיכה פנימה אל תוך גבולות ישראל ומגדירה את מערכת היחסים בין השבטים השונים בתוך החברה הישראלית פנימה.
באותה נשימה חשוב להזכיר שכרגע מוחזקים בבתי הכלא הישראלים עשרות רבות של "עצירים מנהליים", חלקם במשך שנים, מבלי שהוגש נגדם כתב אישום. כלומר אנשים יושבים בכלא בלי שהורשעו בבית משפט. גם זאת פעולה שיש לגנות, כמו שראוי לגנות את החטיפה, שכן היא מהווה שלילה של חופש מאדם ללא הרשעה בדין.
אני מקווה שכל החטופים יחזרו במהרה ובשלום למשפחותיהם.