בצרפת אם תיפול ברחוב תמיד יעזרו לך

• אז לאן נעלמתי ? 

אני ממש לא רוצה להיכנס לפרטים אבל הייתה לי תקופה קשה מבחינה ריגשית ואני עדיין בטארומה. ובנוסף לזה היה לי עומס מטורף בלימודים. אני כרגע בתואר שני למשפטים והתחלתי השבוע התמחות כמשפטנית בחברה. ולמרות שאני מאוד נהנת ואוהבת את מה שאני עושה, אני פשוט לא מצליחה לשכוח מהעבר ולהתקדם. קשה לי מאוד. מצד אחד אני חושבת על מה שאנשים עשו לי, ועל הטראומות, ומצד שני אני גם חושבת על מה שקרה בארץ שזה היה אפילו גרוע יותר.

• משבר זהות ?

בחדר האוכל אני מתיישבת עם הקולגות שהזמינו אותי לאכול איתם ארוחת צהריים, ומרגישה כמו תמר בסדרה טהרן שאני מאוד אוהבת. הזאת שכל הזמן שואלים אותה למה יש לה מבטא, אבל לא בגלל שהיא זרה, אלא בכיוון של "איפה גרת לפני שהיית בצרפת, כי ישלך קצת מבטא", או "גרת כמה שנים בחו"ל נכון?", "נולדת בצרפת ועברת לחו"ל כשהיית קטנה ואז חזרת לפה, נכון?" זה פשוט הזוי !!!

אין לי כוח להיכנס לפרטים אז אני פשוט עונה "כן נכון, גרתי בחו"ל כמה שנים" … אחרי הכל זה לא באמת שקר. אני לא מרגישה ישראלית ולא רוצה להתגאות במדינה שבה סבלתי מאז שנולדתי. למרות שכן לגור בישראל הפך אותי למי שאני היום, אבל אני לא רואה דבר שצריך להתגאות בו כיוון שזה נכפה עליי. אם יש משהו שצריך להתגאות בו זה משהו שהשגתי בזכות עצמי, ובזכות עבודה קשה. לא כי מישהו למעלה רצה שאוולד בX מקום בגלל Y סיבה. תמיד ישלי את משבר הזהות הזה שלומר מאיפה אני באה, ואין לי חשק להציק לאנשים שאני בקושי מכירה עם הקומפלקס זהות שלי.

אני גם לא מחשיבה את עצמי כמוצא ממדינת המוצא של ההורים שלי, כי הקשר שלי ובין המדינה הזאת הוא מקרי בהחלט. בייחוד שהמדינה הזאת אפילו לא קיימת יותר. אני גם לא אומרת שאני ישראלית, מהסיבות שהרגע ציינתי. אז מה נותר לי לומר? מי אני בעצם? מאיפה אני באה? הרי ישלי תרבות צרפתית בבית מגיל קטן, וזאת העובדה, שאני משתלבת בצרפת כאילו כלום, אוכלת כמוהם, מתנהגת כמוהם… ואני לא עושה בכוונה. זאת פשוט אני. ואנשים אפילו לא מתארים לעצמם שאני ישראלית, הם סבורים שיש לי קצת מבטא כי גרתי בחו"ל כמה שנים ! אני פשוט מצפה ומקווה שאגיע לרגע שאוכל לקבל אזרחות ואז לומר בגאווה לאנשים ששואלים אותי מה אני, "אני צרפתייה"

• על טעם ועל ריח אין מה להתכווח 

מבחינת הצרפתים אוכל זה דבר רציני, ובעבודה מזמינים את כל מי שרואים בדרך לאכול איתם צהריים, אפילו חייזרים. אני לוקחת מנה צרפתית קלאסית ומאוד נפוצה ואהובה, סטייק וצ'יפס (המקבילה של שניצל וצ'יפס) עם צלחת גבינה בנפרד ומאפה מתוק. כמו כל האחרים.

