מחשבות על מציאות – מופשט אבל לא באמת

ברצוני להבהיר – אני צעיר, רבים יהיו שידעו יותר ממני במגוון תחומים, כולל תנאי המחיה ודרישות מהפרט בעולם הבוגר. אך אין זה פוסל אותי מלהיות בעל פרספקטיבה ביקורתית או דעה. חלקנו עוברים יותר וחלקנו עוברים פחות בחלקים הראשונים של חיינו. חלקנו בכלל נקלעים לחיי הקרובים אלינו ולעיתים אף חולקים איתם את העול ו-/או הטוב שהם בעצמם חווים. מה שנכתב כאן הגיע מתוך השראה שהעניקו לי הכותבים האחרים, בשלות לשיתוף שאני מרגיש שהגעתי אליה לאחר שנים של דעתנות והסתכלות מהצד, ומתוך תהליך אישי – מעשי שהתחלתי ומתרחש כעת.

נובמבר 2021, בעוד כשבוע אהיה בן 21 וחמישה חודשים נותרו לי לשחרור מצה"ל. תחושת מיצוי אדירה סוחפת אותי מעמקי ליבי. ״ראיתי כאן הכל״ – אני אומר לעצמי… בידיעה שאי אפשר באמת לראות הכל… אבל בכל זאת, זו התחושה. כל מדבר ומדברייה, ים וימה ואף כביש וכבישה (קריצה לדמות פוליטית עכשווית, המבין יבין). 20 ק״מ לפה ו-20 נוספים לשם… 100 ק״מ לפה ו-100 ק״מ לשם… ארץ שמסתכמת בכ-550 ק״מ בסה״כ. הא. הכיצד אנשים לא מוצאים את עצמם מתפלשים בתחושה שהם הולכים באותו המסדרון? מפה לשם ומשם לפה… כל כך רפטטיבי, כל כך… צר אופקים… זה מזכיר לי משהו. או יותר נכון, מתקשר לי למשהו. מתקשר לי לתרבות החברה שלמדתי לבקר. נו? איך קוראים לה לזאתי – החברה הישראלית. צרות האופקים, גבירותיי ורבותיי, היא תכונה שמאפיינת אותה בהרבה מובנים. וחדי ההבחנה (שהם אולי גם אלו שמוצאים את עצמם נפגעים ממנה יותר מן השאר) יידעו לציין את מגוון הנושאים בהם תכונה זו מתבטאת.

צרות אופקים היא דבר שמפריע לי. מאוד. אני אדם חושב, כזה שמנתח וחוקר, מחפש תמיד לייעל ויותר מכל שונא בזבוז וסיבוכים מיותרים. יכול אני בכלל להרגיש בנוח במדינה שמאפייניה, מאפייני החברה שלה, מושתתים על אובדן משאבים, בלאגן, השמת מכשולים ויותר מכל – צרות אופקים? אז זהו, שלא ממש. מעולם לא הרגשתי בבית. להיפך, תמיד הרגשתי כאאוטסיידר, מוקצה על כך שהעזתי לחשוב קצת מעבר לסובביי. לתת ביקורת? השם ישמור! אתה מיד מוגדר כמוזר או מגזימן, או פופוליסט או אפילו שונא ישראל ובוגד… יש גם שישוו אותך לנאצי בחצי צחוק… תלוי על מה התווכחתם, אבל בסופו של דבר הם תמיד ידקלמו את מה ששמעו בבית, קיצוני אשר יהא. ואתה? אתה את מקומך לא תמצא, לא בארץ זו – זו הארץ הזרה לך. למען האמת, גם להתיימר למצוא את מקומי בארץ הזרה לי הפסקתי עוד לפני שנים רבות. זה היה לי צלול כיין כבר כילד, הדנ״א שלי לא בנוי לכאן, ואת ביתי אמצא במקום אחר על הגלובוס (עדיין לא פוסל את מאדים, מחכה לעדכון מאילון מאסק).

ומה לגבי ההיבטים האחרים בחיים? מה עם הבריאות המנטלית שלי למשל? ובכן, תחושת הרדיפה שמעיבה עליי כבר שנים מילדות, עודנה איתי. אני עדיין נתון ללחץ שמדינה זו מרעיפה עליי ותחושת האשמה גם היא לא עוזבת אותי במנוחה. מעין הרגשה שפשעתי גם אם ישבתי בדירה בשקט. איכשהו, המדינה עשתה אותי לאויב שלה, ואת עצמה לאויבת שלי. תמיד תפסתי את עצמי כחובב ממלכתיות ורשמיות, אבל התדמית הזו מתנפצת בפניי בעודי שם לב שעם חוקים הזויים שנחקקים, הגדרות משונות שנקבעות על ידי המדינה – אני פשוט לא מסכים. לעיתים קרובות אפילו לאחר התעמקות אני לא מבין את ההגיון שבהם, את התועלת. כנראה כי אין כוונה להחיל שום סוג של הגיון. אך אם אכן ישנה סוג כלשהו של תועלת, היא תמיד מגיעה על חשבון האזרח, אף פעם לא לטובתו. נראה שאנחנו לא בעלי המדינה, אלא נתיניה. אז הבנתי שלפעמים הפשע הוא למעשה החוק, ולא ההתנגדות לו. או לצורך העניין, הפושעת היא המדינה ולא אני כאזרח שנגזר עליו לחוש את נחת זרועה. זה מוזר. אני יהודי, חילוני ולבן, בעל דעה פוליטית מרכזנית יחסית עם נטייה קלה לימין ודגילה בקפיטליזם, הסטריאוטיפ אומר שברמת הדעה אני אמור להסתדר עם המדינה, אבל לא – באופן רטורי, כנראה יש מעבר לדת, גזע ודעה פוליטית.

מתוך השוואה קצרה גם כן ניתן להבחין מי כאן קובע את הטון; מי מחפש את מי בכדי לנצלו? המדינה – אותי כאזרח. מי חושש ממי? אני – מהמדינה כמובן. מי מטיל גזרות על האחר ללא רסן? המדינה. פועל באגרסיביות ובאמצעי הפחדה ואיומים בכדי להשיג את מבוקשו? כן כן, המדינה. המדינה עשתה בי טרור רגשי, ואני מסרב לחיות לצידה. עכשיו, מדינה היא גוף מומצא, מופשט… ובפועל הכל מורכב מאנשים. ולכן אני לא יכול שלא לשים לב לקשר מסויים בין שיטות העבודה של המדינה הזו ולבין החברה והתרבות שאותה היא מייצגת.

ייתכן שאני אכן מגזים בעודי מקליד מילים אלה בנימה כמעט נסערת. אבל בסה״כ, ישקר מי שנמצא באותה פוזיציה ויגיד שלא הרגיש כך לפחות פעם בחייו, שהכל פועל כנגדו, שהוא לא שייך.

לפי הבנתי, רוב האנשים שעזבו והמשיכו לכתוב התמתנו מעט, הם במקום אחר בחיים, הנימה בכתיבה שלהם השתנתה לדבריהם וזה ניכר. הם כבר לא כל כך כועסים, שוצפים באמוציוֹת או נתונים בסערת רגשות. מצבי עוד מובדל משלהם, אני בעין הסערה ונאבק לברוח מהוואקום שנוצר – וזוהי גם המטרה האולטימטיבית. בקרוב אמצא את עצמי נוכח מנטלית וגיאוגרפית בפינה אחרת בעולם, ואני מצפּה בקוצר רוח להמשך ולמה שאמצא את עצמי כותב כשאהיה שם.