דמוקרטיה, מאכל עממי

תודה על התגובות למאמרים קודמים,

יש להבחין בין שיוויון (כלומר בהקשר של זכויות) לבין דמיון (כלומר בהקשר של תכונות). שיוויון הוא אידיאל, פרי החלטה ערכית, ואיננו דבר-מה שאפשר לראות במציאות. מידת מימוש עקרון השיוויון תהיה נתונה לויכוח. דימיון, הוא פרי השוואה מתמטית באופיה, בין תכונות של שני דברים.

המהפיכה הצרפתית ידועה בשימוש שעשתה במושג השיוויון וקשרה אותו לזכויות, אבל הבסיס לזה נוצר קודם.

בתקופת הרנסנס נולד בעצם מושג האדם, באופן שלא היה קיים לפני כן. ההפשטה "אדם", כמשמעו למעשה "כל אדם", נוצרה אז. עד תקופת הרנסנס – למשל בימי הביניים, היה "רצען", או "איכר", או "אביר" וכיוצא בו. אבל לא היה מובן לאבסטרקציה "אדם". אין זה מקרה שהתפתחות מגמות הומניסטיות בתקופה זו, באה יחד עם תופעת העיור, עליית קרנה של התרבות, ביקוש למוצרי צריכה, בנקאות, חברות מניות ועוד דברים שבימי הביניים לא ניתן היה להעלות על הדעת, כמו השמעת ביקורת בוטה ונטולת הסוואה כלפי הכנסייה.

חזרה למושג השיוויון – על מנת להמחיש את ההבדל, בשפות ילידיות מסויימות, המילה "אדם" משמעה "בן השבט", כלומר לא כולל בני שבטים אחרים. בלשון חז"ל היא איננה כוללת נשים, ולא בגלל הפירוש המגדרי של המילה "אדם".

מושג השיוויון בפני החוק גם הוא מושג היסטורי. בחוקי חמורבי, למשל, יש מעמדות שונים, קבוצות חברתיות שונות. לכל אחד מהם חוקים משלו ועניינו של כל אחד נידון אחרת. כך גם בקודקס החוקים הרומי, ועוד.

מה שאנחנו רואים עד כאן הוא שלא רק מושג השיוויון הוא מושג היסטורי, אלא גם ההכללה "אדם" ואשר תחתיה חוסים כל בני האדם, היא תוצר היסטורי ולא מושג שהיה קיים מאז ומתמיד.

עוד ייאמר כי שיוויון בהזדמנויות הכלכליות ובאפשרויות היזמות, שימש גם השקפות רייגניסטיות ותאצ'ריסטיות. במקרים אלה הוא בא להצדיק כלכלה שמאפשרת השגים ואי-שיוויון חומרי. הטענה כי העניים הם כאלה באשמתם, היא חיונית להצדקת העוני בעולם הדוגל בשיוויון, מכיוון שמושג האשמה מחזיר את האחריות למצב העוני אל אותם בני אדם, מבלי להזדקק לייחוס ערך שונה לבני אדם שונים.

אם הטענה נכונה או לא, בזה אינני עוסק. מה שמעניין הוא הצורך של ההשקפה התאצ'ריסטית להזדקק למושג השיוויון, שהיא-עצמה איננה מאמינה בו, כמסתבר מקביעתה של תאצ'ר כי איננה רואה את המהפיכה הצרפתית באופן חיובי.

במילים אחרות גם אלה שאינם מאמינים בשיוויון, נאלצים לעשות בו שימוש בגלל המרכזיות שלו ללגיטימציה ציבורית של כל מהלך פוליטי או מאקרו-כלכלי.

לפי פרשנותי, יש סיבה שבגללה מושג השיוויון (בפני החוק, בהמשך לתפיסת האדם האוניברסלית) מרכזי כל כך בחברה מודרנית. הוא מאפשר לבני אדם להישמע לכללים חיוניים ("חוקים"), במידה פחותה של כפייה ואלימות. הוא נותן לבני האדם תחושה – גם אם כוזבת, שהם גם שותפים – ולא רק נתינים-נשלטים. על זה כתב אריך פרום ("החברה השפויה") כי תפקידה של החברה המודרנית לגרום לכך שבני אדם יצייתו מרצונם, פחות בכפייה – משיקולי יעילות. בעצם מדובר במנגנון שתפקידו ליצור אווירה של שיתוף פעולה. באופן זה ניתן לחסוך צורך בהפעלת אלימות ו\או כליאה המונית.

אווירה, או תחושה כזו פחות אפשריים, בהינתן מעמדות שאינם שווים בפני החוק או אינם זכאים להשתתף בקביעת עתידם לפי העיקרון "אדם אחד = קול אחד".

