פוסט אורח מאת איתמר.
לפני שנים אחדות שמעתי את ידידתי למעבדה מתלוננת לחברתה בטלפון על כך שהכומר בכנסייתה הודיע לה לאחרונה על כוונתו לסלק אותה ואת חברה מקהילת הכנסייה לאחר שגילה שהם גרים ביחד ללא נישואין. היא התלוננה על חוסר הסובלנות של הכומר ועל כך שהוא שפטני מדי. לאחר שניתקה, היא פנתה אלי עם מעין "היית מאמין?” בצפייה שכאתאיסט מוצהר ולוחמני אגיד לה שהכומר שלה לא בסדר ושהיא קורבן של כפייה דתית. לצערה, מה שהיא שמעה היה שונה מאוד.
שהרי כל דת שאני מכיר אוסרת על קיום יחסי מין לפני נישואים, ומי שמצטרף לכנסייה צריך לקבל עליו את עקרונות הדת כפי שהם מיוצגים על ידי כנסייה זו, או לא להצטרף בכלל. ארה"ב זה לא ישראל: כנסיות לא ממומנות בכספי מסים ויש להנהגתן זכות מלאה לקבוע נהלים כפי שעולה על רוחן. למה בדיוק היא ציפתה, הבעולה המצטדקת? שהכומר ישנה את דעותיו על מנת להתאים אותן לה ולחברה? שהוא יעלים מעין ממה שבעיניו הוא חטא ודוגמה רעה מאוד לשאר חברי הכנסייה, ובמיוחד לצעירים שבהם? שיחפש פסוק שפוטר אותה מאחריות למעשיה? כמו דתיים רבים, היא קוותה לאכול את עוגתה ולהשאירה שלמה: לקבל לחם קודש מהכומר ונקניק מהחבר.
חשבתי על סיפור הזה לאחרונה כשקראתי כמה כתבות על נשות הכותל ועל יהדות רפורמית וכשכתבתי את המאמר על שנאת החינם שחילונים חשים לחרדים, שנאה ראוי שיכוונו לעצמם. החרדים—על כל טיפשותם, בורותם וקנאותם—הם אנשים שחיים (לפחות למראית עין) על פי מצפונם. יש להם אמונה, והם שומרים עליה במחיר אישי כבד מאוד. בשביל האמונה הם קמים בחמש בבוקר להתפלל, מחכים שש שעות בין בשר לחלב, מתלבשים כמו דובי קוטב בארבעים מעלות, נמנעים מלהנות ביום היחידי בשבוע שבו מותר להם לנוח, אוכלים חמין עבש ודלוח, ובאופן כללי דופקים לעצמם את החיים בכל צורה והזדמנות אפשרית כי הם מאמינים שזה מה שיהוה רוצה שיעשו. שכל אין להם, אבל לפחות עקרונות יש להם. ואפילו את זה אי אפשר להגיד על הרפורמים.
מה היא יהדות רפורמית? אפילו הרפורמים בעצמם לא מסוגלים בדיוק להגדיר אותה, שהרי בלהיטותם להיות פתוחים ולא שפטנים יש להם אינטרס לא להגביל את עצמם בהגדרות מיותרות. אבל מרפרוף באתרים שלהם, אפשר להגדיר יהדות רפורמית באופן כללי כניסיון להביא את היהדות למאה העשרים ואחת, ליישב אותה עם ערכים מודרניים, ולפתוח אותה כך שתקבל כל מגזר ומגדר כשווה. היהדות הרפורמית היא ליברלית ונאורה כביכול: היא שמה לה כדגל זכויות פרט, שוויון, ערכי מוסר, אהבת אדם, ושאר עקרונות הומניים.
נו, יופי. יש רק בעיה אחת: אם אלוהים אכן קיים והוא אותו אחד שעליו מספר לנו התנ"ך, אז הרפורמים יכולים לצפות להצטופף עמי על אותו שיפוד על המנגל של השטן בגיהינום, שכן אין סיכוי שאותו אלוהים קנאי ואכזר ייתן להם למכור לו סיפורים על כך שעבודה בשבת לא מפירה את "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה”, או שהומוסקסואליות זה בכל זאת בסדר, שהרי אהבה זאת אהבה. יש לי הרגשה מעיקה שהאלוהים שרצח את אשת לוט כי העזה להביט לאחור בפחד בעת שנסה על חייה הוא האלוהים שהחרדים מספרים לנו עליו, ולא אותו בן כלאים של בודהה ומינרבה שעליו חולמים הרפורמים.
