נאמר בעבר כי אחת התרופות הטובות ביותר לגעגועים לארץ, היא ביקור בישראל.
אני מתבונן במשפט אחרי שהקלדתי אותו ומבחין בהבדל בניסוח: בהקשר של געגועים, אני כותב "הארץ", ואילו לצורך ביקור – בקונטקסט של התפכחות, אני כותב "ישראל". אולי זה מקרה, אולי לא – אני מניח שיותר מסטודנט אחד כבר כתב תיזה על ההבדל בין שני המונחים.
מצד אחד, תמיד היתה בי נטייה למלא תפקיד של מתבונן, לא רק משתתף. אמרו עלי שאני כמו הפסיכולוג, שכאשר אישה נכנסת לחדר מלא גברים וכולם מסתכלים עליה, אני מסתכל על כולם. מצד שני אינני מכחיש את ההיבטים האמוציונליים הקשורים ב- ובכן, ב"ארץ".
באופן כללי, חלק גדול מהשאלות והתהיות הנוגעות להגירה, עוסק בהיבט האמוציונלי של הדברים – מושג המולדת, ההזדהות האישית עם שפת-אם, גיאוגרפיה, ריחות, מאכלים, מנהגים, אקלים.
העניין הוא שכבר עברתי תהליך דומה. הבנתי בדרך הכואבת, שהדברים שאהבתי לא יישארו לעולם כמו שאני זוכר, ושזה לא הגיוני לצפות שאהובה – אישה, או ארץ, תעמוד ותחכה לי על המדף רק כי ככה אני רוצה לזכור אותה.
הבנתי שתחושת הבגידה שלי היא שלי, ושבאופן מסוים היא מייצגת רק היבט נרקיסיסטי שנמצא אצלי.
הבנתי את זה דרך הטיולים לעין אום סאלח. זה חלק של הנגב שלא היה בו אף קוליס של ג'יפ, וכדי להגיע אליו נדרשו כמה ימי הליכה עם מים על הגב. היום לעומת זאת, יש דרך ג'יפים שמגיעה עד אליו, עם קוליסים ואשפה וארגזי תחמושת – לא כולם ריקים לגמרי, ותחושת מועקה.
הבנתי את זה דרך הביקורים בעין עקב. זה מקום שאני לא מכיר כמו את כף ידי, כי אני לא מכיר את כף ידי כל כך טוב. הבנתי את זה כשפקח דרש ממני לפנות את עין עקב לקראת ערב, כי אסור לבלות את הלילה בעין עקב. כפקח לשעבר שמחתי לציית! ניהלנו שיחה קלה. הוא לא ידע שיש דבר כזה "עין עקב עליון". הג'יפ שלו לא מגיע לשם, ומקום שאין אליו דרך ג'יפים, הפקח לא יודע על קיומו.
הבנתי את זה כששאלו אותי אם אני מכיר כל אבן בשמורה מסוימת, ואני אמרתי בלי לשים לב מה בעצם אני אומר, שדווקא לא, תראו – יש פה בהמשך (הצבעתי קדימה) – שתי אבנים שלא היו שם בשנה שעברה. וכשהגענו אליהן קלטתי עד כמה המקום מטונף, ועד כמה אני באמת, כבר לא מכיר אותו.
אני כותב את הדברים כי לא רק הם השתנו, גם הפרספקטיבה שלי עליהם השתנתה. אני לא יודע אם ישראל השתנתה לטובה, לרעה או ניטרלית ואני לא יודע אם זה מה שחשוב.
אני מבין עכשיו שהתהליך שעברתי מורכב בעצם משניים: הריחוק הנפשי מהדברים, שתמיד היה טבוע בי, יחד עם נסיעות בעולם, שאפשרו לי להכיר את הדברים באמצעות ריחוק פיזי. כי לפעמים דווקא ריחוק ממשהו, מקל על ראיית הדברים נכוחה.
אני מבין שהקושי בביקור בישראל – ככל שיהיה, נובע אולי יותר מקשיי תקשורת עם אנשים שלא מחצינים עד כמה מצב הדברים נורא. וזה גם כי הם-עצמם צריכים לחיות איכשהו עם הדברים, ברובד מסוים זה לא הוגן מצידי לצפות מאנשים לחיות בדיסוננס תמידי.
אני נזכר בשיר "לפתח הר הגעש" (דן אלמגור): כשחיפשתי את מילות השיר כדי להדביק פה קישור, מצאתי את עבודת הגמר "ניהול בית ספר בתנאי טרור וטראומה מתמשכת". פשוט לא האמנתי, עד כמה זה כל כך אמיתי. אני חושב שהמסר בשיר הוא שקרי: הם לא באמת יכלו, כדברי השיר, "לזוז משם, ולחפש מקום יותר בטוח". העובדה היא שאנשים מהגרים בהמוניהם, אם מספיק רע להם ואם הם יכולים. זה היה נכון תמיד ואלה שני התנאים העיקריים, והיתר הוא – לא קשקוש גמור, אבל משני.
לפני כמה ימים הייתי בהופעה של סטינג. מופע החימום התחיל בשמונה בערב על הדקה, אז אמרתי לעצמי "טוב, זה רק מופע חימום". סטינג עלה על הבמה בשמונה ארבעים וחמש – בתכניה היה כתוב שמונה ארבעים וחמש. בקנדה זה אפשרי ובישראל לא, אני כבר לא שואל למה.
מי שקרא עד כה כבר יודע שאני לא מנסה להכחיש שיש מחיר להגירה, לעקירה. אני גולה חוקי, די מאושר אבל גולה. זה לא דבר תלוי מקום: חוויתי תחושת גלות סובייקטיבית, כבר כשהתגוררתי בישראל.
התגובות שאני מקבל פה, מצביעות בחלקן על סגנון הכתיבה שלי: מאופק, נעדר-התלהמות, ענייני. הסיבה לכך היא די פשוטה: התנתקתי רגשית. זה התנאי לקיים את מה שכתב גורדון סאמנר בסוף השיר, ותסלחו לי על הקלישאה:
Be yourself, no matter what they say
בזה אני תלוי, ועם זה אני אורז ועולה על המטוס לביקור בחגים… המשך יבוא.
אני לגמרי מסכים את ההגדרה "מאופק, נעדר-התלהמות, ענייני", זה מוסיף ערך למאמרים שלך.
אתה מגיע לבקר ב"ארץ-ישראל" בקרוב? אני מגיע בסוף אוקטובר אז אם יהיה לך זמן אשמח להיפגש (אני באיזור ת"א).
אגב, שים לב שאתה רושם את הכתובת URL של המאמר באנגלית אז הרבה יותר קל לשתף אותו כי כתובות בעברית מקבלות קודים ארוכים ומסובכים.
אני בישראל כעת, חוזר לקראת ת'נקסגיבינג הקנדי ב- 9 באוקטובר. זה לדעתי רגע לפני סוכות.
ותודה על הפרגון..
אכן משתדל לתת לינק באנגלית או לקצר באמצעות ביטלי.
עזוב, עם כזה חיבור עמוק לאדמת הטרשים ההיא, חזרה שלך לארץ היא רק שאלה של זמן.
מחייך. הכל יכול לקרות. בינתיים, חוץ ממיסים )ומוות( יש עוד שני דברים בטוחים: הפנסיה שלי לא תספיק ודירה בארץ כבר לא תהיה לי. פה אני יכול לקנות בית ולהשלים לפנסיה סבירה. החיבור הכי עמוק הוא לחשבון הבנק.