על סכנת הנפשות שקרויה נהיגה במדינת ישראל

שמי תמיר ואני גר מחוץ לישראל כבר למעלה משלוש עשרה שנים. עזבתי את ישראל לאחר שסיימתי את חוק לימודי, אבל נושא הפוסט הזה אינו חיי מאז שעזבתי את ישראל אלא מה שהתרחש במהלך חופשת המולדת האחרונה שלי שהסתיימה היום בבוקר. ליתר דיוק, מה שהתרחש על הכביש במהלך החופשה הזאת.כל פעם כשאני מגיע לישראל (פעם בשנה, בממוצע) אני נתקל ביותר מכוניות, בפקקים ארוכים יותר ותשתיות פגומות. גם הפעם, כמו במרבית הפעמים הקודמות, שכרנו רכב קטן שהספיק לנו בכדי לטייל ברחבי הארץ ולבקר משפחה וחברים. מלבד השינויים השליליים שהזכרתי זה עתה, החופשה הזו התאפיינה בדבר נוסף: התנהגות אלימה ביותר של מספר לא מבוטל של נהגים, דבר שלא נתקלתי בו קודם לכן. זה הנושא של הפוסט הזה, ואני מקווה לעזור לחולל שינוי בתופעה האיומה הזו (אם כי, בכנות, יש לי ספקות כבדים באשר לתועלתו).

ובכן – אתחיל בכמה מספרים:
כמעט דרסתי שלושה בני אדם – אחד מהם (שעסק באימון כושר) חצה את הכביש בלילה בבגדים כהים ללא וידוי שהכביש פנוי, כשאוזניות לראשו. אחרים פשוט חצו את הכביש מתי שהתחשק להם.
נתקלתי בעשרות אופנועים כבדים אבל גם בקטנועים ודומיהם שנסעו על השוליים של נתיבי איילון בכדי לא להתקע בפקקים (שימו לב: לא בין המכוניות, אלא ממש על השוליים) תוך סיכון חייהם.
בנוסף לכך, רוב הנהגים שאני נתקלתי בהם איננו משתמש באיתות כלל וכלל – לא לפני פניה, לא לפני כניסה למחלף אבל בעיקר לא לפני שינוי נתיב. זוהי סכנת נפשות של ממש, והיא משולבת לעיתים במה שאנחנו מגדירים בדרך כלל כ״חיתוך״.
כמעט התנגשתי בצידו של רכב שנהגו סטה ימינה בלי לשם לב שאני סטיתי שמאלה באותו רגע ממש (עם אות איתות, כמובן…). המבטים העוינים שנלווים לתקריות כאלה אינם נעימים כלל וכלל, אני מבטיח לכם!
התקרית החמורה ביותר (לטעמי) התרחשה על כביש תל – אביב ירושלים (כביש מספר 1): מסתבר שבכביש זה מבוצעות כרגע עבודות, ולכן המהירות הממוצעת נמוכה יותר, ויש סיכוי לפקקים. כל זה טבעי ונורמלי, אבל את נהג הרכב המסחרי שנסע אחרי זה לא עניין: הוא החליט להידבק לפגוש האחורי שלי ולהשתמש באורות הגבוהים שלו בכדי לסנוור אותי (קראו: הוא כיבה והדליק את האותות הגבוהים לסרוגין במשך דקה כמעט). כל מה שנותר לי לעשות הוא להסיט את המראה ולהתעלם. באירופה זו נחשבת לפעולה אלימה של ממש שיכולה לסבך מישהו באלימות פיזית. חשבו לרגע על מה שהנהג הזה סיכן: את חיינו, פציעה חמורה, תאונת שרשרת ועוד דברים שהדעת לא צריכה לסבול.
זוגתי טוענת שכל כך סבלתי על הכביש משום שאני לא רגיל לזה יותר. אני מקבל את הטיעון הזה, אבל אני משוכנע שמשהו אחר קורה כאן, אם כי אינני יודע מהו.

השאלות המתבקשות הן לפיכך:
מה קורה בכבישי ישראל? היכן האכיפה? היכן המשטרה? איך יתכן שהבחנתי במאות עברות תנועה בשישה ימים אבל לא באף רכב שעומד לצד בכביש כשלצידו מכונית משטרה? שוב – היכן המשטרה? האם אנשים נוהגים כך משום שהם בלחץ תמידי?
אין לי ספק שגם לתשתיות יש חלק בבעיה: נתקלתי בצמתים עם סימון מבלבל, ובאופן כללי נתיבים מצד ימין מסתיימים, לעיתים קרובות, ללא סימון על האספלט או שלט ברור.
שהינו בישראל שישה ימים, אבל מספר התקריות שנתקלתי בהן גדול בהרבה מכלל מה שהייתי מגדיר כאירוע ששווה לדווח עליו בכל שלוש עשרה שנותי כאן !

אפילוג
בן הזוג של חברה של אמא שלי, איש בן שבעים ושתיים שגר בישראל, נפצע בינוני בתאונת דרכים לפני מספר ימים. הנזק? ברך שבורה וצלע אחת שבורה.