פוסט אורח מאת גיל, גרמניה.
סיפור ההגירה שלי לגרמניה מתחיל לפני 9 שנים.
הייתי מיואש מהחיים בישראל, בעיקר מהסיבות הידועות של המנטליות, האלימות והאגרסיביות שהן תוצאה ישירה של המצב הבטחוני והכיבוש בשטחים. לא היה לי רע מבחינה כלכלית- ההפך הוא הנכון, עבדתי בחברת הייטק במשרה שמאוד אהבתי, הרווחתי משכורת סבירה פלוס, היה לי בוס נפלא, היו לי קולגות נחמדים, אלו היו הדברים שהחזיקו אותי בישראל שפוי. כשהייתי חוזר הביתה מהעבודה, הייתי סוגר את הדלת ולא יוצא עד למחרת. אלה היו חיים של זומבי שבהחלט לא אהבתי.
לכן החלטתי להגר וחיפשתי עבודה באירופה. מכיוון שלא היה לי דרכון זר, הדרך לעזוב את ישראל הייתה קשה שבעתיים. לא רציתי להתחתן רק בשביל לקבל דרכון ולשדרג לעצמי את רמת החיים (כמו שהרבה ישראלים עושים – חלק מהקומבינה הישראלית לצאת מהגיהנום הישראלי ולשדרג את החיים, לא חשוב איך ועל חשבון מי), רציתי להגר על סמך הכישורים שלי בלבד.
חיפשתי עבודה בחו"ל עוד מבישראל, היה ברור לי שאין מצב שאני מהגר למדינה זרה ללא עבודה מובטחת (לקנדה לא הייתי מהגר ע"פי שיטת הנקודות). התעקשתי להגיע לראיון פנים מול פנים לאחר מספר ראיונות טלפונים, ולכך לא הסכימו כל החברות שאליהן התראיינתי. הן דרשו שאגיע לראיון פנים מול פנים לאחר שיחת הכרות קצרה של 30-45 דקות. לבסוף לאחר מספר חודשים, מצאתי חברה שהייתה מספיק גמישה להסכים לדרישה הזו שלי, ולאחר 3 ראיונות טלפונים עם 4 אנשים שונים, נסעתי לגרמניה (במחלקה ראשונה על חשבון החברה !! :-)) לראיון שבסופו הודיעו לי שהתקבלתי. זה היה ב-23.06.2005, תאריך שאזכור אותו כל ימי חיי.
על מנת שאזרח שמחוץ לאיחוד האירופי יוכל לקבל היתר עבודה בגרמניה (או במדינה אחרת ברחבי האיחוד), על המעסיק להוכיח שאינו מצא מועמד מתאים לאייש את המשרה מתוך גרמניה ולאחר מכן מתוך האיחוד האירופי. זוהי משימה לא פשוטה, שכן על המעסיק לפרסם את הצעת העבודה בלשכת התעסוקה במשך כ-6 שבועות, ולאחר מכן אם לא נמצא מועמד מתאים, ורק אז נשקל מתן אשרת עבודה למועמד שמחוץ לאיחוד. משרד העבודה בודק בקפדנות את חוזה העבודה של המועמד: תנאים סוציאלים, ימי חופשה, משכורת המתאימה לניסיון ולהשכלה של המועמד, וכמובן את קורות החיים של המועמד – היה עלי לשלוח תעודות השכלה מתורגמות ומאושרות על ידי נוטריון עם חותמת אפוסטיל. ולאחר שהכל בסדר, משרד העבודה נותן אור ירוק ואז מאשרים את אשרת העבודה. פה בניגוד לישראל, לא מייבאים עובדים זרים בשיטת הדלת המסתובבת, מעסיקים אותם בתנאי רעב, ואחרי זה דורשים מהממשלה לגרש אותם (ע"ע אלי ישי).
לאחר כ-5 חודשים שבהם קיבלתי חוזה עבודה, ויזת עבודה, ועוד ביקור של שבוע שערכתי בחברה על מנת לעמוד על טיבה ביומיום, עשיתי את סידורי העזיבה שלי (ביטוח לאומי, בנק,…), ארזתי מזוודה, נפרדתי מהמשפחה ונסעתי לנתב"ג עם כרטיס טיסה לכיוון אחד. לא היה מאושר ממני באותו הזמן, השגתי את הכמעט בלתי אפשרי. עליתי על המטוס ונחתתי במינכן, משם נסעתי ברכבת לעיר בה הייתה החברה.
מאז עברו הרבה מים בדנובה, החלפתי מספר מקומות עבודה, התקדמתי הן מבחינת המשכורת והן מבחינה מקצועית, הצלחתי לשרוד את המשבר הכלכלי המתמשך – לא היה יום אחד בו הייתי מובטל. לפני כ-3.5 שנים קיבלתי תושבות קבע שמאפשרת לי בעיקרון לעבוד ברוב מדינות האיחוד האירופי, לפני מספר חודשים קניתי דירה אותה שילמתי במזומן (ללא צורך במשכנתא או הלוואה). כיום אני עובד כבר כשנתיים וחצי בחברה בינלאומית בתחום הרכב, ואין מאושר ממני.
מי שרוצה להגר, חייב בהרבה אמונה עצמית וחריצות, ובהרבה כוח סבל!! זו משימה לא קלה: צריך לדעת להתמודד לבד עם הרבה קשיים (לי אף אחד לא חיכה פה עם זרי דפנה), הייתי צריך ללמוד שפה חדשה, מנטליות, להוכיח את עצמי מבחינה מקצועית, והיו לי פה המון הפתעות ומכשולים שהייתי צריך לדעת להתמודד איתם בכוחות עצמי- לא הייתי יכול להרים טלפון לאבא או אמא שיבואו לעזור לי. אבל בסוף זה משתלם, הגעתי פה להישגים שלא הייתי יכול להגיע אליהם בישראל. וזה שווה את כל המאמץ 🙂