בשלב מסויים בחיי בישראל התחלתי להרגיש חוסר חשק לעשות דברים משמעותיים. לא היתה לי מוטיבציה לעבוד, להכיר אנשים חדשים, לתכנן תוכניות ארוכות טווח, להשקיע במוצרי חשמל לבית ובטח לרכוש רכב חדש, היתה תחושה של זמניות ומיצוי. לא הייתי מדוכא, אלא חסר תקווה, הכל היה מוכר, צפוי ומשעמם.
תחושה כללית של דריכה במקום בלי תקווה לשינוי ממשי. חברים חדשים? אין טעם הם לא יבינו אותי. עבודה חדשה? אין סיכוי שאעבוד בשביל מישהו אחר. גם שמכרתי באתר איביי העולמי מוצרי אלקטרוניקה מסין הלקוחות הישראלים (והספרדים) ניסו לדפוק אותי (הם לא ידעו שאני ישראלי) עד שהכנסתי את ישראל וספרד לרשימת המדינות המצורעות שלא שולחים אליהם והשקט חזר.
מאסתי בחיים התל אביבים: בלי אתגרים, בלי ריגושים, הכל צפוי ומשעמם: אותם מקומות בילוי, אותם פארקים, אותם אירועים, אותם אנשים שחוזרים על עצמם בשמות ופרצופים שונים…
החגים היהודים הוסיפו לתחושת הזרות במדינה שלי – איסור מכירת חמץ בפסח, חוקי הכשרות המגוחכים, איסור נסיעה ביום כיפור, מקומות סגורים בשבת, הנוהג הפשסטי שצריך לעמוד דום בשעת צפירה ביום הזיכרון והשואה כאילו אנחנו בצפון קוריאה, משק סוצאליסטי שבטעות מזוהה כקפיטליסטי ושיח פוליטי-צבאי של גנרלים מחרחרי מלחמה – לא מצאתי בישראל עניין או משמעות. לא הרגשתי שייך. הייתי מתוסכל.
התובנה שישראל היא מקום ללא עתיד ראוי ושהשפה העברית שאני אוהב אינה שימושית בעליל גרמו לי להרהר: "מה אני עושה בישראל?" לא מגיע לי העונש הזה! לא בחרתי את מקום לידתי.
ואז לפני חמש שנים החלטתי שאני מהגר לחו"ל: רומא, בנגקוק ופרנקפורט. שם גילתי שהדשא הרבה יותר ירוק (פשוט יורד יותר גשם). חיי החברה, התרבות, מגוון המזון, התחבורה הציבורית, הגודל וההזדמנויות הרבה יותר גדולות. השנה עברתי ללונדון, אני עובד, לומד, חי חיים מלאים ומספקים ותמיד בתנועה. האנשים מעניינים, התרבות עשירה, עבודתי מאתגרת ומהנה, יש כל כך הרבה לעשות, לראות מקומות חדשים, הסקרנות שלי פורחת, המוטיבציה בשיא, יש שאיפות ומטרות חדשות וכמובן גם חברים טובים מכל העולם. הגעתי הביתה.
אני חופשי לחיות את חיי בלי שהמדינה או אנשים אחרים יתערבו וישאלו שאלות.
עכשיו תורך! 🙂
מאמר קשור: החופש שלך מתחיל כאן!
בחלק מסכים בחלק לא.
זה לא שבלונדון יהיה לך אלף חברים.
בסופו של דבר לכל אדם יש מעגל חברים קבוע
חברים.מכרים.ידידים.וכדומה.
גם הפארק הסמוך לדירה נשאר קבוע.
הוא לא נודד ומתחלף.
רק מה הכל גדול יותר.תחושת חופש.
רוגע.מרחב.לא מעיק ודביק.
את זה אני מבין.אבל החיים הם לא פיקניק.
צריך לעמול להתאמץ להתחייב
זה ככה בכל מקום.
אני נמצא במצב דומה.
נהניתי מאוד לקרוא מישהו שחולק את הנשמה שלו בעניין שמעטים מאוד מעיזים.