לפני ארבעים שנה נתקלתי בספר – לא מי יודע מה, אבל אני זוכר כמה אנקדוטות ממנו. באחד הפרקים מתוארת שלומיאליות צה"לית בשיבוץ אנשי מילואים. פרופסור לאלקטרואופטיקה משרת במילואים במטבח של מחנה גדול. במשך כמה שבועות כל שנה הוא שוטף כלים ומקלף תפוחי אדמה. ממשיך הספר ומתאר כיצד במרחק של כמה קילומטרים משם עומד פרויקט תקוע, כי הצבא זקוק לאלקטרו-אופטיקאי ליעוץ בפרויקט מוגבל בזמן.
אורך גל וזמן מחזור
לא עברה שנה – עברו עשרים, והקמתי קבוצה של כמה אנשים – כולם אנשי מילואים כולל אני, שעסקו בפרויקט צבאי מסוים. יכולתי לשלוף כמעט את כל מי שרציתי – אם הוא הסכים, אבל זה היה תפקיד מעניין ורובם הסכימו. כבר אז, שירות המילואים הפך התנדבותי למעשה. אמנם בעבר הרחוק יותר, השירות הוחזק מוסכמה ומחויבות חברתית, ואנשים פחות נטו להתחמק ממנו. אבל בזמני, כבר היה ברור שאני עומד כעני בפתח ומבקש מאנשים לעזור לי לעשות משהו, כי הם – כבר לא בעניין של לשחק ב-, פארדון מיי פרנצ'.
הרבה דברים השתנו, אבל השלומיאליות הצבאית ליוותה אותנו והיכתה בפנינו כמו משהו שנשאר ולא מתחלף, לא עונתי, לא מתפתח ולא משתנה – כמו קקטוס, לא צריך להשקות אותו, הוא ייראה אותו דבר. זמני מחזור של עשרות שנים, לא דבר של מה בכך. מומנט אינרציה מהאגדות.
עברה עוד פאזה
לפני כמה ימים קראתי כתבה על – לא תאמינו – שירות המילואים. לא קרה כלום, לא השתנה, שלוות סוטול נחה על המנגנון במשך דורות. ושוב זה היכה בי – מדברים על מהנדסים שהצבא לא יודע שהם מהנדסים, כי הם לא היו עתודאים, אלא רכשו השכלה אחרי הצבא. הצבא "לא יכול לדעת" (ברור שהוא יכול. יש לכם מושג כמה פעמים כתבתי את המקצוע האזרחי שלי בטופס צבאי?!) מי מהנדס ומי מקלף תפוחי אדמה, לא שזה לא חשוב לקלף תפוחי אדמה, חלילה. אז הוקם (בקול תרועה!) מנגנון (חדש!), לצורך השמת אנשי מילואים בהתאם למקצועם האזרחי (אני מדמיין את חברת הקבלן בשם "מוישה ונטילטור תכנות והשמה" – שזכתה במכרז). והכל חדשני, כמובן – "עם הפנים למשרת המילואים", וסיסמאות על יעילות, וחדשנות, ופלקטים, ומצגות. ובסוף היום אתה מוצא – כמו למצוא את הקוף לועס את העיפרון, את הפקידה שלא מבינה איך אני יודע שאדם מסוים הוא עורך דין, או צלם דוקומנטציה, אולי מהנדס או גיאוגרף (אני קורא את הפאקינג טפסים ש *את* נותנת להם למלא!), את המפקדת שלה ששואלת כמה קלוריות יש באחד אחוז שומן, ואת הרס"ר שלא מבין איפה הבדיחה "החלונות משבדיה, הזכוכית מנירוסטה". ואני תלוי בהם לצורך מילוי תפקידי, ואני מכבד את כולם, ונושך את השפתיים ומכרסם את הציפורניים, ושמישהו יעזור לארץ הזו.
ובכן באותן שנים, במקביל להקמת אותו צוות במילואים, הקמתי גם איזה פרויקט באותה מסגרת מגויסת-לפרקים, אשר בישראל מתקראת משום-מה בשם "אזרחות". שם נתקלתי בין היתר בתופעה שעליה כתב הישראלי הנודד – הנתק המתרחש במוחו של סַפָּק בישראל: לקוח שילם לסַפָּק עבור סחורה או שירות שמועברים מסַפָּק משנה. אם יש בעיה, הסַפָּק שולח את הלקוח להתלונן אצל ספק המשנה. זה כמובן לא חוקי בישראל, אבל את מי מעניין החוק? לך תתלונן.
