Sign In

Remember Me

אובדן התמימות

אובדן התמימות

כשעברתי לברלין, לפני ארבע שנים, חשבתי שאני בן אדם עם דעות מתקדמות. בכל זאת, בישראל הייתי פעילה בנושא הפליטים, זכויות אדם וכדומה. חשבתי שכשאני עוברת למדינה אחרת, דרך המחשבה שלי תתאים עצמה אוטומטית למקום, ואני אשתלב כמו דג במים. גיליתי שזה לא בדיוק כך.

הייתי פתוחה לכל רעיון חדש, הכרתי אנשים שאין מצב שהייתי יכולה בכלל להכיר בישראל, למדתי על תרבויות חדשות ומדינות חדשות, ועל אנשים בכלל. כשפגשתי בשכנינו על בסיס יומיומי, לא שפטתי, וניסיתי להבין את הצד שלהם. יש הרבה מאוד אנשים שלא יסכימו איתי, ומעדיפים לחיות על שנאה ופחד, ואני בחרתי שלא, ולתת לעצמי את החופש מאלו.

זה לקח קצת יותר זמן ממה שחשבתי שייקח. בהשוואה לאחרים, הצלחתי להגיע למטרה די מהר מבחינת זמנים, אבל מבחינתי, שרציתי להתנתק מהצד הזה של הישראליות שלי, זה היה לאט מדי. פתאום הדברים הפכו, כמעט בלי ששמתי לב ל"מה שרואים משם לא רואים מכאן", שתמיד שמעתי בהקשר של "הם לא יודעים מה עובר עלינו"– הופך ל"מה שרואים משם לא רואים מכאן", בהקשר של "היינו שם, אנחנו יודעים מה קורה, אפשר לחיות גם אחרת". מה שראיתי מישראל היה כאין וכאפס לעומת מה שאני רואה מברלין, לגבי ישראל. וישראלים.

אתמול אמרה לי מישהי שהכרתי במסגרת העבודה שאני צריכה לזכור שהישראלים שמבקרים בברלין חיים בתוך הקונפליקט, ואין להם יכולת ריאליסטית לראות את האפור, משום שהם פשוט חיים במציאות אחרת משל שאר העולם. אין להם אפשרות לראות את מה שאנחנו רואים מבחוץ. לישראלים בישראל אין אפשרות להכיר סורים, אפגנים, פלשתינאים, מצרים, עירקים, בנגלדשים או פקיסטנים בשביל לדעת שיש גם משהו אחר ממה שמוצג בתקשורת. בדיוק כמו שבאותן מדינות אין להם אפשרות להכיר ישראלים. בברלין זה אפשרי.

ניסיתי להסביר אתמול למישהו שמבקר מישראל, שבברלין אנחנו חיים במציאות אחרת (ולדעתי טובה יותר, אבל זה ביסייד דה פוינט). אנחנו לא מייצגים את ממשלת ישראל, או את המדינה, אלא רק את עצמנו. אנחנו בני אדם, ופועלים ככאלו. לא מכירה אף אחד שמחביא את עובדת היותו ישראלי, או שנולד בישראל, אבל לפעמים אין מה להתהדר בזה. זו לא מהותנו ועצם קיומנו. לא הכל הוא הגדרה פוליטית. לא הכל חייב להיות לפי ההגדרות שקיבעו אותנו כשחיינו במדינת ישראל. לפעמים אנחנו פשוט רוצים להיות בני אדם, ולא לאום שלם, או לשאת את כובד משקלה של אומה שלמה על עצמנו, שלא לדבר על פעולות ממשלה. אנחנו פשוט רוצים לחיות.

אני חושבת שרק אתמול הבנתי לעומק את הפערים ביני לבין הרבה אנשים שחיים בישראל. רבים מהם לא רוצים לראות דרך אחרת, לדעת שיש דרך אחרת לחיות. משפט המחץ מהצבא של "זה מה יש, ועם זה ננצח" – הוא שמדריך חלקים גדולים מהאוכלוסייה לאורך חיים שלמים. שמתם לב כמה מילים, ביטויים ומשפטים יש בשפה העברית היומיומית מהסלנג הצבאי? זה אחד הסימנים לחברה מיליטריסטית. לכל אלו שאומרים ש"אין לנו ברירה, כי כולם רוצים להרוג אותנו" – זה פשוט לא נכון. כן, יש קבוצות וממשלות שקיום מדינת ישראל לא מתאים להן, ומעוניינות להנציח מצב של מלחמה וקיפוח באופן תמידי, אבל אם תסתכלו קצת על המציאות, גם הממשלה בישראל לא בדיוק מעוניינת בדו-שיח ושלום. אם אתם שואלים אותי, זה פשוט עניין של כסף. מלחמה יותר משתלמת משלום. ולחיות במצב מלחמה תמידית זה לעשות בוחטה של כסף. תשאלו את הבן דוד של ביבי, או את יעקב כץ. אין פלא שמעדיפים בישראל לחיות על החרב.

ואני כבר לא מניחה שמיותר לציין – ממשלות, פוליטיקאים וקבוצות מיליטנטיות לא מייצגות את העם. העזתים עשו טעות פעם אחת, בחרו בחמאס ומאז אין להם בחירות. רוב המצביעים בישראל בוחרים שוב ושוב בביבי, מה התירוץ שלהם?