כל זה תלוי ברווחה חומרית, כדי לוודא שגם מי שיפסיד בתחרות הכלכלית, יוכל לקבל את ההפסד איכשהו, הוא לא יפסיד את הכל. מכל מקום ברור, כי חברה אנושית צריכה לקיים את עצמה במובן החומרי, וכדי להשיג קדמה תרבותית, עליה להשיג קדמה חומרית.

מי שמהווה גורם משפיע מבחינה פוליטית, הדבר העיקרי שקובע עמדה פוליטית שלו הם האינטרסים שלו בפועל-ממש, ולא השייכות האידיאולוגית שלו. להלן שתי דוגמאות המעידות על כך:

הנרי פורד – לא בדיוק סוציאליסט (על זה לפחות אנחנו יכולים להסכים), העניק לכל פועל משכורת גבוהה בהרבה מהמקובל אז, לא משיקולים מוסריים מופשטים. הוא היה זקוק לפועלים בעלי משכורות גבוהות, שיוכלו את הסחורה שהוא ייצר.

דוגמה ממקום אחר: משפחת אופנהיימר – משפחת יהלומנים דרום אפריקנית, תמכה כספית בהלן סוזמן, מתנגדת האפרטהייד היחידה במשך שנים רבות. נכון ששני הצדדים היו יהודים, אבל הסיבה לתמיכה – שהביכה מאוד את האופנהיימרים בחברה הגבוהה של קייפטאון של אז – היתה שהאופנהיימרים (שהיהלומים שלהם שימשו לתעשייה, יותר מאשר לתכשיטים) היו זקוקים שייווצר בדרום אפריקה מעמד ביניים, שיהיה מסוגל לקרוא שרטוט, לעבוד בתעשייה מתקדמת ולקנות שוק למוצרים שכדי לייצר אותם דרושים יהלומים.

בשורה התחתונה אי אפשר לקיים לאורך זמן, חברה מתועשת מפותחת שהמרכיב המרכזי בה, מבחינת היחס בין השלטון לאזרחים\נתינים, הוא אלימות ולא הסכמה.

הביאו פה דוגמאות, של מדינות מודרניות מבחינת רמת השירותים בהן ואשר מהוות "דמוקרטיה פגומה" לכל היותר, או הרבה פחות.

דווקא דוגמאות אלה מסייעות להבחנה שלי: דמוקרטיה ליברלית זקוקה לשיוויון, לא רק כדי לקיים את החופש והסובלנות, אלא כדי לקיים קידמה כלכלית שמאפשרת ליותר פרטים לקנות מוצרים. זה לא מקרה שרבות מאותן מדינות בעלות שירותים מתקדמים ובהן הדמוקרטיה חסרה או פגומה, אינן מרכזים של ייצור מודרני אלא של הפקת נפט (סעודיה), מרכז פיננסי (סינגפור) או היי טק שאפשר לקיים גם מרחוק (ישראל). המיוחד למקרה הישראלי הוא המעורבות של מערכת הביטחון בהכשרה טכנולוגית לצרכים צבאיים, מה שמשאיר חלק מהייצור בישראל.

למה זה מעניין, ובעיקר את מי?

מהות השינוי שהחברה הישראלית כבר עוברת, נמצאת בכמה מוקדים:

1. ניכור גובר של מערכות המדינה ושל מושגים נורמטיביים, מציבורים רחבים. כשמדברים על דמוקרטיה, כחצי המצביעים חושבים שזה נגדם. כשמדברים על זכויות אדם, הם חושבים שמדובר בזכויות היתר של אחרים, בהעדפתם על פניהם. המושגים שאני משתמש בהם כאן הם מושגים שמזוהים עם השליש השבֵעַ של דוברי העברית.
2. בהמשך לכך ישראל הופכת לדיסטופיה של אכיפת חוק. בהדרגה יימאס לבעלי עסקים לשלם פרוטקשן, או שהם לא יעמדו בכך. נראה יותר מקרים של לקיחת החוק לידיים. דבר זה לא יעלה את תחושת הביטחון אלא יקטין אותה, מכיוון שרוב האזרחים חלשים יותר מגורמי פשע.
3. התעצמות הפיגור הכלכלי של חלקים נרחבים של האוכלוסיה, מסיבות מגוונות – החל משיעור ילודה שאיננו מאפשר מתן השכלה הולמת, המשך בהתנגדות למתן שירותי בריאות כגון חיסונים וכלה בתפיסה מפגרת של השכלה ומודרנה כאילו הן מקור הרע. "קטר ההיי-טק" נוסע לבד, לכן הוא נוסע מהר. שאר הקרונות נשארו מאחור.
4. עוני מולד – הכחדת האפשרות למוביליות חברתית.
5. השמדה של הייצור המקומי ואובדן ידע ייחודי (אם איננו קשור לתעשיות ביטחוניות). תופעות אלה קרו כבר לידע הישראלי בתחומי החקלאות ומתרחשות כעת בתחומי הידע בטיפול המים, השקייה וכיוצא בהם.