חוק לחוד ומציאות לחוד
החקיקה בישראל מאוד מתקדמת, אבל אין בישראל "חברה" אנושית במובן שבו קיימת מוסכמה של שמירה על חוק ונורמות. חברה אנושית היא פֶטׅיש: אי אפשר למדוד אותה במציאות אובייקטיבית, אלא היא חייבת את קיומה לתודעה של בני אדם שמרכיבים אותה. אם היא איננה קיימת בתודעה, לא יתקיימו ביטויים ממשיים של חברה. אפשר לכתוב חוקים מפה ועד הירח – שם אולי הם ייאכפו. יש מציאות, ומי שרוצה או נאלץ לחיות בה, חייב להשלים איתה.
וזה מביא אותי לתובנה מסוימת בעניין הגורמים להגירה מישראל. (אחד הדברים שבגללם חקר התנהגות אנושית הוא כל כך מעניין, הוא המורכבות העצומה של המניעים והגורמים האנושיים).
כי כל הדברים האלה תסכלו אותי נורא גם אז, אבל לא החלפתי ארץ. האפשרות לא היתה זמינה, ואני הייתי מאוד עסוק בכל מיני, והילדים היו קטנים, או עמדו על דעתם ולא הסכימו, היו כל מיני דברים. לא היה זמן לחשוב על אפשרויות, או שלא היו קיימות, או שזה לא היה חשוב מספיק.
עשיתי כי יכולתי
אני עזבתי כשהתקיימו כמה דברים בו זמנית:
- זה היה חוקי – היתה לי אשרת עבודה.
- קיבלתי הצעת קונקרטית וטובה, בכסף ובשווה-כסף, כך שלא הצטרכתי להתעסק עם הרבה דברים שמסביב. הכרתי את הסביבה, ידעתי לאן אני נוסע.
- יכולתי לנסוע לבד. הילדים בגיל שבו הם יכולים לעמוד על הרגליים מהבחינות החשובות. הרי לא הייתי נוסע בלעדיהם כשהם בגיל שבו צריך להחליף להם חיתולים, או להכין סנדוויצ'ים כל בוקר. זה לא יפה.
- פתאום היה לי זמן לעצור, לנשום ולחשוב. רק בגיל מאוחר יחסית, היה לי זמן להבין את העניין.
רק אז, כל הדברים שתוארו לעיל, והרבה נוספים עליהם – ואפילו חשובים יותר, רק אז הם הפכו קונקרטיים. כי בסופו של יום זה העניין הקונקרטי. ההוא שממליץ על חווית הטיסה בחלל (לכל מי שיכול להרשות לעצמו…) כמו מה שכתוב בעטיפות של בזוקה, כמו אותו שופט עליון אחרי "בג"צ הקיום בכבוד" שאמר – זאת המדינה ומי שלא טוב לו, שייסע לתאילנד – כל אלה קונקרטיים כמו אחריות הספק מול הלקוח – כלומר לא, בשום צורה.
המדינה מפסידה פעמיים.
פעם אחת עוזבים אותה אנשים חיוביים
שנעים לחיות איתם.שקטים וטובים.
ופעם שניה שהרבה מוחות עוזבים.
אז אנחנו נשארים עם אוכלוסיות בעייתיות.
ועם פחות מוחות מה שאומר יותר בערות ובינוניות.
אז יש פה מצב חמור יותר.
אם לשם האיזון היו יוצאים גם הערסים
לחוץ לארץ לפחות היה רווח למדינה בהגירה.
אולי צריך לשקול עידוד הגירת ערסים
ואז החברה הטובים לא יצטרכו להגר מפה.
כמה חבל שכך המצב
תודה על התגובה,
אני מציע צורת הסתכלות חלופית: ה- "מדינה" איננה "מישהו" (כלומר, סובייקט). אין מוח שחושב בשביל "המדינה" ואין יישות זהותית – אישית, מצפונית או נפשית במובן שבו אפשר לומר, "המדינה מפסידה". יש בני אדם, הם סובייקטים, ואף אחד מהם לא "מפסיד" משהו. ה "מדינה" קיימת בכל מיני פונקציות שאנשים נזקקים להן, אבל זה לא איזה מישהו שיכול להפסיד או להרוויח.