אתמול הגעתי למסקנה שהציפיות שלי מישראלים שגרים בישראל להבין את איך שאנחנו מתנהגים וחושבים כאן, הן לא ריאליות. הם לא מבינים את המושגים שלנו, וגם לא רוצים להבין. מבחינתם שיתוף פעולה מוסלמי-יהודי חייב להיות של אלו שעומדים בראש, ולא בעניינים השוטפים של היום-יום, שהם שיתוף הפעולה האמיתי. אנחנו רואים גזענות בצורותיה השונות, בישראל מגדירים גזענות כאנטישמיות, כי אין אף אחד מלבדנו. עבורנו, העולם לא סובב סביב ישראל ויהודים, בישראל בטוחים שישראל ויהודים הם היחידים אליהם נושא העולם את עיניו, וסדר היום העולמי נקבע על פי מצב הרוח של מדינה רועשת ושכנותיה הרועשות לא פחות במזרח התיכון.

אני חושבת שעד אתמול, התחבאתי במחשבה של "אני מבינה מאיפה הם באים, כי חייתי שם 35 שנים, יש לי שם משפחה וחברים". הכיסוי וההתעלמות ירדו אתמול. אין כבר איפה להתחבא, ואני חושבת שסוף סוף הבנתי שהפער ביני לבינם הוא פער שאי אפשר לגשר עליו. אני לא מבינה איך הצלחתי לחיות 35 שנים שם, והם לא מבינים איך אפשר לעזוב גן עדן. אולי פשוט נסכים שלא להסכים, וכל אחד ימשיך לדרכו.

אובדן התמימות.

ברלינאית ברמ"ח איברים ומגשימת חלומות

הגב

7 תגובות ב "אובדן התמימות"

  Subscribe  
החדש ביותר הישן ביותר לפי מספר הצבעות
הודע אל
בדיוק חזרתי מסופ"ש מקסים בברלין, זו הבעם השניה שאני מבקר בה, הביקור האחרון שלי היה לפני כמעט 20 שנה. האמת, הופתעתי לרעה, מצאתי את העיר מאוד מלוכלת, אנשים הולכים בכל מקום, גם במטרו, עם בקבוקי בירה, הרחובות מוזנחים מבחינת נקיון וחבל, כי ברלין עיר יפיפיה, כמות המהגרים הערבים, טורקים שראיתי היא פשוט עצומה, לא זכרתי שהיו כל כך הרבה, בכל פינה יש דונר, אפילו במטרו, זה ממש שעשע אותי, במיוחד שאצלינו במדריד בקושי יש קפה בתחנות…. מאוד אהבתי את הרב תרבותיות, המסעדות המעולות והאנשים המקומים שפגשנו היו מאוד נחמדים. לא יודע אם יש הרבה ישראלים שמבקרים בברלין, אבל בתשי המסעדות… קרא עוד

עבדתי 10 שנים בגרמניה בתור מדען. זוהי ארץ נהדרת ואנשים נהדרים. מדי שנה אני חוזר לגרמניה לחופשה במשך 2-3 שבועות מארה"ב. פגשתי ישראלים רבים בגרמניה, במיוחד את הדור הצעיר.

"אנחנו רואים גזענות בצורותיה השונות, בישראל מגדירים גזענות כאנטישמיות, כי אין אף אחד מלבדנו."
זהב.

את כל כך צודקת. לעיתים נדמה שהאנשים בישראל חיים בבועה, שכל העולם נגדם ומתכנן כל שנייה איך להשמיד אותם. ישראל היא לא מרכז החדשות ומרכז העולם, ולאנשים יש יותר צרות ממה ביבי אמר אתמול ומכמה נערים בני 17 ערבים שזרקו אבן על חייל …

תודה רבה ברלינאית 🙂 באמת המון ישראלים בישראל חיים בחרדה ומחשבה שכל מוסלמי מתעסק 24/7 ברצונו להיפטר ממדינת ישראל. ללא ספק התקשורת ואופי החברה עוזר להמשיך וללבות את זה, וזה אחר כך משפיעה על היחס של האזרחים לאנשים משאר העולם. אני יכול לתת כמה טיפים משל עצמי לאיך אני מצליח להתחמק מהמציאות המדומה בחדשות המדינה ולראות מציאות אמיתית, וזה: (1) קריאה קבועה של אתרי חדשות מחוץ לישראל (כמו bbc, cnn, independent, ria ועוד) (2) שיחות עם אנשים מחו"ל, מכל מקום. סיפור לגבי 2 – לפני כמה חודשים נרשמתי לאפליקציית חילוף שפה בשם HelloTalk, כדי להעלות את לימודי רוסית שלי רמה… קרא עוד

אין מציאות שכל מוסלמי ירצה ויפעל לחיסול ישראל כמדינה.אם זה היה בפועל לא היתה לנו מדינה זה בטוח.אין גם מציאות שכל המוסלמים מחבלים אם זה היה כך לא היה עולם.יש אוירה והאוירה מייצרת פחד.חרדה.לכל פיגוע יש אפקט הגדול ממה שהוא באמת.אבל ככה זה בני אדם הם נוטים להכללה.לחרדה.זה טבעם.לצערי מעטים עושים נזק לרבים וחבל שזה כך.