מאז שהתחלתי את התתמחות קיבלו אותי בידים פתוחות ומתייחסים אליי מאוד יפה. הקולגות כל הזמן מחייכות אליי, אומרות בונז'ור, מציעות לי לבוא לשתות איתם/איתן קפה ולשוחח. כשעבדתי בארץ, תמיד תקעו בי מבטים, זה היה נדיר שהיו מזמינים אותי לאכול איתם צהריים ביחד ואם כן היינו שותקים ופשוט אוכלים. בצרפת הם פותחים בשיחה, שואלים שאלות (נחמדות, לא חודרניות), באמת מתעניינים בך. בישראל מטיפים לך מוסר למה אתה אוכל צ'יפס עם מיונז ולא עם קטשופ כמו "כל בן אדם נורמאלי", או "אין לך בושה לאכול בשר, רוצח, נאצי"

מה שאני אוהבת בצרפת שכמעט כולם פה אוכלים בשר. זה לא פוליטקלי קורקט ולא אכפת לי מה אחרים חושבים, לא מתאים לכם שאני אוהבת בשר פשוט תלחצו על האיקס האדום ואל תטיפו לי מוסר. אף אחד לא מכריח אתכם להסכים איתי. אין פה כמעט טבעונים חולי נפש שרק מנסים להפיץ שנאה ולהציק לאוכלי בשר. ואם יש, הם פשוט לא נדחפים לצלחת של אחרים וכולם מכבדים אותם. כמעט בכל מסעדה ובכל חדר אוכל יש תפריט צמחוני וטבעוני, כך שיש אוכל לכל אחד וכולם מרוצים. ואני יכולה לאכול סטייק בשקט בלי שיתקעו לי פרצופים ויטיפו לי מוסר. במיוחד שאני אלרגית לדגים אז מה אתם מצפים שאני יאכל? שאני אהיה עלק "צמחונית" ויאכל דגים בטענה שזה לא בעל חיים כי איזה רב החליט שזה פרווה, למרות שזה נושם וסובל שמוציאים אותו מהמים? אני אוהבת בשר. תתמודדו.

ועוד פרט הזוי, מאז שהייתי קטנה הייתי אוכלת גבינה אחרי האוכל, בלי לדעת שזה חלק מארוחה הצרפתית הקלאסית – מנת פתיחה – מנה ראשונה- גבינה-קינוח (entrée-plat-fromage-dessert). אני מוותרת על מנות הפתיחה, לא רק כי ישלי קיבה של ציפור, אלא בגלל שאני שונאת מנות פתיחה. אני שונאת אוכל קר שהוא לא מתוק. ואלו לרוב סלטים מוזרים או לא יודעת מה, זה פשוט לא מגרה אותי.

בישראל הסתכלו עליי מוזר, במיוחד שזה לא כשר ובלה בלה בלה… בצרפת זה נורמאלי לאכול גבינה ואפילו לחם עם חמאה וגבינה אחרי האוכל. סוף סוף אני מרגישה בין "בני עמי". לא ברצינות.

בישראל, כולם היו מסתכלים עליי במבט לא נחמד, ותמיד מתרחקים ממני, לא טרחו בכלל להכיר אותי. רק כי הייתי ממש ביישנית. בצרפת כולם באים לשאול אותי לשלומי, ולא נעלבים כי אני לא באה אליהם, כי הם יודעים שאני ביישנית. לאנשים פה יש מנטליות אחרת, מנטליות שפשוט מתאימה לי. ואני יודעת את השפה שוטף, אני לא רואה את עצמי מתחילה מאפס במקום אחר. גם ככה קשה לי להסתגל לשינויים ולפני תחילת ההתמחות הייתי ממש בדיכאון כי זה היה שינוי עצום בשבילי …

אז אנשים אומרים לך בארץ שאם תיפול בחו"ל לא יעזרו לך, כניראה מעולם לא יצאו מהמערה ממנה באו, ושאם שמו רגל באירופה זה היה דיסנילנד או האייפל. כי לבקר בדיסנילנד ולהידחף בתור על ידי תיירים זה ממש להכיר את התרבות הצרפתית בצורה מושלמת. כי ההרגשה שלי היא שונה לגמריי, ואני בן אדם מאוד רגיש