יש תופעה אחת בישראל שדרכה אפשר להסביר כמעט את כל הבעיה כולה: ישראלים לא באמת מבינים את מושג ה'חופש'.

ישראלים נמצאים תחת הרושם שחופש משמעו 'עצמאות'. קרי: ממשל חזק, צבא חזק ועם חזק. עצמאות מבחינתם היא הביטוי לחופש, אחרי אלפי שנות גלות.

מבחינת הציבור הישראלי העצמאות מאפשרת לעם היהודי את היכולת לממש את חייו ואת החזון הלאומי, הדתי או כל חזון אחר – ולכן היא מגשימה את מושג החירות.

ובכן, זה אותו הדבר בדיוק – רק הפוך. עצמאות היא פחות או יותר ההיפך מחירות. והסיבה לטעות נעוצה בכך שישראלים לא מבינים באמת את מושג ה'חופש'.

למה – בהגדרה – המדינה כופה?

אחת הטעויות הנפוצות ביותר בקרב החברה האנושית – והיא דווקא בולטת יותר בחוגי שמאל 'ליברליים' למרבה ההפתעה – היא המחשבה לפיה למדינה יש תפקיד חשוב מאוד.

רוב האנשים רואים במדינה מעין מושיע לצרות שלהם. הם בטוחים שכל מה שטוב זה בזכות המדינה, וכל מה שרע זה בגלל היעדר התערבות של המדינה.

במילים אחרות – אנשים חושבים שהדרך שלהם להגשים את עצמם תלויה מאוד במדינה. ולכן, לדעתם, המדינה ומוסדותיה מחוללים את החופש שלהם.

אבל זו שגיאה קשה. 

המדינה היא, בגדול, ישות כופה, שחוסמת את החופש של הפרטים. בהגדרה, המדינה היא כפיה ששוללת מאנשים את החירות שלהם.

הרעיון המקורי של מדינה היה מאוזן. הרצון היה שהעם, האזרחים, יקנו למדינה כוח כופה, אבל רק למטרות מאוד ספציפיות. ההגיון היה שיותר יעיל וחכם שבמקום שכל אחד יגן על עצמו ועל קניינו בכוחות עצמו מפני זרים, אפשר יהיה להתאגד כקבוצה ולייסד צבא שיעשה את ההגנה עבור כולם. במילים אחרות: למדינה הוענק כוח, אבל הכוח היה מוגבל. מידתי.

המדרון החלקלק של הכוח

הבעיה היא, שעם הזמן, חלה שחיקה הולכת וגוברת בתפקיד האמיתי של המדינה. במקום שכוחה יהיה מוגבל ומאוזן לצרכים מאוד ספציפיים, הכוח של המדינה הלך והתעצם.

יש לכך שתי סיבות מרכזיות:

האחת, המדינה עצמה, המוסדות, הארגונים, חתרו לעוד ועוד כוח. זה טבעי. כל אחד, ללא יוצא מהכלל, מעוניין ביותר כוח מאשר בפחות כוח. זה ברור מאליו.

השניה, גם האזרחים עצמם, בטיפשותם, דרשו עוד ועוד כוח למדינה. ולמה? משום שהם רצו מזור לבעיות שלהם. האזרח הפשוט לא מבין את מושג החירות והחופש. ולכן הוא טועה לחשוב שהדרך לפתור את הבעיות שלו היא באמצעות הגדלת הכוח למדינה.

כך נוצר מדרון חלקלק. ככל שיש למדינה יותר כוח, כך קל למדינה לצבור עוד כוח ובמקביל הציבור דורש עוד כוח שיגיע לידיה. התוצאה הבלתי נמנעת היא, שהמדינה הופכת יותר ויותר ריכוזית וחזקה. הפרט הופך יותר ויותר חלש. והחופש? הולך ונשחק.

הציבור צריך לדרוש פחות כוח

אם הציבור היה פוקח את עיניו, הוא היה מבין שהדרך לפתור את הבעיות שלו, היא בדיוק ההיפך מהדרך שאליה הוא חותר. הדרך לעשות זאת היא באמצעות הפחתת הכוח של המדינה. הקטנה משמעותית של סמכויות השלטון. לקיחת הכוח חזרה לאזרח.

דוגמאות:

– במקום לדרוש זכויות שוות בנישואי קהילת הלהט"ב – יש לדרוש העדר מעורבות מוחלטת של המדינה בנישואי הפרט.

– במקום לדרוש חלוקת תקציבים מאוזנת דמוגרפית בין הציבורים השונים – יש לדרוש הפחתה משמעותית של תקציב המדינה למינימום ההכרחי – כלומר הפחתה משמעותית שתחול על כל קבוצות האוכלוסיה.

– במקום לדרוש חינוך לערכים ליברליים ולא דתיים – יש לדרוש העדר מעורבות של המדינה בחינוך.

– במקום לדרוש גיוס שווה לכולם – יש לדרוש ביטול חובת הגיוס ומעבר לצבא מקצועי.

וכך הלאה. כמעט בכל דרישה ציבורית שעולה, הדרך להשיג את המטרה של הדורש היא בדיוק ההיפך מהדרישה שלו. פשוט לדרוש פחות כוח למדינה ויותר כוח חזרה לפרט.

אבל הציבור בישראל רחוק שנות אור מלהבין את זה. הישראלים לא באמת מבינים מהו 'חופש'.