וזאת בדיוק הבעיה עם הרפורמים: הם מאמינים שהם יכולים ליצור להם אלוהים בצלמם ובאותה עת להתיימר להיות דת, עם כל ההדר וגדלות הרוח שכרוכים בכך. הם רוצים לקלף מהיהדות כל מה שלא מוצא חן בעיניהם עד שיישאר רק מה שטוב ויפה ו"touchy feely". היהדות הרפורמית היא יהדות-לייט או יודו-דיאט: כל הוויטמינים והמינרלים של קדושת הדת והרגשת ההיי המיסטי שהיא נותנת, אבל בלי השומן של הגבלות על סקס ואוכל וסגנון חיים.
אבל לא רק הרפורמים הם ככה. כל אותם מסורתיים, שומרי מצוות, פוקדי בית כנסת בחגים, צמים בכיפור, מתקיני מזוזות, קוראי הגדות ומדליקי נרות למיניהם—במילים אחרות, כמעט כל בית ישראל—הנם רפורמים דה פקטו, כאלו שאוהבים לטעום דת מדי פעם, להתענג על מתיקותה המשכרת, אבל להפסיק לפני שהירכיים משמינות. להתעטף ביהדות כמעיל חמים, אבל שלא יסתיר את המחשוף. אדוני הבטיח את הארץ לאברהם אבינו? זה טוב. בואו נשמור את זה לוויכוח הבא עם אנטי-ציונים. גבר ששוכב עם גבר דינו מוות? זה מוגזם. אלוהים לא באמת התכוון לזה. ברית מילה לילד? למה לא—קראתי באינטרנט שזה מגן מפני מחלות מין. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת? נו באמת, נכון שזה היה בצחוק, אלוהים? וכך אפשר לזיין בכיף, אבל עדיין לטעון שחוק השבות והציונות מוצדקים על פי התנ"ך. לעשות מנגל בשבת, ולטעון שירושלים המאוחדת תמיד הייתה ותמיד תהייה בירתו של העם היהודי, ושהכותל המערבי הוא משאת נפשו של כל יהודי בארץ ובגולה. התנ"ך כמזנון אכול כפי יכולתך: קח כמה שאתה רוצה ממה שאתה רוצה, ואם לא טוב לך שים בצד.
ולכן לדתיים למיניהם כל כך הרבה כוח, שהרי אין בישראל חילונים אמיתיים, כלומר אתאיסטים גאים ששמים את התנ"ך על המדף לצד האיליאדה של הומרוס והסגות האיסלנדיות כסיפורים שמערבבים קצת היסטוריה והרבה אגדה ושאין להם סמכות מוסרית כלשהי. החילונים בישראל לעולם לא יוותרו על הדת שהם נושאים עמם ככרטיס ביטוח רוחני. הם צריכים אותה כי עולמם הרוחני אכן ריק והם ברובם אנשים שטחיים ובורים, חסרי עניין בתרבות, מדע והגות, אנשים שמעבירים את זמנם בריאליטי טלוויז'ן, ספורט, רכילות סלבריטיס ושאר זבל בהמי. ובסתר לבם הם יודעים זאת, וצריכים את הילת הדת על מנת שתיתן נופך ערכי לחייהם חסרי המשמעות.
והצורך הזה מובן, שהרי להיות אתאיסט מוסרי ומתורבת זו עבודה קשה מאוד. אתה חייב לחשוב בעצמך על הכל, לא רק על מה שנוח. אתה חייב לפרק הכל לגורמים ולהגיע למסקנות רק על סמך ההיגיון. אין לך ספר שממנו אתה יכול לשלות פסוקים באופן סלקטיבי בכל פעם שאין לך תשובה. במקום זה, יש לך מאות ספרים, מהפרה-סוקרטים וקונפוציוס עד לברטרנד ראסל, שנותנים לך דעות שונות ומגוונות על כל נושא אפשרי, ואתה צריך לקרוא את כל ההגות הכבדה הזאת ולהחליט לבד מה טוב ומה רע, מה מוסרי ומה פסול, מה לעשות וממה להימנע. הרבה עבודה, הרבה השקעה, הרבה זמן. בשביל מה? נדליק טלוויזיה ואחר כך נר. זה נוח, פשוט וממלא—כמו חטיף אנרגיה.
הגיע הזמן שאנו החילונים, בישראל ובכל העולם, נזרוק את הדת מהחלון פעם אחת ולתמיד. די כבר עם הדלקת נרות, ביקורים אגביים בכנסייה או בבית כנסת, מיזוז דלתות, ענידת צלבים ומגני דוד, ואזכור התנ"ך כשנוח. בואו נאמץ אתאיזם טהור וגאה שמבוסס על תרבות, ערכים והשכלה. בואו נפריד את עצמנו מהדת לפני שאנו דורשים הפרדת דת ומדינה. ומי שזה לא טוב לו, שיהיה לפחות הגון מספיק וילך עד הסוף לצד השני, לעולם שבו השטן יושב על כיסאו וצולה לאטם חוטאים ומחללי קודש למיניהם. אפילו אמונה בשטויות הללו עדיפה על עמידה מצטדקת באמצע.