כשמבינים את זה, החיים נעשים טיפה יותר פשוטים. ויותר טובים – אני מאמין.
נכון אבל אנחנו חיים במדינה. לא ידוע לי על צורת חיים אחרת ללא מסגרת. למעט ילידים בגונגל בברזיל שגם הם תחת פיקוח מסויים. אז המדינה זאת מסגרת שמחברת ומאחדת חלקית או כביכול אסופה של אנשים. גם למהגרים לא חוקיים יש זכויות מהמדינה. ובמדינה.אז אם חסר רופאים אז המדינה סובלת מכך כלומר כל האזרחים במדינה עלולים להנזק בפונטציאל.נשמע לי די ערפילי להתייחס למדינה כאילו אין מדינה. אמנם פילוסופית אפשר לתאר כל מצב לכאן ולכאן.אבל כשמסתכלים על העובדה היבשה או הרטובה תלוי למי זה די ברור. ואני מכיל גם רעיונות פילוסופיים שזה נהדר ונותן מבט נוסף על החיים וזה מעניין יותר. אבל… Read more »
ובכל זאת זה חוזר לפילוסופיה הפוליטית שלך, זה שבארץ שורדים זה כבר משהו אחר. אבל הכל מתחיל ברעיון ! אם אין לך פילוסופיה משל עצמך אתה תישלט כך או אחרת על ידי אחרים. בחו"ל אפשר יותר זמן להשקיע בחשיבה פילוסופית בכל דבר ועניין.
תודה על התגובה,
אתה חי במדינה, אבל מדינה איננה סובייקט.
תודה על תגובתך,
אני חולק על האמירה לפיה מישהו "צריך" להגר. בני אדם כברירת מחדל, צריכים להיות מוחזקים אחראים למעשיהם. בעיני זוהי נקודת מוצא של כוח: אף אחד לא אילץ אותי, כביכול, לעשות משהו. היו לי ברירות והחלטתי כמו שהחלטתי. אני חוזר אל מה שכתבתי לפני כמה ימים בתגובה אחרת: אנחנו, אני בכלל זה – לא מתיימר להיות יותר טוב, זו נטייה אנושית, להתייחס אל מה שאנחנו עושים כאל תגובה אל משהו חיצוני. מי שעושה דברים זה רק אנשים חיצוניים, שעושים לנו משהו, ואנחנו רק מגיבים. נאלצים כביכול.
לגבי הערסים זה היה בהומור.
אם הטובים בעלי היכולת מהגרים
והטובים שאינם יכולים רוצים מסוגלים
להגר נשארים וסובלים.אז היה עדיף
שלפחות הערסים יהגרו מכאן
זאת משאלת לב של רבים.
אני הבעתי את משאלתם בכתב.
יש בעיה עם ההגדרה לערסים. אל תכליל ואל תשפוט
ערסים שליליים מזיקים בלבד
זה הכוונה רק לכאלה בלבד.
ולא סתם אחד שמכונה ערס
צה"ל הוא צבא של לוזרים, עם מפקדים נמושות שמקבלים משכורת עתק כדי לשלוח מטוס F-35 להפציץ סירה מעץ בעזה. כדי שיהיה לנו צבא מנצח חובה לעבור לצבא מקצועי כמו בארה"ב, וללא שירות מילואים.
אילו היה לנו צבא מנצח – השלטון בעזה ובאירן לא היו קיימים. אבל לא נראה לי שהמטכ"ל או הממשלה רוצים לנצח. נוח להם שישראל במצב מלחמה תמידי על אש קטנה.
ואז לא יוכלו כל להגיד שהחרדים משתמטים
גיוס בכפייה הוא פשע שמדינת ישראל מבצעת נגד (חלק) מאזרחיה. אם אדם מסויים ,למשל חרדי, אינו רוצה לשרת בצבא מסיבות אישיות זה זכותו, אלו חייו. קריירה צבאית לכל החיים לאנשים שרוצים בכך תגרום לחיילי ומפקדי צה"ל להיות מקצועיים יותר. עד שחייל הופך ללוחם מקצועי לוקח שלוש שנים לפחות ואז הוא משתחרר, זה לא חכם.
