פרק שביעי: ישראל הנעדרת

הדימוי העצמי הרווח של ישראלים, הוא של חברה סולידרית, תומכת ומחבקת.

הניסיון מראה שזה לא בהכרח נכון.

זה היה ביום השני לחיפושים אחר מטייל שאיבד את דרכו במדבר יהודה. מישהי ראתה ממרחק גדול, חוט כחול אשר – כך התברר – נפרם מבגדיו של אדם. כשמצאו את מה שמצאו המחשבה הראשונה היתה "מצאנו אותו". אבל השרידים היו ישנים מדי. אמנם נמצאו שם טלית ותפילין, ארנק ובו תעודת זהות, וכן תרמיל ובגדים מתפוררים וגם שרידים, של אדם אחר שנעלם תשע שנים לפני כן.

השוטרים בתחנת המשטרה בירושלים – כי הוא היה ירושלמי, הודו לצוות המחלצים: נכון, הבחור אבד לפני תשע שנים, לא מצאו אותו. תודה שסגרתם לנו את התיק. אז שאלו אותם אבל רגע, למה לא נערך חיפוש באותו זמן? אדם נעלם ואף אחד לא מחפש?

לא, אמרו השוטרים, לא בהכרח. תראו – אף אחד לא לחץ.

מה זאת אומרת "אף אחד לא לחץ"?

משטרת ישראל מקבלת מדי שנה אלפי דיווחים על היעדרות אדם. ברוב המקרים העניין נפתר אחרי מספר שעות ולרוב, האדם נמצא בריא ושלם.

כאחוז אחד מן המקרים איננו נפתר. מאז קום המדינה מאות בני אדם נעלמו ולא נמצאו. דף האינטרנט של משטרת ישראל מחזיר נכון להיום, 341 תוצאות – שמות של נעדרים. להערכתי, המספר האמיתי כפול מזה. דף הפייסבוק "נעדרים", גם הוא מכיל מאות שמות – בהבדל חשוב, חלק מהמקרים בו נמצאו. יש אנשים שנעלמים מתוך מטרה שלא להימצא, ויש אחרים.

בדיקת המקרים מגלה כי החברה הישראלית כלל איננה החברה הסולידארית, החמה והמחבקת כפי שאנחנו לפעמים מספרים לעצמנו. יש בישראל – לא פינות, אלא כתמים גדולים של הזנחה ושל חוסר אונים.

אחד המקרים הללו תועד בסרט הדוקומנטרי "ההרוג ה- 17". בשנת 2002, קרא דוד אופק – במאי סרטים דוקומנטריים – ידיעה בעיתון על פיגוע באוטובוס בצומת מגידו. בין היתר נאמר כי זהותו של אחד ההרוגים – לא המחבל – איננה ידועה. דוד אופק החליט לעשות מזה סרט.

בדמיונו כבר היתה סצנת סיום. הוא חשב שההרוג יהיה עובד זר. הבמאי דמיין את עצמו מגיע לכפר ומצלם שם משפחה אומללה — הם שלחו לישראל בן שיפרנס אותם, והוא חוזר אליהם בארון. אבל המציאות עלתה על כל דמיון.

כי בסוף הקורבן הוא ישראלי מהעיר שדרות.

משפחתו התלוננה במשטרה על היעלמותו – לשווא. חצי שנה, עינוי יומיומי למשפחה, וזה נמשך עוד שנים אחר כך, כשילדי המשפחה הולכים לבית-הספר וצוחקים עליהם. כי ההורים הלכו במשך חצי שנה למגידי עתידות ולרבנים שאמרו להם שיקירם בחיים, וכמובן גבו תשלום עבור "השירות" שנתנו.

ההנחה המשותפת לבמאי, למשטרה ולעיתונאים היתה שזה לא אחד מאיתנו. הרי אנחנו משפחה חמה ואוהבת, ולא יכול להיות שאחד מאיתנו ייעלם סתם ככה. הסרט מראה את ההיפך: העובדים הזרים מהווים קהילה הרבה יותר מגובשת מאיתנו, והם יידעו אם מישהו אצלם חסר. כל משפחה של עובד זר שלא קיבלה ממנו כסף, מתקשרת לארץ ושואלת מה קרה. אין סיכוי שעובד זר ייעלם ולא נדע עליו.

עד סוף צילומי הסרט לא היה ידוע מי ההרוג, והבמאי חשב שהוא הולך לגמור את הסרט בלי תשובה. ואז בא המאייר גיל ג'יבלי – מאייר עבור העיתון "גלובס" ומתמחה בקלסתרונים, אשר עובד גם בשירות משטרת ישראל. עבודתו היא זו שהביאה בסופו של דבר לפיתרון התעלומה.

משטרת ישראל סייעה לצילומי הסרט ושיתפה פעולה כולל צילומים מתוך הליכי החקירה, אבל תחת תנאי מפורש שהמשטרה לא תוצג באור שלילי. לכן לא הוצגה התמונה המלאה, שבה המשטרה יוצאת רע מאוד כמו החברה הישראלית בכללותה.

הסיטואציה של היעלמות אדם היא מטורפת ובלתי נתפסת. הסבל הנגרם למשפחות הוא נורא. הייצוג של רובן בתקשורת אפסי, אבל הן קיימות.

אלה אינן משפחות מקושרות; הקרובים לא כותבים בלוגים. הם חסרי אונים ברמות שאנחנו לא מכירים. זו לא "ישראל" שיש לנו מושג עליה, אבל היא מתרבה בטור מעריכי.