הבעיה היא המיתוס שצה"ל הוא צבא העם (זה קישקוש כי רוב העם לא מתגייס), אבל קשה לשנות הרגלים אז מגייסים בכפייה את הציבור החילוני שלרובו זה בזבוז של שלוש שנים מצד אחד, והופך את צה"ל לצבא של חובבנים מצד שני.
יש הפסד למשק של מקצועות חיוניים
למשל רופא לומד חמש שנים ושנתיים מתמחה.
ומתגייס שלוש שנים.
אחרי זה יוצא לטיול.ורק אחרי זה נרשם ללימודים.
כלומר מדינה בפער ברופאים של עשר.אחד עשרה
שנה.וככה יש מחסור ברופאים צעירים.
היום המדינה יכולה בהדרגה להגיע למצב של
שירות קבע שכיר ומתנדבים.הרי תמיד יהיו מתנדבים
מהארץ והעולם ישראלים ויהודים מחוץ לארץ.
תמיד יהיה את המורעלים ובעלי הרצון לשרת.
וכן הצבא מספק מקום עבוד וקריירה ופנסיה
מוקדמת ואופציה לצאת לעבוד עבודה אחרת.
ותעסוקה לתושבי הפריפריה.מי שלא ירצה לשרת
יוכל לעשות שירות לאומי אזרחי כצעד סמלי
למען המדינה ונתינה עצמית אישית.וכדי שיקבל
זכויות.
ממ.. מעניין. אני מציע לראות את הארגון כמשקף פנים של חברה ישראלית, כמות שהיא. זה ארגון שמכריח את המצטרפים אליו (המתגייסים) לפגוש אנשים שהם לא היו פוגשים בשום צורה אחרת. זה לא המילייה שלהם, זה לא האיזור הגיאוגרפי שלהם, לא תחום העיסוק ולא צורת הבילוי. אלה האנשים שיש, וזה מה שהם יודעים לעשות. יש בהם טובים, יש מצויינים ויש את הרוב. במילים אחרות – אפשר לראות את הדברים באופן פלקטי, ואפשר לראות אותם כמות שהם. לדעתי פני הדברים כפשוטם, מזעזעים ומייאשים הרבה יותר. אין לי פה מספיק זמן להביא דוגמאות לניצחונות של צבאות מקצועיים, כולל צבא ארה"ב. אבל מצעד הנסיגה… Read more »
מדינה זקוקה לצבא – אני מניח שעל זה אנחנו מסכימים. השאלה איזה סוג של צבא? נדמה לי שצבא מקצועי שבו החיילים והמפקדים מפתחים קריירה צבאית לאורך עשורים (לא רק שלוש שנים), מוביל את החיילים, הלוחמים והמפקדים למיומנות גבוהה הרבה יותר אילו התגייסו לשלוש שנים ואז הם משתחררים. אני לא רואה אפשרות שלישית: או צבא בכפייה (כפי שקיים בישראל) או צבא מרצון (בתשלום). "אילו היה לנו צבא מנצח", אולי נשמע דמגוגי, אבל יש לזה משמעות: התפקיד של צבא הוא להשיג את היעדים שהממשלה קבעה. צבא מנצח זה צבא שלחיילים שלו יש "אש בעיניים וסכין בין השיניים" – אם למשל, יורים טילים… Read more »
הצבא הרומי היה צבא שכיר מקצועי שניצח ברוב המלחמות באופן מובהק.כמו כן צבא ארהב צבא מקצועי התנדבותי.גם בצהל יש נתח גדול של אנשי קבע.ואפילו צהל מחזיק תוכנית מגירה להסבת הצבא לצבא מקצועי רק הנושא לא מקובל כרגע אצל הפוליטיקאים ולכן זה לא עולה על הפרק.אחוזי ההשתמטות מאוד גבוהים.החרדים ברובם לא מתגייסים.יש הרבה נשים המצהירות שהם כביכול דתיות למרות שהן לא ומקבלות פטור.וכן צעירים רבים מעדיפים ללמוד או לעבוד או לטייל בעולם מאשר להתגייס שלוש שנים.לצערי התופעה די גדולה וגדלה כל שנה.יש לצבא עודפי חיילים לשימוש כללי כמו נהגים שומרים וכדומה.והרבה פחות חיילים בתפקידי איכות כנראה שהאיכותיים מעדיפים לברוח וללמוד או… Read more »
אם אני מבין נכון, אתה בעצם אומר שכל מי שבכה על נסיונו בארץ הקודש, לא לקחת אותו ברצינות כי לא הגישו לך הגירה לחוץ לארץ על מגש של כסף?
תודה על תגובתך, לא בהכרח, לא *כל*. הייתי מצמצם את הניסוח: הרצון הוא דבר אחד. צריך שזה יהיה גם אפשרי. בוודאי ניתן להניח שיש כאלה שמדברים על זה ואינם יכולים, או לא מעיזים. זה לא עניין פשוט. בסוף יש את כלל המספרים הגדולים, והסטטיסטיקות. על כל כמה אלפי אנשים שמדברים על זה שהנה-הנה הם עוזבים, יש כמה שבפועל עוזבים. אולי אלה שעוזבים בפועל, פחות מדברים דווקא. אולי חלק מהדיבורים על עזיבה הם סוג של סובלימציה – פעילות תחליפית. בנוסף, בוודאי יש אנשים שמוכנים לקחת סיכון ולעזוב בתנאים פחות אידיאליים. אישית, התובנה שלי לגבי המצב היא שלהישאר בארץ, בטווח ארוך הוא… Read more »
צודק, הייתי צריך לראות את הדברים מנקודת המבט שלך. הרבה יותר קל להגר אם התנאים יותר נוחים.
מצד שני, מהפוסטים שלך לא בדיוק ברור (לי בכל אופן) אם כוונתך באמת להגר או שאתה עדין בודק את המים? קיבלתי את הרושם שדעתך על ארץ הקודש אינה כה שלילית כמו כותבים אחרים באתר.
הבט, לעזוב מולדת זה לא עניין פשוט. אם נקודת המוצא שלי תהיה כעס, מי שיסבול מזה יהיה בעיקר אני. אני במצב של השלמה: לחצתי ידיים באופן אלגורי כלשהו, שלום ותודה על הדגים.
נדמה לי שהעסק שם הולך לכיוונים לא טובים, זו הערכתי ה- די מבוססת. בגישת ניהול סיכונים, נדמה לי שיותר מסוכן להישאר שם. הייתי יכול לעזוב קודם, במקרה זה הייתי נמצא עכשיו במצב יותר טוב, בעיקר מבחינה כספית. אבל לחיות בעבר ולהתמרמר, זה לא יביא אותי למקום יותר טוב.
בן אדם חייב להגר רק כשהבטן מלאה. שהוא בוחן את החסרונות והיתרונות של ההגירה מול המציאות המקומית.ואז לשבת ולעכל ולהרהר ולדון ולהתחבט וזה יקח זמן מה.לאט לאט הוא יעבד ויכיל את המעבר.ויעשה צעדי הכנה קטנים שיסייעו לו לעבד במח את השינוי הקיצוני בעליל. וישתף אחרים.יכנס לפורומים.ישפר את האנגלית. ואז יצא לדרכו.אבל אם ילך מגומגם או לא בטוח. או ללא הכנה נפשית מנטלית פיזית וטכנית. הרי שהוא מהר ישבר ויחזור חזרה לארץ.בוש ונכלם. לכן מאוד חשוב לא להגר בחורף למדינה קרה כי המזג אויר ידכא אותך.לחפש מדינה ממוזגת ולא קיצונית ושהתנאים יהיו דומים יחסית ועם בסיס ומשענת לעת צרה.מהגרים רבים קשורים… Read more »
מאוד מסכים עם זה שמדובר בצעד שדורש תכנון, הכרות, הבנה טובה מאוד לאן הולכים, התארגנות כספית נכונה. חשבונות בנקים, טלפון סלולרי – אילו פתרונות קיימים, עבור מי שרוצה להשאיר את עצמו זמין לאנשים שלא יודעים מה המספר החדש שלו? ומה יעשה כשהוא מגיע לארץ לביקור? (כמובן, טלפון בהגעה לארץ – זו ממש לא ההוצאה המשמעותית ביותר…) וכל שאר הדברים הידועים. אבל הקושי הנפשי הוא זה שנוטים להשאיר לסוף, אחרי הסידורים, אם בכלל מתייחסים אליו. צריך להכיר אותו ולטפל בו.
האם רצוי להכין עצמך נפשית
להגירה כולל טיפול פסיכולוגי
שעוסק בתחום שינוי מהותי והסתגלות?
יכול להיות, אני לא פוסל. בעיני – הטיפול הכי טוב הוא פשוט לעשות את זה…